גילויים אנטישמיים בעיתונות המרוקנית בשנים 1963-1962
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

גילויים אנטישמיים בעיתונות המרוקנית בשנים 1963-1962 

מאת    [ 12/05/2010 ]
מילים במאמר: 5470   [ נצפה 2827 פעמים ]

 
 

המאבק בגילויים אנטי-יהודיים

בעיתונות המרוקנית בשנים 1963-1962 /

יגאל בן-נון

פורסם בקשר 36, סתיו 2007, עמ' 130-123

באוגוסט 1961, אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות למנוע יציאת יהודים ממרוקו, נכנע המלך חסן השני שזה עתה עלה על כס המלכות לאחר מות אביו מחמד החמישי, והגיע להסכם חשאי עם נציגי ישראל על יציאת היהודים מארצו. לפי ההסכם הם יצאו בשעות הלילה מנמלי הים והאוויר, כדי לא לעורר תגובות עוינות מצד מפלגות האופוזיציה שאיימו לתפוס את השלטון בכוח. יציאת היהודים שהחלה ב-27 בנובמבר לא נעלמה מעיניה של העיתונות המרוקנית. מבצע היציאה ההמוני העלה על סדר היום את הנושא היהודי בכלל ואת סוגיית ההגירה ממרוקו בפרט. כמו כן נידונה לראשונה בעיתונות תופעה שלא דובר בה קודם לכן: בעיית התאסלמותן של קטינות יהודיות ונישואיהן עם צעירים מוסלמים.

בד בבד עם זרם היציאה הגואה, הרגישו ראשי הקהילה היהודית חזקים דיים כדי להיערך שיטתית, באופן מתוכנן ויזום נגד כל פרסום בכלי התקשורת שנראה להם כפוגע ביהודים. הדבר בא לידי ביטוי מובהק בביטאון הרשמי של הקהילה בשפה הצרפתית: La voix des communaut?s (קול הקהילות) שהקדיש את עמודיו למטרה זו. העורך הצעיר ויקטור מלכא, יד ימינו של ראש הקהילה דוד עמר, עקב בקפדנות ובהתמדה אחר ביטויים בעיתונות המרוקנית, בעיקר בשפה הערבית, שכללו רמזים ונימות אנטי-יהודיים. בכל חודש תרגם אותם והדפיסם בבולטין שהופץ בין מוסדות יהודיים לפי הזמנה. להערכתו, העיתון שביטא את הדעות השליליות ביותר על היהודים היה אלעלאם (העולם) של מפלגת אלאסתקלאל. אך גם בעיתונים כמו אלמע'ריב אלערבי (המערב הערבי) של "התנועה העממית" שייצגה את הכפר המרוקני הברברי Mouvement Populaire, השבועון הסטירי אח'בר אדוניה (חדשות העולם), העיתונים אלמתיק (האמנה), תאוג'ה (ההכתרה) ואשעב (העם) ובשידורי הטלוויזיה היו לעתים ביטויים לא מחמיאים כלפי היהודים. מזכיר מועצת הקהילות היהודיות, דוד עמר, הסביר את מהות החיבור הפרוטוקולים של זקני ציון במאמר מערכת עם פרסום חלקים ממנו בעיתונות המפלגתית המרוקאית. העיתון אלעלאם פרסם מאמר ארסי מאת העיתונאי חסן שריף שכינה את היהודים בשמות גנאי ? קרציות, שועלים תאבי בצע וגם בוגדים כיהודה איש קריות שבגד בישו. המאמר היה כה חריף עד שגם קוראים מוסלמים מצאו לנכון לגנותו. כעבור זמן פרסם העיתון שפקיד ממשלתי בשם חסן חלאוי פוטר מתפקידו ובמקומו מונה "פקיד ציוני". הכוונה הייתה ליהודי רנה קוריאט, מן הפעילים הראשונים שתמכו בתנועה הלאומית המרוקנית. הוא מונה למפקח על הכנסות המדינה ולמנהל משרדו של שר האוצר מוחמד דואירי מן האסתקלאל, והמשיך בתפקידו גם בימי כהונת דריס סלאוי.

השבועון הסטירי אח'בר אדוניה פרסם בראשית פברואר 1963 מאמר מפרי עטו של מנהלו מוצטפא עלאוי ובו תמונה של "קצין צה"ל" במדים הולך לכאורה ברחובות רבאט. עלאוי ניהל קודם לכן את העיתון אלפג'ר (השחר) ופוטר בידי שר הפנים הקודם מברכ בכאי בגלל מאמר שטנה כלפי היהודים. בעבר התבטא עלאוי גם נגד העובדה שאחד מעוזריו הקרובים של שר הפנים רדה גדירה קרוי כהן. ראשי הקהילה לא התקשו לגלות שתמונת ה"קצין הישראלי" הייתה לאמיתו של דבר תמונת איש חברה קדישא. הפעם לא נמנעו היהודים ממאמרי תגובה שגיחכו על טעותו של מנהל השבועון; אחד מהם היה מאמר של פעיל השמאל יהודה אזואלוס. במקום התנצלות פרסם מוצטפא עלאוי מאמר נוסף ובו האשים את היהודים בשנאת ערבים. ערב הבחירות לא הרפה העיתון מן הנושא היהודי, פרסם מאמר בשם "הבחירות והחמין" ואיים לפרסם בו עוד תמונות. ראשי הקהילה איימו לפנות לערכאות משפטיות. בספטמבר 1963 פרסם העיתון אח'בר אדוניה ידיעה כי העברית היא השפה שלישית בהיקף השימוש בה במרוקו. עיתון מרוקני אחר פרסם באותה תקופה ידיעה שביום כיפור אמרו היהודים תפילה בגנות ברית המועצות והתקומם נגד שליטת יהודי מרוקו בתפקידי מפתח במשרדי הממשלה המרוקנים.

גם עיתון הליברלים העצמאיים אנידאל (המאבק), המקורב לארמון המלוכה, לא היה נקי מדעות קדומות. הוא לא היסס לכתוב שכל מרוקני צריך להתבייש בעובדה שמורים יהודים מלמדים ילדים מוסלמים את ההיסטוריה של האסלאם ואת דתו ושאל אם תצלח דרכו של עם זה כאשר יהודים מלמדים את דתו. כתגובה למאמר השיב ביטאון הקהילה שבפקולטה לספרות באוניברסיטת רבאט, מלמדים מורים מוסלמים את השפה העברית. העיתון אלאסלאם אלאיפריקי (האסלאם האפריקאי) נטפל ליום כיפור ולראש השנה בטענות מעוררות גיחוך. לדברי הכותב בתי הקפה שברחוב הראשי שברבאט, "רנסנס", "אלזס" ו"אמבסדור", נסגרו ל-48 שעות מפני שבעליהם יהודים. הוא התלונן על כך שלקוחות בתי הקפה אינם יכולים לשתות קפה מפני שהיהודים בכל העולם חוגגים את ראש השנה. לדבריו אין ליהודים רשות למנוע מלקוחותיהם את הקפה שלהם בייחוד מפני שכל העובדים מרוקנים מוסלמים. לאחר מכן טען שהיהודים מזדהים בתפילותיהם עם החלומות הציוניים ומבקשים מאלוהים, מעומק לבם, שיקיים את שאיפתם לראות את ישראל משתלטת על אדמה ערבית באימפריה שתשתרע מן היאור עד הפרת.

לעומת גילויים אנטי-יהודיים אלה פרסם העיתון הכלכלי איזדיהאר אלמע'ריב (פריחת המערב) מאמר מפורט בשם "מחלוקת על קברן", המגחך על פרסום תמונת קצין צה"ל בעיתון אח'בר דוניה: "מטרתנו למנוע פגיעה באחדות הקיימת בין הקהילות כדי שלא יעמידו בספק [את] הזכויות המובטחות בחוקה המרוקנית. אחדות זו הושגה בעמל רב ויהיה זה חמור אם נרשה למישהו לפגוע בה. היהודים עמדו להיות קרבן של טעות גסה ועלינו להזכיר להם שאין אצלנו גזרות מפלות כלפיהם". העיתון קרא ליהודי מרוקו להשתלב בחיים הציבוריים והפוליטיים של מרוקו בעידן החוקה הדמוקרטית החדשה ולא רק בחייה הכלכליים. ברומזו לפעילות הציונית במדינה, ציין: "הקומדיה של אזרחות כפולה היא מניפולציה שאין לה סיכוי". העיתון הזכיר את חלקם הגדול של היהודים במשרות הציבוריות הבכירות ואת רגישותם של היהודים לביטויים פוגעים כלפיהם. לדברי כותב המאמר נוטים מיעוטים לראות בכל מריבה חסרת ערך מזימה מתוכננת או מדיניות יזומה שהם קרבנותיה. אחרי שהזכיר את עמדתו האמיצה של מחמד החמישי כלפי היהודים בימי שלטון וישי, סיים את מאמרו בקריאה נרגשת ליהודי ארצו: "ארץ זו היא ארצכם. נולדתם בה ואתם חיים ועובדים בה בחופש ובשלווה. המשיכו בעבודתכם היומיומית כדי שלא תיפתח פרצה דרכה יחדרו אי הבנה וחשדנות. המדיניות שאימצה ארצנו להבטחת עצמאותה ולביסוסה זקוקה להתגייסות כל בניה כדי שתוגשם. לשם כך עלינו לצעוד קדימה יד ביד".

ויקטור מלכא, שפיתח חושים מחודדים כלפי כל רמז אנטי-יהודי, לא חסך במחמאות לעיתונאי האמיץ עבד אסלאם חאג'י, שפרסם בעיתון בשפה הצרפתית Maroc Information (ידיעות מרוקו) מאמר ביולי 1963 למען שלום יהודי-ערבי ובגללו פוטר מעבודתו במשרד ההסברה. חאג'י קרא לסיום המלחמה בין הערבים לישראל ואף תבע את הפסקת פעילות הנאצים לשעבר במצרים. קודם לכן, עיתונה הצרפתי של "החזית להגנה על המוסדות התחוקתיים" FDIC המקורב לארמון המלוכה Clart? (בהירות), שהחליף את Les Phares (המגדלורים), נזעק בחודש מרס 1963 להגנת היהודים ופרסם מאמר שבו הודגש כי מרוקו התנגדה לאפליה גזעית מאז ומתמיד. הוא הזכיר שיהודי ספרד המגורשים הגיעו למרוקו שאירחה אותם והגנה עליהם. היהודים עשו את מרוקו למולדתם וכפטריוטים תרמו בכל אמצעי שעמד לרשותם לטובת ארצם.

השבועון הצרפתי Avant-Guarde של "איחוד העבודה המרוקני" (UMT), פרסם את דברי יריבו הפוליטי עלאל אלפאסי בפני 17 נציגי רשויות אזוריות שהיהודי המרוקני הוא ד'ימי. "האומר מרוקני, אומר מוסלמי. האזרחות המרוקנית נולדה על ידי הקולוניאליזם הצרפתי. המרוקני הוא בעצם מוסלמי: היהודי 'המרוקני' הוא רק ד'ימי. מעתה אף אחד לא רשאי לקבל את האזרחות המרוקנית אם לא יתאסלם". הצהרה זו עוררה את זעמם של היהודים שכן הייתה מנוגדת להצהרות המלך חסן השני ולעמדות אביו, לפיהן היהודים הם אזרחים מרוקנים לכל דבר. דברי אלפאסי היו תמוהים שכן שלושה חודשים קודם לכן, בסוף פברואר 1962, פרסם בעיתון מפלגתו הצהרה שהגירת היהודים היא תוצאה טבעית של כיבוד הזכות לחופש התנועה. ברוח מיליטנטית חסרת תסביכים כינה מנהיג הקהילה דוד עמר הצהרה זו "מגוחכת ואנכרוניסטית" ודרש את הכחשת השר. הוא הזכיר שבהזדמנות קודמת הצהיר מנהיג האסתקלאל באומץ לב בפני "האיחוד הלאומי של הסטודנטים המרוקנים" (UNEM), שהיהודי המרוקני הוא אזרח במלא מובן המילה ולפיכך זכותו ללכת לאן שהוא רוצה.

גם הסופר קרלוס דה נזרי ופעיל השמאל יהודה אזואלוס נזעקו להגיב על הגדרות אלפאסי במאמרים שפרסמו בקול הקהילות. הם רגזו על השימוש בשם המפלה "ד'ימי" כלפי יהודי מרוקו, הוכחה לכך שמנהיג האסתקלאל אינו רואה ביהודים אזרחים שווי זכויות. כותרת מאמרו האירונית של אזואלוס, מחסידי זרם ההשתלבות, הייתה: "עמדתו של ד'ימי". הוא התקומם על שההצהרה באה מצד נציג מפלגה המכהנת בממשלה ועל כך שמנהיגה מתגאה בדבריו. אם הייתה זו הצהרת אדם אנונימי, כתב, הייתה זו הוכחה לגזענות מפגרת. אך בפי שר בממשלה הדבר דורש את התערבות בתי המשפט של המדינה. הוא קרא לגנות מעשים פסולים מסוג זה הפוגעים בביטחונה הפנימי של המדינה ופנה לראשי מועצת הקהילות לנקוט צעדים משפטיים על פגיעה באינטרסים מוסריים של הקהילה. דרישת אזואלוס להעמיד לדין את מנהיג האסתקלאל צוטטה בהנאה רבה בעיתוני השמאל.

יותר מגילויי הגזענות בעיתונות הערבית העסיקה את היהודים תופעה חדשה: גל התאסלמות של נערות יהודיות, חלקן מתחת לגיל 20, שנותקו ממשפחותיהן. מקרה שזכה לפרסום רב היה מעשה חטיפתה של מזל פרוג'ה והסתרתה. הודות להתערבות ראשי הקהילה שוחררה הנערה והוברחה לישראל. ירחון הקהילה הקדיש גיליון מיוחד לסוגיית המרת דתן של קטינות יהודיות בעידוד משרד הדתות והחבוס (נכסי מוסדות הדת - הוואקף) בראשות מנהיגה ההיסטורי של האסתקלאל, עלאל אלפאסי.

אלפאסי נולד במשפחת נכבדים שהגיעה לפאס מאנדלוסיה. בבית אביו מצויה אחת הספריות הפרטיות החשובות ביותר לכתבי יד עתיקים במדינה. הבן עלאל היה חניך מדרשת הקראווין היוקרתית בפאס במשפט אסלאמי ובגיל 24 החל ללמד באותו מוסד את תולדות האסלאם ואת חיי מחמד. בדצמבר 1932 זימנה מועצת המדרשה אותו ואת שני חבריו בהוראת הנציבות הצרפתית ודרשה מהם, תמורת קבלת תואר "עאלם" (חכם דת) לחתום על כתב התחייבות לציית לכל הוראות הנציבות ולהימנע מדרישות המנוגדות לעמדותיה. השלושה סירבו לחתום ואיבדו את זכותם לתואר. עם מנהיגים מרוקנים נוספים הושפע אלפאסי ממחמד עבדוה המצרי ומתורת הסלפיה, והוקסם מרעיונותיו הלאומיים של שכיב ארסלאן הסורי. מחשש למעצר בתואנה של הסתה נגד הנציבות בהרצאותיו, עזב את הקראווין ונסע לפריס לחודשים אחדים עד ינואר 1934. עם שובו התקבל לשיחה אצל הסולטאן. הרצאותיו, מאמריו ושירתו הלהיבו את הנוער המוסלמי. עקב הפגנות נגד הנציבות הצרפתית בשנת 1937 הוגלה לכפר קטן בגבון. בכפר התוודע לדוקטור שווייצר והתחיל ללמוד צרפתית בגיל מבוגר, שפה שסירב ללמוד מטעמים אידאולוגיים. הוא נשאר בגלות יותר מתשע שנים, עד שנת 1946. עם שובו למרוקו התמנה למזכיר הכללי של מפלגת האסתקלאל שנוסדה בהיעדרו ב-11 בינואר 1944. כשנה לאחר מכן יצא לגלות מרצון בקהיר ונשאר שם עוד תשע שנים עד לעצמאות מולדתו. בקהיר פרסם את ספרו ביקורת עצמית (1952) שפיתח בו את התפיסה הכולית הרואה באסלאם את התשובה לשאלות המדיניות, החברתיות והדתיות המעסיקות את החברה המרוקנית. עם קבלת העצמאות לא העניק לו המלך מחמד החמישי תפקיד מיניסטריאלי ול"זעים" (מנהיג) לא הייתה ברירה אלא שוב לצאת לנשום את אווירתה התרבותית של קהיר ולהביע בכך את אכזבתו מן היחס אליו. בבירת מצרים פרסם מאמרים ונשא נאומים אירידנטיים על השטחים ממרוקו שנשארו בשליטה ספרדית: סבתה, מלייה והאיים מול אלחוסימה. הוא דרש לצרף למרוקו את שטחי איפני שבדרום ואת הסחרה המערבית ותבע לבצע תיקוני גבול בשטח אלג'יריה. קבלת העצמאות חידדה את חילוקי הדעות בינו ובין צעירי האסתקלאל בראשות מהדי בן ברכה וחבריו, שיסדו בנובמבר 1959 את "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים". בשנת 1961 מינה אותו מחמד החמישי לשר לעניינים אסלאמיים.

הקהילה היהודית תקפה את שר השר לעניינים אסלאמיים החדש מפני שפרסם בעיתון מפלגתו אלעלאם כמעט מדי יום תצלומי נערות יהודיות, תחת הכותרת "מתאסלמות". גיל הצעירות היה לרוב פחות מעשרים שנה והן נישאו לצעירים מוסלמים ללא ידיעת הוריהן. אחרי שהתאסלמו הוריהן לא הורשו להשיבן לבתיהן. הביתן של משרד הדתות והחבוס ביריד הבין-לאומי השנתי בקזבלנקה הוקדש ברובו להצגת תצלומי היהודיות שבחרו בדת האסלאם הקהילה פרסמה דו"ח בביטאונה קול הקהילות בסוגיה משפטית זו. המסמך פתח בקביעה שאין בעיה בגיור יהודים בוגרים אם הדבר נובע ממשבר פנימי, אך בקטינות הבעיה חמורה יותר. מאמר המערכת של הביטאון ציין: "במקום לטפל במסגדים, בדרשות ובעליות לרגל למקומות קדושים, עלאל אלפאסי עוסק בפרשת ההתאסלמויות כדי לזכות באהדת הקהילה המוסלמית". מאמר מערכת זה יותר משפנה לקוראיו היהודים הפנה את דבריו לתשומת לבם של שרי הממשלה, של מנהיגי מפלגות, של מנהיגים דתיים ושל עורכי העיתונים. משום כך תורגם המאמר לערבית וצורף לגיליון מיוחד. זמן מה אחרי הפרסום הופעלו לחצים על משרד הדתות לבטל את פרסום התמונות. המשרד בוטל בממשלות הבאות; דבר זה התפרש כניצחון של הקהילה היהודית.

באותו גיליון הציע המשפטן קרלוס דה נזרי לעודד את ההורים להתלונן על ניצול קטינות אם מדיניות האסלום תתחדש. לשם כך יש להסתמך על סעיף 290 בחוק הפלילי המרוקני ולפנות לבית המשפט העליון: "שופטי בית המשפט יוכיחו את עצמאותם אם יענישו כהלכה את הניצול הבלתי חוקי". מזכיר מועצת הקהילות דוד עמר וחבר מועצת העיר קזבלנקה מקס לב דרשו מן השר אלפאסי שיכחיש את דבריו על היהודים שהם ד'ימי. הם פנו לעזרת דעת הקהל במדינה וביקשו גם לכנס את מועצת הרבנים בראשות הרב שאול אבן-דנאן, שלא התכנסה זה זמן רב. ביטאונה של מפלגת השמאל אתחריר (השחרור) פרסם גרסה משלו על ההתאסלמויות בעידוד יריבו הפוליטי. לדבריו, הצעירות היהודיות מתאסלמות כדי לזכות בדרכון מטעם משרד "סי עלל" (האדון עלאל) כדי לעלות לרגל לכאורה למכה ותחת זאת נוסעות לישראל.

המשפטן קרלוס דה נזרי נדרש אף הוא לבעיה מטרידה זו. לדבריו, ילדות יהודיות נחטפות באורח מסתורי ומובלות לאזור מגורים מוסלמי, שם כופים עליהן להינשא ולהתאסלם. בגלל פרסומים אלה הציף גל פחדים את הקהילה שהרגישה חסרת אונים. דה נזרי טען שלקהילה אין אמצעי הגנה יעילים שכן אין מענה בחוק המרוקני לבעיה זו והשופטים פוסקים כראות עיניהם. לכן אין ברירה אלא לקוות שהבעיה תיפתר לפי אמנת האו"ם לזכויות האדם שמרוקו חתומה עליה. לדבריו הרצון להגר בקרב היהודים מעולם לא היה כה חזק. הוא הזכיר את סיפורה של הצעירה סול (סוליכה) חתשואל שנחטפה וגוירה בראשית המאה בפאס אך המשיכה לשמור על דתה בסתר. עקב התעקשותה לשמור על יהדותה ערפו את ראשה בכיכר העיר. "סוליכה הצדיקה" נעשתה לסמל ולאגדה בקרב יהודי מרוקו.

פקיד מרוקני בכיר טען בפני נציגי הקהילה שהיהודים אינם מוחים כאשר יהודיות מתחתנות עם נוצרים אך נזעקים בעת חתונה עם מוסלמי. עיתון הקהילה השיב שהם מוחים מפני שמדובר בקטינות שגילן מתחת לגיל עשרים. נציגי משרד הדתות השיבו שהאסלום נעשה בהסכמה, ללא לחץ ותוך מודעות מלאה של הנוגעים בדבר. כיוון שאלפאסי לא מצא לנכון להכחיש את דבריו, פרסם עורך ביטאון הקהילה ויקטור מלכא מכתב גלוי לשר. הוא הכחיש את הידיעה כאילו ראשי הקהילה מתכוונים לתבוע את העמדתו לדין ושאל אם בא הקץ לתור הזהב מתקופת אלויפאק (ההבנה היהודית-מוסלמית) אחרי העצמאות. אמנם בפועל זוכים היהודים לשוויון זכויות מלא, אך דברי השר עלולים להסית להידרדרות המצב. העורך הזכיר את הצהרתו של המלך חסן השני בהיותו יורש העצר: "אין אני רוצה לשמוע על מוסלמים ויהודים אלא על מרוקנים בלבד".

עלאל אלפאסי לא מצא לנכון להכחיש את דבריו, אך בהמלצת מנהיג מפלגת השמאל, עבד ארחים בועביד הזמין את ויקטור מלכא לשיחה. מלכא חשש מאוד מפגישה זו עם מנהיגה ההיסטורי של האסתקלאל שהיה סמל האיום על היהודים. הוא חשש ממעצר, אך אזר אומץ ונפגש עם השר. בפגישתם, שנמשכה חמישים דקות, טען אלפאסי שמשרדו אינו עוסק בתעמולה אלא בפרסום המידע שמוסרים לו בתי הדין של הממלכה. אין הוא מתנגד להמרות דת מרצון של שני הצדדים כמו במקרה של ז'אן בן עבד אלג'ליל שהמיר את דתו והפך לכומר. היה גם צעיר מוסלמי בן 18 מפס בשם בן זכיר שהתגייר ואיש לא מחה על כך. השר חזר על עמדתו לשוויון זכויות מלא לכול. אין שני סוגי אזרחים יש רק סוג אחד, המרוקני, ואין אפליה גזעית במרוקו כיוון שהיא מנוגדת לטבעו של העם המרוקני ולמנטליות שלו. כראיה הוא הזכיר את מספר הפקידים הבכירים היהודים במנהל המדינה. יתר על כן, על בסיס עקרונות החופש והדמוקרטיה המנחים את דרכו אין הוא מתנגד לזכותם של יהודים לעזוב את מרוקו אם רצונם בכך.

בסוגיית הד'ימי אלפאסי לא הכחיש את דבריו אך ציין שאין להבין לא נכונה את המושג ואין לראות בו פגיעה, שכן בחוק האסלאמי יש לד'ימי זכויות יתר שלא מוענקות לשאר האזרחים. הלא מוסלמי המבקש לחיות בקהילה המוסלמית מוגן על ידי הד'ימה שמשמעותה התחייבות המדינה המוסלמית, בשם האלוהים, להגן על זכויותיו החברתיות והדתיות של המיעוט. בשל כך אין מחייבים את אנשי המיעוט להילחם לצד המוסלמי במלחמת מצווה אם הם לא רוצים בכך. הד'ימי משלם מס למדינה המוסלמית ומקבל את אותן זכויות וחובות כמו המוסלמי. אף שהחוק האסלאמי התפרש לרעה על ידי נציגי הקולוניאליזם, העולם המוסלמי תומך מרצונו בתאוריות המודרניות של מושג האזרחות הכולל מיזוג כל יסודות האוכלוסייה בקהילה לאומית אחת.

הוויכוח הבין-דתי בין מוסלמים ויהודים בחברה המרוקנית הוליד בעקיפין ויכוח פנימי בקהילה היהודית. תחושת התרופפות הקשר לדת בתוך הקהילה שהתעוררה עם פרשת ההתאסלמויות עודדה את הכותב ויקטור אמיל [ויקטור מלכא] לפרסם התקפה נגד צעירים יהודים המתרחקים מן היהדות וסוגדים לאירופה. הדבר בלט בייחוד בימי שבת אחר הצהריים כשהציפו צעירים את רחוב בלז פסקל (Blaise Pascal) שהוא מן רובע סן ז'רמן של קזבלנקה, אשר אותו כינה "בבל של כל החטאים". מלכא שוב נדרש לנושא התרחקות הנוער מענייני הקהילה במאמר בשם "אדישות או זלזול" (שתמך כמובן במסקנות ויקטור אמיל) וזכה לשני מאמרי תגובה מאת ז'אן זקלאד וכותב שחתם בשם "איקס". השניים הגנו על הנוער היהודי ועל ערכיו. למרות ההסתייגויות מהתקפותיו של עורך ביטאון הקהילה על הצעירים היהודים שב מלכא לטפל בנושא במאמר בשם "הצעירים והאחרים או עידן החברה". הכותב מקונן על העדר אידאלים בקרב הנוער, על ההתרחקות מערכי המוסר ועל דור הבנים המעמיד בספק את חלומות הוריהם. לדבריו, הצעירים חולמים רק על עושר בעולם חומרי ורציונלי שלמשורר אין קיום בו. דור ה"יה יה" לדבריו הבשיל בטרם עת. זהו דור ללא שמחת חיים, לא מחייך ולא צוחק.

ב"שבוע הערביזציה" שמטרתו לקדם את תהליך השימוש בשפה הערבית בחיים הציבוריים שנערך בראשית ינואר 1963 הושמעו תביעות לביטול המעמד המיוחד של השפה הצרפתית במדינה. הושמעה אף דרישה לביטול לימוד הצרפתית בבתי הספר היסודיים, דבר שהוסיף דאגה בקרב היהודים שהתלבטו בסוגיית עתידם במדינה. שבוע אחר שאלפאסי יזם, הוא "שבוע פלסטין", שנערך במאי 1964. בהודעה לעיתונות הילל אלפאסי את היהדות ותמך בשוויון זכויות מלא ליהודים אך קרא להם להתנגד להגירה ממרוקו. הוא פנה אליהם ליטול חלק ככל שאר האזרחים בחיים הפוליטיים במדינה. ימים אחדים לאחר מכן התקיף את הממשלה המרוקנית המעניקה העדפות ליהודים.

גילויים אנטי-יהודיים רבים בעיתונות הערבית במרוקו יש לפרש בהקשר למאבק הפוליטי הפנימי בין ארמון המלוכה ותומכיו לבין מפלגות האופוזיציה. ההסכם החשאי עם נציגי ישראל בתיווכם של אישים בקהילה היהודית היה ידוע רק לשרים מעטים ונעלם מעיניהם של ראשי האופוזיציה השמאלית ושל מפלגת האסתיקלאל הימנית. למרות אהדתם של ראשי מפלגת השמאל, ובעיקר הקשרים שניהל מנהיג השמאל מהדי בן-ברכה עם ישראלים רבים, לא נמנע עיתון מפלגתו אתחריר (השחרור) מלתקוף את הארמון ואת מדיניותו בתחום ההגירה היהודית. הדבר נכון גם לגבי "התנועה העממית" בראשות מחג'ובי אחרדן שייצגה את דוברי הברברית בכפרי האטלס שאף לה היו קשרים חיוביים עם ארגונים יהודיים עולמיים. אך מכיוון שמפלגה זו הייתה באותו זמן באופוזיציה, לא היססו עיתונאיה לתקוף את חופש היציאה של היהודים ממרוקו בעיקר כאשר היה ברור לכול שפני היוצאים לישראל. חשוב להדגיש שלמרות גילויים אלה בעיתונים אחדים החברה המרוקנית המוסלמית בכללותה, כולל הנהגתה המדינית וראשי מפלגותיה, גילו לרוב יחס אוהד ליהודי המדינה שאף קודמו לעמדות בכירות במנהל הציבורי.

מעניינת במיוחד עמדתם של מנהיגי הקהילה היהודית ושכבת האינטלקטואלים שבה. תומכי הארמון ותומכי השמאל, תומכי הבדלנות האתנית וחסידי ההשתלבות בחברה המרוקנית, כולם ללא הבדל פוליטי או מפלגתי נזעקו להגן על זכויות היהודים ועל זכותם לחופש תנועה. העיתונאי ויקטור מלכא טרח ללא לאות לגלות כל סממן, ולו הקטן ביותר, של ביטוי עיתונאי שיכול להתפרש כמפלה יהודים. כאשר מסר לי בראיון את רשמיו מתקופה זו, הוא חזר והודה בעדותו שהאווירה הכללית המסתמנת ממאמריו בעיתון קול הקהילות באותה תקופה אינה משקפת את המציאות במרוקו ושהאנטישמיות לא הייתה כה חריפה כפי שהיא עלולה להצטייר ממאמריו. סיבת פרסום המאמרים קשורה ליזמת המוסדות היהודיים לאתר באמצעותו כל אזכור שיכול להשתמע ממנו נימה הפוגעת ביהודים, בציונות או בישראל. מלכא עשה שימוש נרחב בחומר שתרגם מן העיתונות הערבית. עם זאת הוא מציין שבאותה תקופה היה משוכנע בעמדותיו ואף שאין לטעון שהייתה אנטישמיות במרוקו באותה תקופה, "הקהילה הייתה מלאה חששות מתופעות אנטישמיות, אף שלא התרחשו הלכה למעשה".

הערות

1. La Voix des communaut?s היה ביטאון מועצת הקהילות היהודיות. החל להופיע בפברואר 1950, בניהולם של ז'אק דהן ויצחק בן עבו. עד עצמאות מרוקו יצאו לאור 58 גיליונות שנערכו ברבאט. מגיליון 18, בפברואר 1952, הצטרף לניהול העיתון ז'אק רפאל אוחנה מרבאט, שהיה חבר ועד קהילת מכנאס, נציג בוגרי כי"ח (כל ישראל חברים, אליאנס), ואוהד התנועה הלאומית המרוקנית. ב-15 בפברואר 1961, יצא העיתון בגרסה חדשה בניהולו של דוד עמר ובעריכת אדמון סויסה, בהשתתפותו הקבועה של מרק סבח. מגיליון 14 באפריל 1962, ויקטור מלכא היה העורך הראשי. לצד שמו הצרפתי היה לעיתון גם שם בעברית; העמוד האחרון בו הוקדש למאמרים בערבית שהופנו לקובעי המדיניות המרוקנית. העמוד הערבי הפסיק להופיע מגיליון 16 (יולי 1962) בגלל קשיים תקציביים. בחודשים מאי-יוני 1962 (מספר 15), יצא גיליון מיוחד בנושא גיור נערות יהודיות. למעשה יצאו כארבעה גיליונות רצופים שהוקדשו לנושא. עוד הוצאה מיוחדת התפרסמה ב"ועידת האחדות" בה הושגה פשרה בין מועצת הקהילות לבין קהילת קזבלנקה בגיליון 24 [תאריך]. במארס 1963 עברה מערכת העיתון מרבאט לקזבלנקה. הירחון פסק להופיע ללא הודעה מוקדמת ב-29 באוקטובר 1963, אחרי 29 גיליונות[שיצאו החל מפברואר .1961 אפשר למצוא בירחון בעיקר מאמרים בנושאי תרבות עברית וצרפתית מפרי עטם של מרק סבח, אברהם יצחק לרדו, שרל בן-סימון, גד עמר, שמואל פינטו, יצחק דוד עבו, קרלוס דה-נזרי, יצחק לוי, אמיל אמויאל, קרלו בנג'יו, אדמון סויסה, לאון אשכנזי, ג'ו לוי, אנדרה סויסה, ג'ורג' בוטבול, ז'אן זקלד, אברהם זגורי, מישל אוחיון, מוריס לסרי, אנדרה זאוי, י' מדיוני, יהודה אזואלוס, רנה אוחנה, ארנולד מנדל ואנג'ל בוארדר.

2. ויקטור מלכא נולד בשנת 1938 ברבאט. עד שנת 1958 למד בבית המדרש לרבנים בעיר לקבלת תואר מוסמך לדיינות. אביו משה מלכא, יליד תודע'ה, היה דיין בבני מלאל. אחרי שעלה לישראל התמנה לאב בתי הדין של פתח תקוה וחבר מועצת הרבנות הראשית. בשנת 1960 החליט מלכא לעזוב את תחום הרבנות וללמוד עיתונאות במרכז להכשרת עיתונאים (Centre de Formation de Journalisme) בפריס. עם שובו למרוקו בשנת 1961 הפיץ ביוליטין משוכפל ובו תרגום מאמרים מן העיתונות הערבית שנמצאו בהם הערות או דעות שליליות על היהודים. הביוליטין נשלח למנויים יהודים בעיקר לראשי מוסדות. כשנה לאחר מכן התמנה לעורך הירחון "קול הקהילות" ובמקביל שימש נציג של Jewish Telegraphic Agency. רשת המוסד במרוקו, "המסגרת" ניסתה לגייסו לפעילויותיה באמצעות עורכת דין יהודייה מקזבלנקה לפני טביעת הספינה "אגוז". בתקופת ההגירה הקולקטיבית (מבצע יכין) נפגש מלכא ביוזמת סלומון בן-ברוך עם שליח "המסגרת" שמואל ניוטוב, אך בגלל קשריו עם מוסדות מרוקאים רשמיים לא הסכים לשתף פעולה. מלכא פרסם ספרים רבים בנושאי הגות יהודית ושימש בשנות השבעים ככתב קול ישראל בפריס. כן פרסם שני ספרים על יהדות מרוקו:David Amar ou la passion d'agir. Biblieurope, (Paris, 2003) La m?moire bris?e des Juifs du Maroc, Entente, (Paris, 1978) (ראיון עם ויקטור מלכא במשרדו בפריס, 31 במאי ו- 15 ביוני 2000). לאחרונה פרסם ספר ובו פנייה לחבריו המוסלמים במרוקו לאזור אומץ ולגנות את הטרור ואת האנטישמיות:Avons-nous assez divagu?? lettre - mes amis musulmans, Albin Michel, Paris 2006

3. שליח "המסגרת" פנחס קציר שהגיע למרוקו בראשית שנת 1959 מזכיר בולטין אחר שהוציא לאור עיתונאי מוסלמי חבר מפלגת השמאל, שהפיץ קטעי עיתונות שהיו עשויים לעניין ארגונים זרים ושגרירויות במרוקו. קציר נעזר בבולטין זה בדיווחיו למטה בפריס. העיתונאי הגיע גם למשרדי היא"ס והציע מנוי לאנשיו. שיחה עם פנחס קציר, תל-אביב, 27 ביולי 2000.

4. מפלגת האסתקלאל (העצמאות) נוסדה אחרי פרסום מנשר העצמאות ב-11 בינואר 1944 בעיר פאס. על המנשר חתמו 58 צעירים שהקימו בשנת 1934 את "פעולת העם" מפלגה שדרשה רפורמות בשלטון החסות הצרפתית. בראש האסתקלאל עמדו עלאל אל-פאסי ואחמד בלפראג'. ראשי המפלגה היו בעלי דעות אסלאמיות מסורתיות, הושפעו מזרם הסלפייה המזרח תיכוני, אך ביקשו להכניס מודרניזציה לפי רוח הזמן.

5. עיתונו של מנהיג המפלגה מחג'ובי אחרדן, שניהל קשרים חיוביים עם מוסדות יהודיים, גינה אישיות בכירה בעיר אספי שגילה יחס חיובי מדי ליהודים וטען שכל הפקידות במשרדים הממשלתיים בעיר הן יהודיות. קול הקהילות, גיליון 16, יולי 1962.

6. התגובה הארסית של העיתון באה בעקבות ניצחון קבוצת כדורסל יהודית ממועדון "חברת שרל נטר" על קבוצה מוסלמית. קול הקהילות, גיליון 14, אפריל 1962. S. Benbaruk, Trois quart de si?cle p?le-m?le, Maroc-Canada, 1920-1950- Quebec 1990, pp. 20-22

7. ב-27 בספטמבר כינה בדרן הטלוויזיה המרוקני את בן שיחו "חזיר יהודי". ירחון הקהילה גינה את הדברים, אך קוראים כתבו לעיתון תגובות שלדעתם אין לראות בכך התבטאות אנטישמית. אחת ממנויות הירחון הזכירה את השחקן בשיר בן-עלי מחקה דמות יהודי בשם משה ומשמיע קללות חריפות נגד המוסלמים מבלי שאיש ראה לנכון למחות על זה בעיתונים. קול הקהילות, גיליונות 17, 18, ספטמבר ואוקטובר 1962.

8. דוד עמר (2000-1921) נולד בסטאת, שם כיהן סבו כראש הקהילה. עבר לקניטרה בשנת 1942 וניהל בה את חברת Comptoir Fran?ais du Maroc, היוםOrbonor , שעסקה בסחר תבואות. בדצמבר 1951 נבחר לסגן גזבר פדרציית בוגרי כי"ח בראשות לזר קונקי מרבאט. יצר קשר עם ראשי האסתיקלאל בעיר וסייע להם במאבקם לעצמאות. אחרי קבלת העצמאות נאלץ נשיא קהילת קניטרה, ג'ורג' בן-עבו, להתפטר בגלל אזרחותו הצרפתית ובמקומו נבחר עמר שפעל בתנועת הוויפאק שתמכה בהשתלבות היהודים בחברה המרוקנית. בשנת 1957 נבחר עמר למזכ"ל מועצת הקהילות היהודיות, אך פינה את מקומו אחרי זמן קצר ליוסף ברדוגו ממכנס ובאפריל 1958, אחרי שנה מחוץ לתפקיד, שוב נבחר למזכ"ל. לפני שעזב את מרוקו בשנת 1957, המליץ אלפונסו סבאח לנציגי המוסד ליצור קשר עם עמר ועם סם בן-אזראף ולהסתייע בהם. משנת 1958 היה עמר בקשר עם שליחים ישראלים. במארס 1960 הוזמן לביקור חשאי בישראל. במארס 1963, אחרי שנים שנמנע מפעילות מפלגתית, הצטרף ל"חזית להגנה על המוסדות התחוקתיים" (FDIC) עם הקמתה. ב-13 באוקטובר 1963 נבחר לבית היועצים שהוא הסנט המרוקאי החדש (Chambre des Conseillers du Royaume) ולממלא מקום נשיא לשכת המסחר והתעשייה ברבאט. עם מות יצחק כהן-אוליבר, בשנת 1968, נכנס לשותפות עסקית עם מולאי עלי, בן_דודו של המלך חסן השני. באפריל 1971 נסע עמר לישראל ונפגש עם גולדה מאיר אחרי ההפגנות של הפנתרים השחורים בירושלים. גולדה הציעה לו להביא משקיעים יהודים ממרוקו שיהפכו למנהיגי הקהילה והוא ארגן משלחת שעבדה, בסיועו של עוזי נרקיס יו"ר מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, על פרויקט להקמת קונצרן כלכלי דוגמת קונצרן "כלל". בשנת 1972 היה עמר מעורב במשפטי שחיתות בפרשת פנאם PANAM עם שישה שרי ממשלה ואיש העסקים ברנאר לוי. הוא הואשם בקבלת שוחד מחברה גרמנית שבנתה מפעל לזיקוק סוכר ונאלץ לברוח ממרוקו אחרי שהוזהר מראש שהוא עומד להיעצר. דוד עמר וברנאר לוי זוכו מטעמי התיישנות ועמר חזר אחרי כשנה למרוקו. אחרי המעצרים, הוא נאלץ להתפטר מתפקידו כמזכ"ל מועצת הקהילות ופינה את מקומו לג'ורג' ברדוגו ממכנאס. אחרי מות השר לשעבר לאון בן-זקן במאי 1977, שוב נבחר למזכ"ל המועצה. משלחת בראשותו השתתפה לראשונה כמשקיפה בדיוני הקונגרס היהודי העולמי שהתכנס באוקטובר. בשנת 1980 רכשו עמר, המלך חסן השני ובן דודו מולאי עלי מבנק פריבה (Parisbas ) את הקונצרן הגדול ביותר במרוקו, "האומניום הצפון אפריקני"(ONA) והתמנה לסגן נשיא החברה. בשנת 1986 השתבשו היחסים בין עמר ובנו דניאל ובין המלך והם נאלצו לפרוש מבעלותם על הקונצרן ולמכור את חלקם בו. עם פרישתם ביקש המלך מעוזרו של עמר, רובר אסרף, להמשיך בניהול הקונצרן עם פואד פיללי כנשיא. בשנת 1985 נבחר עמר במונטריאול לנשיא הכינוס העולמי של יהודי מרוקו J. Waterbury, Commandeur des croyants, la monarchie marocaine et son elite, PUF, Paris 1975, pp.145-150 שיחות עם ויקטור מלכא, פריס, 31 במאי, 15 ביוני 2000. שיחות עם אלבר בן-טולילה בפריס, 17 ו-21- ביוני 2000 V. Malka, David Amar ou la passion d'agir, Biblieurope, Paris 2003,

9. המאמר פירט את מקור הפרוטוקולים וציין שהטקסט חובר בידי המשטרה החשאית הצארית שהתבססה על רומן גרמני של הרמן גדשה (Goedsche ) משנת 1868 בשם ביאריץ שיצא לאור בברלין. בשנת 1905 פורסמו הפרוטוקולים בעיתון רוסי בכותרת "התכנית לכיבוש העולם על-ידי היהודים". אחרי מהפכת אוקטובר 1917 ברוסיה קשרו אנטישמים במערב את האינטרנציונל עם אילי ההון היהודי. בשנת 1933 תורגמו הפרוטוקולים לצרפתית וב-14 במאי 1935 פסק בית משפט בברן שמדובר בזיוף אשר עלול לשבש את הסדר הציבורי ושהחיבור מסית לאלימות. קול הקהילות, גיליון 13, פברואר-מארס 1962.

10. המאמר פורסם ב-5 בינואר 1962. קול הקהילות, גיליון 21, ינואר 1963. דוד עמר סבר שהדברים כה אבסורדיים שאין להגיב עליהם בהרחבה.

11. שם, גיליון 24, אפריל 1963. אשתו של רנה קוריאט הייתה מזכירתם האישית של השרים דואירי וסלאוי.

12. שם, גיליון 22, פברואר 1963. מעל לשם העיתון התנוססה כותרת באדום "עצור את האנטישמיות".

13. שם, גיליון 23, מארס 1963. אחד מקוראי העיתון התקומם על שיש יהודים המפרסמים מודעות בשבועון האנטישמי אח'בר אדוניה.

14. קול הקהילות, גיליון 25, מאי 1963.

15. שם, שם. הביטאון לא גילה את שם העיתון כדי שלא לעשות לו פרסומת.

16. שם, גיליון 24, אפריל 1963.

17. שם, גיליון 29, אוקטובר 1963.

18. שם, גיליונות 23 ו-25, מרס ומאי 1963. לביסוס הערכותיו על מקורם האתני של יהודי מרוקו הזכיר העיתון מחקר גנטי שערך דר' לווק Lev?que ממכון ליסטר Lister בלונדון שמצא אצל יהודי תפיללת בדרום מרוקו את ריכוז סוג הדם B הרב ביותר בעולם, כהוכחה לקדמוניות היהודים במרוקו. 'קול הקהילות' גיליון 24, אפריל 1963.

19. V. Malka, ?Apr?s les ?lections marocaines?, L'Arche n°78, juillet 1963, Paris

20. קול הקהילות, גיליון 23, מארס 1963.

21. שם, גיליון 16, יולי 1962.

22. שם, גיליון 17, ספטמבר 1962.

23. יהודה אזואלוס נולד במראכש בשנת 1930. הוא השתתף במאבק בשלטונות הצרפתים ונאסר. שימש סגן יושב ראש התאחדות הסטודנטים היהודים במרוקו וממייסדי "איחוד הסטודנטים המרוקנים". בשנת 1954 ארגן לראשונה כינוס של סטודנטים יהודים מרוקנים לתמיכה בשובו של הסולטאן למולדתו והחתים על עצומה כשמונים אחוז מכלל הסטודנטים היהודים. אחרי שחרורו פרסם עליו איש העסקים הליברל ז'אק למגר-דיבריי Jacques Lemaigre-Dubreuil כתבה בעיתון לה מונד. נציג הקונגרס היהודי העולמי, מאיר טולדנו, התקשר לתעשיין שערך היכרות בין השניים. לימים המליץ אזואלוס לבן ברכה על טולדנו למינויו לתפקיד מיניסטריאלי. אזואלוס למד ערבית קלאסית, היה חסיד השתלבות היהודים במדינה והתנגד לציונות. פעל בהנהגת "האיחוד הלאומי של הסטודנטים המרוקנים" ובאיחוד הלאומי של הכוחות העממיים (UNFP). אחרי סיום לימודיו עבד במשרדו של שר האוצר עבד ארחים בועביד כממונה על סחר חוץ והמשיך לעבוד במשרד גם בימי כהונת השר מוחמד דואירי, עד לשנת 1961. יצא בשליחות משרדו לקהיר עם השר עבד ארחמן אל כהן בפעילותו באסתקלאל היה ממקורבי בן ברכה, שעמו נפגש גם בז'נבה בתקופת גלותו השנייה. לדבריו גילה מנהיג השמאל בשיחותיהם אהדה עקרונית לתנועה הציונית. אזואלוס היה נשוי לזמרת השחקנית מרי לפורה, נטל חלק פעיל בניסיון לגלות את חוטפי בן ברכה בדצמבר 1965 ובתגובה לחטיפתו קרא לבנו מהדי. שיחות עם יהודה אזואלוס, פריס, יולי 1997, 14 אוקטובר 1998.

24. C. de Nesry, L'Arche, 20 d?cembre 1962 מובא בביוליטין מס' 78 [של המוסד], 13 בפברואר 1963, ארכיון מדינת ישראל, משרד החוץ, 3755/1.

25. 'קול הקהילות' גיליון 16, יולי 1962.

26. אפרים ומנחם תלמי פרסמו את הפרשה במעריב ב-1960, מתוך אליעזר שושני, 'תשע שנים מתוך אלפיים', חלק ב, דברי חברים [עמודים לא ממוספרים] סודי ביותר, עותק מספר 76, מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל (אפריל 1964); ראו גם מאיר קנפו (עורך), המחתרת היהודית במרוקו, הרשת החשאית של יהודי מרוקו (1955-1964) הכישלונות וההצלחות, תל-אביב, ארגון פעילי המחתרת, ההעפלה ואסירי ציון בצפון אפריקה, 2001, עמ' 226-220.

27. עלאל אלפאסי (1974-1910) רותק למיטת חוליו למשך שנה עקב תאונת דרכים קשה שקרתה לו בבוקרשט בשנת 1973. בזכות עמדותיו האירידנטיות הוא נשלח על ידי המלך חסן השני להסביר את מדיניות מרוקו בסוגיית הסהרה הספרדית. מותו צוין במרוקו כאבל לאומי.

28. התמונות פורסמו גם בגיליונות קול הקהילות, דבר שעורר הסתייגות בקרב קוראי העיתון. בין הנערות שתמונותיהן פורסמו היו דניז אוחיון (נדיה מקזבלנקה, ילידת 1943), פני אסולין (מליכה), פני בוזגלו (פרידה), מרי הראש (נדיה), ז'קלין כהן (נוריה), מרי עזרן, ימנה עיאש (לילי), מרסל רביבו (פרידה), חביבה בת יעקב, רנה בת שלמה (פטימה), מזל אדרעי בת 16, נינט אלביליה בת 15. קול הקהילות, גיליונות 15, 16, 17, מאי--ספטמבר 1962.

29. L'Arche n°57, oct. 1961 ; V. Malka, David Amar ou la passion d'agir. p. 78

30. קול הקהילות, גיליון 15, מאי-יוני 1962 V. Malka, David Amar ou la passion d'agir. p. 83-84.

31. שם, שם..V. Malka, David Amar ou la passion d'agir. p. 81

32. שם, גיליון 16, יולי 1962;. A. Ouardighi, Le Maroc de la mort de Mohammed V - la guerre des sables 1961-63, , Rabat 1979

33. C. de Nesry, L'Arche, 20 d?cembre 1962 . מובא בביוליטין מס' 78 [של המוסד], 13 בפברואר 1963, ארכיון מדינת ישראל, משרד החוץ, 3755/1. סוליכה הצדיקה היא סול חתשואל. נולדה בטנג'ה בשנת 1820 וראשה נערף בפאס בשנת 1834. כפו עליה להתחתן עם מוסלמי ומשסירבה הואשמה שחזרה ליהדות אחרי שהתאסלמה. חתשאול נשפטה בפני הסולטאן עבד ארחמן בפאס ונידונה למוות. סיפור גבורתה שימש השראה לשירי עם, לסופרים ולציירים ובהם ציורו של אלפרד דהודנק Alfred Dehodencq (1822-1882), Ex?cution de la juive (le massacre de la juive) - Paris, Mus?e du Louvre, D.A.G. (crayon fonds Orsay) ; Mus?e d'Arts et d'Histoire du Juda?sme (huile sur toile).

34. קול הקהילות, גיליון 17, ספטמבר 1962. גם אשתו של ראש הקהילה הראשון של קזבלנקה דוד בן אזרף, רקל. טענה לפני מותה בפני המחבר שהאסלום לא נעשה בכפייה אלא מרצונן של הנערות להתחתן עם צעירים מוסלמים. שיחה עם רקל בן אזרף, ניי, 24 ביוני 2000.

35. תנועת ההבנה "אלויפאק" נוסדה ב-15 בפברואר 1956 בחסות הנסיך מולאי חסן. בראשו עמדו ד"ר מחמד חסר וסגנו היה דוד בן אזרף, נשיא ועד קהילת קזבלנקה. סם בן הרוש מראשי המפלגה הקומוניסטית נתמנה למזכ"ל וסגניו היו ארמן אסולין ומחמד דח'יסי. הגזבר היה ד"ר מחמד דדון שנבחר לאחר מכן לנשיא; לסגנו נתמנה דוד אזולאי. שאר חברי הנהלת אלויפאק היהודים היו: עו"ד לאון אלמעלם, מרק סבח, ז'אק אוחנה, חיים זעפרני, רן לוי, דוד אזגורי, ג'ורג' אלחרר, ד"ר אליעזר אלעופר ועו"ד אלבר הרוש. בארגון פעלו כ-500 חברים רשומים.

36. קול הקהילות, גיליון 17, ספטמבר 1962. מלכא היה משוכנע שייעצר בגלל פרסום המאמר והופתע כשקיבל הזמנה מהשר לפגוש אותו. עדות ויקטור מלכא בפריס, 21 באפריל 2001.

37. ז'אן בן עבדלג'ליל מפס היה אחיו של עומר בן עבדלג'ליל מוותיקי התנועה הלאומית והאסתקלאל ושר החינוך בממשלתו של בלפראג'.

38. קול הקהילות, גיליון 18, אוקטובר 1962.

39. שם, שם.

40. שם, גיליון 16, יולי 1962. Victor Emile, ?Les semences l?verons? ; ויקטור אמיל הוא פסבדונים של ויקטור מלכא.

41. שם, גיליון 20, דצמבר 1962.

42. שם, גיליון 29, אוקטובר 1963. ויקטור מלכא, בנו של רב, זוקף את עמדותיו באותה תקופה להשפעת לימודיו בבית המדרש לרבנים ברבאט. בעדותו לא הזדהה עם המאמרים שכתב בעבר. ויקטור מלכא, פריס, 31 במאי, 15 ביוני 2000.

43. C. de Nesry, L'Arche, 20 december 1962 . מובא בביוליטין 78 [של המוסד], 13 בפברואר 1963, אמ"י, חץ, 3755/1.

44. V. Malka, « Contradictions marocaines », L'Arche n° 89, juin 1964, Paris

45. La Nation africaine, 8 avril 1964

46. עדות ויקטור מלכא,21 באפריל 2001 בפריס.


Yigal Bin-Nun
Universit? de Paris VIII

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב