זרמים אידאולוגיים בקהילה היהודית אחרי עצמאות מרוקו
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

זרמים אידאולוגיים בקהילה היהודית אחרי עצמאות מרוקו 

מאת    [ 12/05/2010 ]
מילים במאמר: 5203   [ נצפה 2735 פעמים ]

 
 

בין אופוריה לאכזבה: הקהילה היהודית אחרי עצמאות מרוקו

יגאל בןנון

גשר, כתב עת לעניינים יהודים, גיליון מס' 148, ירושלים 2004, עמ' 59-45.

עם מתן עצמאות למרוקו בשנת 1956 הורגשה באינטליגנציה היהודית תחושת אופוריה. אחדים הבחינו שעומד להיפתח עידן חדש ביחסי יהודים ומוסלמים דוגמת "תור הזהב" בספרד. עד מהרה התפתחה בהנהגת הקהילה מגמת השתלבות בחברה ובפוליטיקה המרוקאית, שנאבקה במצדדי הבדלנות היהודית. הצעירים היהודים ביקשו לתפוס חלק בחיי המדינה ובמוסדות הקהילה ולשנות את מדיניות ההנהגה הוותיקה. הצעירים שהשתלבו בבניית המינהל הממשלתי החדש מעידים: "שררה במדינה התלהבות חלוצית יוצאת מן הכלל".

שליחי המוסד שהגיעו למרוקו כשנה לפני עצמאותה נאלצו להודות שפעילותם בתחום ההגנה העצמית באותם ימים היתה מאכזבת למדי. בניתוח מצב שערכו, הם הודו שתקופה זו היתה תור הזהב ביחסי יהודים ומוסלמים: "היציאה ההמונית של הצרפתים ממרוקו, שהגיעה אז לעיצומה, הביאה להתרוקנות הדרגתית של כוח אדם ברמה אינטלקטואלית הדרוש להפעלת המכונה האדמיניסטרטיבית במדינה והמסוגל לקיים את הפעילות הכלכלית הלאומית ולהגבירה. למרוקאים לא היתה רזרבה מוכנה של דור המשך, ולכן היו חייבים לגייס את החסר מקרב האוכלוסייה היהודית. היה זה, כביכול, תור הזהב לאינטליגנציה ולמעמד הבינוני היהודי".

גם מפקד "המסגרת" הראשון שלמה יחזקאלי מציין שבאותם ימים נמנעו היהודים לבוא במגע עם שליחים ישראלים ושהתקופה לא בישרה טובות לעבודה המחתרתית: "עסקנים יהודים מחוגים שונים צירפו קולם להטפה להשתלבות בקרב העם המרוקאי המחדש כוחו. כמובן, ההתפכחות לא איחרה לבוא ובוודאי עבודתנו העקבית והמתמידה תרמה לא מעט להתפכחות זו". פעילות שליחי ישראל ומדיניות שגויה של השלטונות המרוקאיים גרמו יחדיו לערעור "תור זהב" זה.

המלך מוחמד החמישי וראשי המחנות הפוליטיים דאגו בהצהרות אין ספור להרגיע חששות פוטנציאליים בקהילה היהודית. תכיפות ההצהרות גרמה אינוחות אצל ראשי הקהילה שחששו שריבויין עלול לעורר תמיהות באשר לסיבותיהן. בראשית דצמבר 1955, הוועידה הראשונה של מפלגת האיסתיקלל, שסילקה את השלטון הקולוניאלי מן המדינה, התייחסה בהחלטותיה למעמד היהודים: "הואיל והיהודים המרוקאים הם אזרחי המדינה עלפי כל בחינה משפטית והיסטורית של המונח [?] הואיל ועליהם להיות חלק בלתי נפרד מן הקהילה המרוקאית [?] הוועידה דורשת שוויון זכויות בין כל אזרחי מרוקו ללא הבדל מעמד או דת. שוויון הזכויות יוצהר בריש גלי וימצא את ביטויו בספרי החוקים. על היהודים המרוקאים ליהנות מכל הזכויות האזרחיות והפוליטיות, עליהם ליהנות מזכות ההצבעה ומן הזכות להיבחר ולקבל ייצוג בכל המוסדות המרוקנים. יש לפתוח בפניהם את הגישה לכל המשרות הציבוריות במדינה המרוקאית במידה שווה לחבריהם המוסלמים".

כתגובה להחלטת המפלגה הדמוקרטית לעצמאות, מדל"ע, לפתוח את שעריה ליהודים, ביטלה האיסתיקלל ליהודים את החובה להישבע על הקוראן כתנאי להצטרפות למפלגה ויזמה את יסוד ארגון ה"וויפאק" (הבנה) למען התקרבות בין יהודים למוסלמים. לקראת הקמת הממשלה החדשה, הרבו מנהיגי שתי המפלגות בהצהרות למען שילוב היהודים בבניית המדינה החדשה ולמען בחירת שר יהודי בממשלה שתקום.

ב-13 בספטמבר 1956 אירח המלך בארמונו את חברי ועד הקהילה החדש בקזבלנקה (דארלבידה) ופרס בפניהם את תפיסותיו בנושא מעמד הקהילה במרוקו העצמאית. בדבריו הטיף המלך לאחווה ביןדתית ולהשתלבות מוסלמים ויהודים בחברה מרוקאית אחת וקרא למנהיגות היהודית לפעול לצמצום גל העזיבות: "ברצוני לבקשכם ליזום פעולת הסברה בקרב היהודים כדי לשכנעם לא לעזוב את מרוקו מכיוון שמקומם כאן. מרוקו זקוקה לכל בניה, בין אם מוסלמים ובין אם יהודים. מרוקו זקוקה לכל רופאיה, לכל מהנדסיה, לכל עורכי הדין שלה. אני כמובן בעד חופש תנועה לכל נתיני, אולם יש לשכנע את היהודים שחובתם לא לנטוש את מרוקו אלא להישאר בה. עלינו לאחד את כוחותינו, לראות עצמנו מגויסים לשירות המולדת ולהתייחס לעוזבים כאל עריקים [?]".

וכך תיאר אחד מצעירי המשכילים שהשתלבו במינהל הציבורי החדש את השקפת עולמו באשר לעתיד במרוקו: "עלינו להישאר כאן. זכותנו לחיות במרוקו אינה פחותה מזכות המוסלמים, בזכות הוותק שלנו במקום. מוסלמים רבים מבינים זאת ועלינו לגרום לכך שגם אחרים יבינו זאת. הדבר לא ייעשה עלידי בריחה. אמנם קל לברוח, אולם זו דרך הפחדן [?] היהודי מוצא תמיד את הדרך להגן על עצמו. כך עשה במשך דורות. היום יש לו תסביך נטישה. בארץ הזו נולדנו. היא ארץ טובה. יש לנו חובות כלפי הארץ שאנו חיים בה. זו מולדתנו. עלינו להוכיח למי שעולים עלינו כמותית שאנו מרוקאים אמיתיים. יש לנו אויבים כאן וצריך להתמודד אתם בנחרצות. יש לנו חברים כאן ועלינו לעזור להם להיאבק נגד חוסר הסובלנות שאנו נלחמים בה. זו הדרך היחידה אם אנו רוצים לחיות בכבוד כבני אדם".

על אף הקשיים שערמו השלטונות בהענקת דרכונים, לא פסקה התלהבות היהודים. אחדים עדיין השתאו מן השינוי לטובה שחל במעמדם אחרי העצמאות. עדות לכך אפשר למצוא במכתב שנשלח ממרוקו לקרוב משפחה שעלה לישראל לפני עצמאות מרוקו, בו נאמר: "[?] אתה יכול להיווכח שלא שגיתי באופטימיות שלי ובאמון שנתתי במרוקו. אף בימים הקודרים ביותר היחס אלינו ואל המוסלמים שווה. האפליה הגזעית בין מרוקאים ללא מרוקאים שהיתה רצויה בעיני הקולוניאליזם חלפה [?] האם אתה זוכר כיצד היה בלתי אפשרי למרוקאי להיות פקיד ממשלתי? כעת, יכול אני לבשרך, ששמונה גברים ונשים ממשפחתנו הם פקידים ממשלתיים".

ג'ו אוחנה הגדיל לעשות בתחום האסימילציה וכבר באוקטובר 1955 פרסם מאמר חריף בעיתון Maroc Presse בכותרת "המצפון הלאומי". הוא יצא בהתקפות חריפות על מוסדות הקהילה והטיף לאינטגרציה מוחלטת של היהודים באומה המרוקאית: "היהודים מבקשים זכויות, האם הם ממלאים את חובותיהם הם מבקשים ביטחונות דמוקרטיים, האם ידוע להם לפחות מה המושג אומה דורש מהם הבטחות ניתנו להם בהזדמנויות רבות, אך הן דורשות תמורה ברורה [?] רק עם מילוי חובותיהם הלאומיות ייהנו היהודים ממלוא זכויותיהם הלאומיות [?] הפטריוטיות של היהודים באה לידי ביטוי בשתיקה חסרת אומץ, בה רק קול מנהיגיהם שיקף את תחושותיהם האמיתיות. מפלגתנו התנגדה למצב שעלול לפגוע קשות באחדות הלאומית. היום [?] על היהודים לפעול מתוך אחדות, כדי להגיע לאינטגרציה מהירה, טוטלית וסופית באומה המרוקאית [?] יש צורך דחוף לחסל, פשוטו כמשמעו, את מועצת הקהילות היהודיות, את ועדי הקהילות ובאופן כללי, כל מנגנון ספרטיסטי, הגורם להפרדת היהודים מן האומה המרוקאית. יש להעביר את תפקידיה המקוריים של מועצת הקהילות לידי מוסדות צדקה לגאליים, שיטפלו רק בתחום זה [?] כאשר המוסדות שהכבידו על צוואר היהודים כאבןריחיים יחוסלו, דבר לא ימנע מהם ליטול חלק פעיל בחיים הציבוריים, בדיוק כמו אחיהם המוסלמים".

יהודים אחדים האשימו את אוחנה בבגידה וראו בו "יהודי יותר קתולי מן האפיפיור". כידידו הקרוב של בןברכה הצטרף אוחנה לאגף השמאלי של האיסתיקלל. דובר נחרץ של מצדדי הזהות המרוקאית הוא אלבר אפללו. ביולי 1958 פרס את משנתו בפני דר' וולפגנג ברטהולץ שביקש לעמוד על דעותיו: "אנו יהודים טובים, ואולם אין זו סיבה שלא נהייה גם אזרחים לויאליים למרוקו. במדינה זו כל האזרחים, מוסלמים, ברברים ויהודים הם אחים. שליחותנו לשמש הוכחה שבמדינה ערבית יתכן שיתוף פעולה בין יהודים למוסלמים. לצורך זה יסדנו את אגודת הוויפאק שעושה למען הידידות בין יהודים למוסלמים. אנו רואים כעריקים את היהודים המוסתים עלידי ארגונים ציוניים והמבקשים לעזוב את מרוקו בגלל פסיכוזת הפחד שנטעו בהם. החלטתנו נחושה לעשות הכול למניעת הגירת יהודים לישראל, כי עם עזיבת כל יהודי, נחלשת עמדתנו במרוקו [?] עד עתה לא היתה אנטישמיות במדינה, אף לא בעת ההתקפה הישראלית על מצרים. אולם הגירת יהודים המונית עלולה לעורר גל של אנטישמיות. אולם אז זה לא יקרה באשמת המוסלמים, כי אם באשמת היהודים עצמם המוכיחים בהגירתם שהם לא מרגישים מרוקאים ופורשים מן העם המרוקאי".

בנושא ההגירה הבלתיחוקית, אפללו תיאר כיצד חדרו ארגונים ציוניים למרוקו ושידלו יהודים בכל דרך אפשרית לצאת מהמדינה. לדבריו, הם הלכו לבתי עניים וחסרי השכלה וסיפרו שעומדים לפרוץ פוגרומים אנטישמיים. הם טיפחו פסיכוזת פחד בקרב היהודים שיצרה רצון להגירה. הוא מעיד שהיהודים עצמם פנו למשרד הפנים ודרשו להפסיק את התעמולה הציונית המתבצעת באופן בלתי חוקי וגורמת נזק ליהודים. כהוכחה שהיהודים אינם רוצים להגר, מביא אפללו את העובדה שיהודים רבים קנו מן הצרפתים חנויות, בתים ומפעלים שננטשו עלידיהם, לעתים במחיר של כחמישהעשר אחוזים מערכם. לדבריו, האינטליגנציה היהודית מתנגדת להגירה. לעומתה, המסכנים מבקשים להגר בעיקר מטעמים כלכליים, כיוון שהאמינו שישתפר מצבם בישראל. הוא ציין לחיוב את ראש הממשלה בלפרג', שבהיותו שר חוץ, ביקר ביום כיפור בביתכנסת והצהיר שאין למוסלמים דרישה לזכויות יתר וכי כולם, יהודים ומוסלמים, צריכים לעבוד שכם אחד לטובתה של המדינה.

באותם ימים, בחוגי הבורגנות המוסלמית נחשבה קרבתם החברתית אל היהודים ליוקרתית. בעסקים העדיפו אותם כשותפים והתגאו בהם. מוסלמים מן החברה הגבוהה התחתנו עם יהודיות שהתגיירו מרצונן, ויהודי יכול היה להיראות ברחוב עם בחורה מוסלמית ללא חשש. בהדרגה, עם התגברות האחווה הכללערבית והמוסלמית, נעשה המושג "סאחב ליהוד", ידיד היהודים, ממושג להתהדר בו לדבר לא תקני מן הבחינה הפוליטית. אמנם תומכי ההשתלבות היו צעירים משכילים בעלי משקל סגולי גבוה, אך השפעתם בקהילה היתה מועטה. באופן פרדוקסלי, אף שההנהגה המרוקאית דאגה למנות פקידים גבוהים מקרב קבוצה זו ושילבה את חבריה בוועדי הקהילות, הם העדיפו לשאת ולתת עם הקבוצה היריבה וחיפשו את קרבתה, כיוון שהבינו שהיא מייצגת את הרחוב היהודי יותר מקבוצת המשכילים. לזרם הבדלני במרוקו היו נטיות מסורתיות מתונות ועמדות ציוניות רגשיות, לצד נאמנות יחסית למרוקו ולמלכה המגן על נתיניו היהודים.

פגישת נציגי מועצת הקהילות, ב-4 ביולי 1957, עם מוחמד חמיאני, מנהל המחלקה המדינית במשרד הפנים, היא אחד המקרים הבולטים שהולידו גל של חששות באשר לגורלם העתידי של היהודים במדינה המוסלמית. זאת גם דוגמה מובהקת לעמידה אמיצה של ההנהגה על זכויות היהודים. חברי המשלחת, בראשות דוד עמר, מחו נמרצות בפני נציג השר דריס מחמדי על אפליית היהודים בהענקת דרכונים. הם טענו שהדבר הוא הפרת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו"ם והפרת הצהרות המלך מוחמד החמישי. המשלחת דרשה את הסרת המגבלות מיידית וציינה שההגירה לישראל מדאיגה אותה פחות מהיעדר הזכות הדמוקרטית לחופש הגירה» אם רוצים יהודי מרוקו להגר לישראל, זוהי זכותם. חמיאני השיב לחברי המשלחת ששר הפנים שיגר הוראה לרשויות המקומיות שלא להעניק דרכונים ליהודים המתכוונים לנסוע לישראל ולא לאפשר את שובם למרוקו של יהודים שהיגרו ממנה. כיוון שמניחים שהיוצאים מגיעים בסופו של דבר לישראל, מרוקו לא תרשה, לדבריו, שמדינה זו תנצל מרוקאים נגד הארצות הערביות במזרח התיכון.

בחוסר רגישות הוסיף אותו פקיד בכיר: "חשבתי רבות על הנושא ושאלתי את עצמי לצד מי עלי להיות, לצד שבעים מיליון ערבים או לצד מאתיים חמישים אלף אזרחים יהודים". הטיעון עורר את חמת המשלחת. גילוי לבו של הפקיד הבכיר הקשיח את עמדת דוד עמר שהגיב בטון חריף: "פלטת את המילים שאסור לומר. אנחנו אזרחים מרוקאים בעלי זכויות שוות. אמרתם זאת פעמים רבות. הוד מעלתו המלך אמר לנו זאת, הממשלה אמרה לנו זאת. תנו לנו דרכונים. מה שקורה כאן מזכיר את התקופה ההיטלרית". חמיאני הבין שדבריו היו שגויים, ניסה להרגיע את בני שיחו והבטיח להעביר את דרישותיהם לשר הפנים. עמר לא הרפה והציב אולטימטום: אם לא תקבל מועצת הקהילות תשובה משביעת רצון תוך עשרה ימים היא תעלה את הנושא בפני המלך ואם גם אז הבעיה לא תיפתר, כל נשיאי הקהילות יתפטרו יחד.

באותו היום זומנה ישיבה מיוחדת של הסניף המרוקאי של הקונגרס היהודי העולמי (קי"ע), בנוכחות אלכסנדר איסטרמן ואנדרה ז'אבס, ובהשתתפות ראשי המוסדות והארגונים היהודיים. מזכ"ל מועצת הקהילות מסר דיווח על פגישת המשלחת עם חמיאני וסיפר שבפגישה עלתה באופן נחרץ בעיית הדרכונים גם בשביל אלה שכוונתם להגיע לישראל: "אם מותר לנסוע לקהיר למה אסור לנסוע לירושלים" טען עמר, "והאם שקולים 250,000 נתינים מרוקאים כנגד 70 מיליון ערבים. אם אזרחים אנו, שיאמרו לנו זאת, ואם חשודים אנו, עלינו לדעת זאת". אחרי שהתברר שהשר נתן הוראה להנפיק דרכונים רק למי שלא נוסע לישראל, עמר שלח מכתב לשר הפנים והציב ארכה של עשרה ימים שבסיומה יבקשו להתקבל אצל המלך. אם לא ישתנה המצב גם אז, יארגן עם עמיתיו עצרת מחאה בהשתתפות כל הארגונים היהודיים. דר' ג'ו לוי, נשיא אגודת הסיוע הלימודי, הזכיר את תוניסיה כדוגמה: כאשר חביב בורגיבה נתן חופש יציאה, יצאו פחות יהודים. לעומתו, שלטונות מרוקו חוששים מפסיכוזה של יציאה המונית.

גם נציגי ישראל, שהיו ביקורתיים כלפי ההנהגה המקומית, נאלצו להודות שהיא גילתה "זקיפות קומה" ראויה לשמה. איסטרמן לא שכח לדווח לנשיא הקונגרס נחום גולדמן שהוא היה הגורם שדרבן את ראשי המועצה להיפגש עם שר הפנים ולעמוד על דרישותיהם לחופש תנועה. נציג קי"ע ראה בפגישה זו תפנית חשובה בדרך עמידתם של מנהיגי הקהילה על זכויותיהם. הוא תמך בהצעתו של מזכ"ל המועצה להמתין עשרה ימים לתשובה, עד ה-14 ביולי, ואילו אחרי תאריך זה יזעיק את כל נציגויות קי"ע בעולם. איסטרמן הסתמך על סעיף 13 של ההכרזה בדבר זכויות האדם של האו"ם, המציינת את הזכות לצאת ולחזור, כפי שהדבר קיים בארצות רבות בעולם. בהשפעת עמדותיו של עמר, דברי איסטרמן היו חריפים ביותר: "אין אני בא לבקש הגירת יהודים לישראל [?] אני בא לבקש את הזכות לכל יהודי לעלות על אנייה, מטוס או אוטובוס. זה לא עניינו של איש לאן הוא נוסע. מדובר בחופש תנועה. זו לא תעמולה לישראל. אנו לא אומרים ליהודים 'צאו'. אם השלטונות טוענים שהיעד הוא ישראל, אנו משיבים 'למה בממשלה המרוקאית אתם יותר קתולים מן האפיפיור'. לא היכרתם בישראל ואתם לא במלחמה אתה".

איסטרמן הזכיר מדינות יריבות לישראל, שאחדות אף נלחמו בה, כגון עירק שאפשרה למאה אלף יהודים לצאת. הוא הזכיר את תימן שהעניקה לשלושים אלף יהודים את זכות ההגירה, את סוריה שנקטה בצעד דומה. גם מצרים בהנהגת עבד אנאסר לא מנעה מ-25,000 יהודים לצאת משטחה, אף שהיא ידעה היטב שרובם יגיעו לישראל. בנוסף לדרישה לחופש תנועה, הבינו ראשי הקהילה שתביעותיהם יזכו לאמינות רק אם יסתייגו מפעולותיה המחתרתיות של ישראל בשטח מרוקו. בימי ביקורו של המלך מוחמד החמישי בעצרת האו"ם, בסוף נובמבר 1957, התקיימה ישיבת מועצת הקהילות ברבט, שקיבלה החלטה האומרת "שההגירה הקבוצתית המתנהלת במחתרת מהווה מכשול רציני להרמוניית היחסים בין יהודים ומוסלמים מרוקאים". באותה שנה, משלחת מטעם הקהילה נפגשה בפריס עם שגריר ישראל יעקב צור ודרשה את פירוק הרשת הישראלית במרוקו, כיוון שהיא עוסקת בפעולות בלתיחוקיות, דבר המסכן את ביטחון הקהילה. שלמה חביליו, מפקד מטה "המסגרת" בפריס, שנכח בחדר סמוך, המליץ כמובן לשגריר לדחות את בקשתם. אליעזר שושני מזכיר גם משלחת מטעם מועצת הקהילות שנפגשה באותו החודש עם גורמים שלטוניים במדינה ותקפה את נושא הגירת היהודים לישראל והנזק שהגירה זו גורמת ליהדות מרוקו. עם זאת, ציין שושני בסיפוק את התמורה החיובית שחלה בעמדות ראש הקהילה דוד עמר וחבריו, שנים מאוחר יותר.

הצטרפות מרוקו ל"איחוד הדואר הערבי" וניתוק קשרי הדואר בינה לבין ישראל אחרי הקמת ממשלת השמאל בראשות עבדאללה איברהים בדצמבר 1958 הם אירועים שפגעו בסימביוזה היהודיתמוסלמית במדינה העצמאית. אמנם הזרם ההשתלבותי לא פסק והמשיך להתקיים עד אחרי מלחמת ששת הימים, אך החשש והדאגה ברחוב היהודי התחזקו והלכו. באותה תקופה, תהליך הערביזציה הלשונית גבר והדאיג גם את צעירי היהודים. השלטונות מימנו אמנם לימודי סטודנטים יהודים מחוץ למדינה, אולם הם חשו שההזדקקות לשירותיהם עלולה לחלוף ביום מן הימים. באותה תקופה החלו להישמע רינוני קינאה נגד קבלת יהודים למשרות בכירות במינהל הציבורי. יהודים דיברו על "נומרוס קלאוזוס" בלתימוצהר, אם כי מורגש. גם פעילות הוויפאק שהחלה עם העצמאות שקעה בשנת 1959, אחרי הקמת ממשלת השמאל. ביטחונם העצמי של היהודים התערער ככל שהתהדקו יחסי השלטונות עם העולם הערבי וככל שהתפתחה מדיניות המסתייגת מן המערב. למעשה, נקרעה ההנהגה המרוקאית בין סובלנותה הטבעית לבין לחצי הליגה הערבית.

השפעתו של ביקור נאסר

שנת 1961 היתה שנה קריטית בתולדות מרוקו וקהילתה. במהלכה התרחשו אירועים שקבעו את גורל הקהילה: ב-3 בינואר הגיע גמל עבד אנאסר למרוקו כדי להשתתף בוועידת קזבלנקה, וגרם לגל התנכלויות ליהודים שנחקקו בתודעה היהודית כאירוע טראומטי. שבוע לאחר מכן טבעה ספינת העולים "אגוז" כשעל סיפונה 44 נפשות. חודש אחרכך, לרגל יום האזכרה למותם הטרגי של המעפילים, הפיצו שליחי ישראל כרוזים בגנות השלטונות שגרמו להתמוטטות הרשת המחתרתית שהקימו במרוקו. במרס נפטר המלך מוחמד החמישי אחרי שימים ספורים קודם לכן קיבל לשיחה את ראשי הקהילה, ובנו מולאי חסן הוכתר במקומו. באוגוסט סוכם המשא ומתן בין ישראל לשלטונות המרוקאיים בנושא יציאתם הקולקטיבית של היהודים מן המדינה ובנובמבר החל מבצע "יכין" שהביא לפינוי הקהילה היהודית ולהעברתה לישראל. שנה זו היא ללא ספק נקודת מפנה בתולדות הקהילה וחוללה גם שינויים במבנה הדמוגרפי של החברה הישראלית.

כינוס ועידת קזבלנקה עלידי המלך מוחמד החמישי באה להוכיח לגוש המדינות הבלתימזדהות, שלמרות הדחת השמאל מן הממשלה מרוקו נשארה נאמנה למאבק באימפריאליזם באפריקה. מגמת הדיונים היתה אנטימערבית וישראל תוארה בהם כמכשיר בידי האימפריאליזם שהפך אותה בסיס לתוקפנות נגד הערבים במזרח התיכון. המנהיג הבלתימעורער של הוועידה היה נשיא "הקהילה הערבית המאוחדת" (מצרים וסוריה), גמל עבד אנאסר, גיבור ועידת בנדונג מאפריל 1955, שם התגבש רעיון המדינות הבלתימזדהות, אשר הציע להקים שוק אפריקאי משותף. הרעיון לא התממש, אך גרם להחלשת התמיכה האפריקאית בישראל. גם מפלתו הצבאית של הראיס המצרי במבצע סיני הפכה לניצחון מדיני. התעמולה הנאסריסטית הגיעה לשיאים חדשים והשפעתה על העולם הערבי, המוסלמי והאפריקאי לא הותירה את מרוקו מחוץ לשלושת מעגלים אלה. מפלגת האיסתיקלל, עם נטיותיה השמרניות, ניהלה תעמולה אנטיציונית שהשתלבה בתפיסתה הערבית.

ביקור נשיא מצרים בקזבלנקה היה לאירוע טראומטי לקהילה. המנהיג המצרי סימל באותם ימים את הגאווה הכללערבית והפיח רוח לאומנית באוכלוסייה המרוקאית. מלחמתו בישראל קירבה את הסכסוך הישראליערבי ללב המרוקאים, חיזקה בהם את לאומיותם הערבית ועוררה בדלת העם רגשי עוינות שלא אובחנו בעבר ביחסים בין מוסלמים ויהודים במדינה. השלטונות, שכאמור היו מסויגים מכוחו הרב, המתינו בדריכות לבוא המנהיג, כדי למדוד את השפעתו על ההמון המרוקאי. היהודים מצדם המתינו בחרדה לאויבה הראשי של ישראל כדי לראות איך ישפיע הביקור על יחס המוסלמים אליהם.

ב-2 בינואר 1961 נחת נאסר במרוקו, אך כבר יום קודם לכן הגיעו עדויות על התנכלויות שרירותיות של שוטרים לעוברים ושבים יהודים. זקנים, נשים וילדים הועלבו עלידי שוטרים ברחוב בגלל שלבשו בגדים עם שילוב של צבעי כחול ולבן, דגל ישראל, או בגדים בצבע שחור, כהפגנת אבלות נוכח ביקורו של אויב ישראל. במקרים אחדים קיללו שוטרים את ראש ממשלת ישראל דוד בןגוריון. עם זאת, ראוי לציין, שלמרות התנכלויות השוטרים ליהודים, תושבי מרוקו נשארו שלווים ולא נודע על פגיעה ביהודים מצד מוסלמים. בנוסף לביטויים אנטיישראליים בפי שוטרים, אפשר היה להבחין אצלם גם בביטויי הערצה כלפי מנהיג העולם ערבי. הערצה זו כלל לא היתה ספונטנית אלא נולדה מהטפה שיטתית מצד גורמים מפלגתיים.

דו"ח של נציג המוסד במרוקו לשגרירות ישראל בפריס מונה את כל הפגיעות ביהודים שהתרחשו בעשרת הימים השחורים בתולדות הקהילה מאחד בינואר ועד לטביעת האנייה "אגוז" בליל ה-10 בינואר. הדו"ח מפרט כעשרים אירועים שבהם התנכלו השוטרים לכמאתיים עד שלוש מאות יהודים שחלקם אף נעצר. אמנם האירועים הסתיימו ללא פגיעות חמורות והעצורים שוחררו אחרי שעות אחדות, אולם עובדה זו לא הפחיתה מחומרת השפעתם על מצב רוחם של היהודים. הדו"ח שולל את הערכת נציגי ישראל והקונגרס היהודי העולמי שטענו תחילה שנעצרו כאלפיים יהודים. גם מחלקת המדינה האמריקנית ציינה שהמספר קטן בהרבה.

האירוע החמור ביותר במסכת ההתנכלויות של משטרת מרוקו התרחש בשבת 8 בינואר ברובע "עין שבע" בקזבלנקה ובו נעצרו 25 תלמידי ישיבת "נווה שלום". התלמידים יצאו לצפות לתומם בשיירתו של נאסר בדרכו לשדה התעופה לפני צאתו ממרוקו ונעצרו עלידי שוטרים שלקחו אותם לחקירה. בתחנת משטרה הואשמו בהפגנה נגד נשיא מצרים בהשראת ישראל. כשמנהלם, הרב מאיר ורשנר (Wrechner) בעל האזרחות השווייצית, הגיע לתחנה לטפל בשחרורם, ניצלו שוטרים אלימים את ההזדמנות כדי להעליבו ולהכותו והובילו אותו למעצר. במוצאי שבת שוחררו כל התלמידים אך הרב הוחזק במקום. למחרת חברי מועצת הקהילות ניסו להיפגש עם מושל העיר, אך המושל חלה והם נפגשו עם ממלא מקומו שהתנצל על התנהגות השוטרים שלא הבינו את ההוראות. גם הקונסול השווייצי התערב למען הרב. לאחר התערבות אישים אחרים שוחרר הרב ב-10 בינואר.

ראשי המפלגות לא מצאו לנכון לגנות את ההתנכלויות והעדיפו שלא להתערב, כדי לא להתנגש עם דעת הקהל במדינתם. עיתון השמאל אתחריר אף תקף את הקהילה היהודית על שהרב הראשי נעדר מן הטקסים הרשמיים לכבוד ביקורו של נאסר ועל כך שיום הביקור הוכרז כיום אבל עלידי הקהילה היהודית ובכך ניתקו עצמם היהודים מכלל האומה. שלושה ימים לאחר מכן, נאלץ העיתון להודות בטעותו ופרסם הכחשה מטעם קהילת קזבלנקה, המציינת שרב העיר וראשי הקהילה לא השתתפו בקבלות הפנים כיוון שכלל לא הוזמנו אליהם. השלטונות היו מפוכחים דיים כדי לא להביך את ההנהגה היהודית עם הזמנות מסוג זה. אך ההתנכלויות לא אירעו בימי ממשלת השמאל שהואשמה בניהול מדיניות פןערבית, אלא בימי שלטון מוחמד החמישי ובנו, שהיו מסויגים מאישיותו של נאסר וחששו מחתרנותו.

אחרי שראשי קהילת קזבלנקה אספו בשיטתיות נתונים על אירועים אלה הם מסרו אותם למלך כעדות למתרחש. החומר כלל אישורים רפואיים לגבי פגיעות וגם עדויות על ילדים ומבוגרים שהושפלו בידי שוטרים. נשיא הקהילה מאיר עובדיה פנה לממלא מקום מושל העיר, מוחמד מד[?]בוח, ולמפקד המשטרה עלי בלקסם ותיאר בפניהם את התנהגות שוטרי העיר שפגעו בנשים ובילדים ללא הצדקה. המושל הודיע לנציגי הקהילה שמתנהלת חקירה בנושא וביקש להרגיע את הרחוב היהודי. גם איש העסקים יצחק כהןאוליבר פנה לשותפו, הנסיך מולאי עלי עלאוי, והתלונן על התנהגות המשטרה. הנסיך השיב שהדברים ידועים לו אך ציין שברבט, למשל, לא נודע על שום פגיעה ביהודים. הוא הוסיף שהציונים מפעילים מערך תעמולתי גדול במרוקו ושהם מגזימים בתיאור הפגיעות. השר לשעבר בןזקן הגיב במרירות בפגישה עם משלחת הוועד היהודי האמריקני בראשות זכריה שוסטר ואברהם קרליקוב. עדות לתחושת חוסר הביטחון שהרגישו היהודים בעת הביקור היתה בקשת חיים בןאסייג, מזכירו של יצחק כהןאוליבר, מטעם הנסיך מולאי עלי, להנפיק לו אישור מיוחד שיסייע בידו להיחלץ מבעיות שהוא עלול להיתקל בהן. מאוחר יותר, יורש העצר ושר הפנים, שהזדעזעו מן הדיווחים, נתנו הנחיות להרגעת המצב. למרות זיקתו לגוש הפרוקומוניסטי ולמרות תעמולתו האנטיישראלית, תכנן איחוד האיגוד המקצועי, שמנה חברים יהודים רבים, לקיים הפגנה יהודיתמוסלמית נגד התנהגות המשטרה.

הזעזוע הפסיכולוגי מאירועי ועידת קזבלנקה השפיע עמוקות על הרחוב היהודי, למרות הניסיונות לתקן את הנזק. אף שבשאר היישובים שבהם חיו יהודים לא נרשמו פגיעות, תדמית "המרוקאי הנחמד" התערערה. היהודים שהיו רגילים לשמוע רק הצהרות אוהדות הקוראות להם לראות במרוקו את מולדתם ושהמדינה זקוקה לכשרונותיהם הופתעו לגלות פן אחר של החיים במדינה העצמאית. רבים תהו אם אירועים אלה יהיו חדפעמיים, כתוצר של הסכסוך הישראליערבי במזרח התיכון המרוחק או אירוע מבשר רעות לצפוי בעתיד. פעילי "המסגרת" ציינו בסיפוק פרדוקסלי שגם בחוגים מבוססים גברו פחדים וחששות ויהודים עשירים שאלו את עצמם בחרדה, מה פשר האירועים ומה סיבות ההתפרצות האנטייהודית. הפחד גרם ליהודים מן המעמד הבינוני לתכנן הגירה. משפחות שמעולם לא התעניינו בעלייה לישראל לא שללו עוד את הרעיון מחשש לאלימות ברחובות. קבוצת תעשיינים יהודים אף פנו למנהיג הקהילה דוד עמר, הביעו בפניו את חרדתם מפני התפרצות השנאה והציעו את עזרתם. עמר השיב להם שאפשר לראות גם בהם אחראים להידרדרות המצב, כיוון שעד עתה לא עשו דבר למען הקהילה ורק כאשר הרגישו שרכושם וביטחונם בסכנה, התעניינו במצב. חסידי מגמת האינטגרציה, ובהם מאיר עובדיה ומרק סבח, שינו את התבטאויותיהם והקצינו את דרישותיהם למימוש זכויות היהודים. למרות מאבקי הכוח בהנהגה, הקהילה נראתה מאוחדת יותר מתמיד מול האיום מבחוץ.

על אף הבירורים, היוזמה להתנהגות המשטרה וסיבותיה נשארו עלומות. עם זה ברור שפגיעות אלו התרחשו ללא עידוד השלטונות והמפלגות. ראשי הקהילה היו תמימי דעים שהיוזמה באה מן הדרגים הנמוכים במשטרה, ללא הוראה וללא הסכמת השלטון המרכזי. להערכת אנשי "המסגרת", מעשי השוטרים נבעו מחשש להפגנות צעירים יהודים, בלחץ שומרי הראש של נשיא מצרים שהכינו את ביקורו בעיר. המצרים הופתעו לגלות קהילה גדולה שחייה בעיר באווירת חופש ובתחושת ביטחון. כתוצאה מכך, הורו לשוטרי העיר למנוע הפרות סדר מצד צעירים יהודים בימי הוועידה. הם דרשו גם להגיב על כל מקרה שייראה בעיניהם כפרובוקציה אפשרית מצד היהודים. הוראות אלה התפרשו כהנחיה לנקוט ביד קשה כלפי היהודים ונתנו פתח לחריצות יתר מצד השוטרים. כך התנפלו נציגי החוק בקנאות על כל דבר שיכול היה לרמוז על פגיעה אפשרית באורח רם המעלה.

לצד גרסה זו, משוכנע נשיא תנועת הדז', אדגר גדז', שמפקד "המסגרת" במרוקו, אלכס גתמון, יזם לפחות חלק מן האירועים הפרובוקטיוויים הקשורים לביקור כדי להתסיס את הקהילה נגד התייצבות מרוקו במחנה הפןערבי. לדבריו, אנשי התנועה ומדריכיה המפוזרים בעיר דיווחו לו על אנשים בלתי מזוהים שחטפו כיפות מראשי נערים יהודים ושרפו אותן. בעיר מכנס צוירו כתובות נגד נאסר שללא ספק לא היו יוזמת יהודים מקומיים אלא יוזמת אנשים שלפי חשדו של גדז' הם שליחי גתמון. בדו"ח המוסד מוזכרת אזהרת מאיר עובדיה שהאשים את "הפולנים" ¨הכוונה לשליחי ישראל© שהם עלולים לגרום לפרובוקציה בעת ביקור נאסר. הוא התבקש עלידי המשטרה לפנות לאנשי קהילתו ולבקש מהם שלא להפגין ערב הביקור ולא למכור חפצים או פריטי לבוש בצבעי דגל ישראל.

לשגריר שבדיה ברבט, שפגש את נכבדי הקהילה, היתה גרסה המחזקת את גרסת גדז'. לדבריו, המאסרים וההכאות בקזבלנקה באו בגלל התגרויות נערים יהודים שהפגינו שם ערב בואו של נשיא מצרים: "חוצפת המפגינים חמומי המוח שהוסתו עלידי מישהו הגיעה לשיא כאשר חבשו לראשיהם כיפות בצבעי כחולבן". לדבריו, כמה יהודים הוכו במשטרה אך גם אסירים מוסלמים מוכים לעתים תכופות, ולכן אין בזה שום אפליה. על כן כל ביקורת הטוענת כי קיימת אנטישמיות במרוקו משוללת כל יסוד. הראייה לכך, מפקד משטרת העיר פוטר והנסיך מולאי חסן ביקר בבית כנסת ביום הכיפורים.

גרסה נוספת שמע שליח השר הצרפתי דניאל מאיר מפי יהודים אתם דיבר בביקורו במרוקו בפברואר. לדבריהם, ההתעללות נבעה מהוראת אנשי בןברכה שהמשטרה נתונה להשפעתם. המטרה היתה להשחיר את פני משטרו של מוחמד החמישי ובנו בעיני המערב עלידי ארגון פרובוקציה בקהילה היהודית. דניאל מאיר טוען שלמרות ידידותו עם בןברכה ותנועתו, ואף שהוא יודע שבןברכה הוא ידיד היהודים, הוא חושב שמנהיג השמאל מסוגל בהחלט לנקוט בתכסיס מסוג זה.

תולדות היחסים בין ישראל, שלטונות מרוקו ויהדותה יכולים לשאת את הכותרת "הקטסטרופה שלא התרחשה". היטיב לבטא זאת הסופר קרלוס דה נזרי: "יהודי מדינה זו מזכירים בןאדם שניצל מפיצוץ ואחרי שניצל מופתע לגלות שהוא בריא ושלם. בימי החסות נראתה בעיניהם העצמאות כמהפך דרמטי עם תוצאות בלתיצפויות. בסיכומו של דבר, הם ראו בה מין אפוקליפסה שבה עלולים לשקוע לעולמים השלום והשלווה שהכירו תחת הדגל הצרפתי. חומרת הסימנים המבשרים הצדיקו חשש גורלי זה. עם השגת העצמאות, הם נוכחו לדעת שפניה לא היו כה נוראים".

השכנוע באסון שעתיד להתרחש אחרי סילוק הצרפתים ממרוקו והשגת העצמאות הזין את מדיניות קברניטי ישראל ואת פעולות שליחיה. אך החשש מאפוקליפסה שתפגע במעמד היהודים ובעתידם היה נחלת יהודים רבים במרוקו. אמנם האסון לא התרחש אך הפחד מפניו גבה את מחירו. רואי השחורות, המשוכנעים שהאסון רק נדחה לזמן מוגבל ושללא ספק עוד יתרחש, נאלצו להודות שהעצמאות לא פגעה ביהודים אלא פתחה בפניהם עידן חדש שהזכיר לאחדים את תור הזהב ביחסים שבין יהודים למוסלמים. בשכבה המשכילה האופוריה אף שלטה בכיפה. טעויות של שלטונות ישראל ושליחיה היקהו את עוקץ האופוריה ושמו קץ לפריחה החברתיתפוליטיתכלכלית ממנה החלה ליהנות כלל הקהילה. קהילת יהודי מרוקו התנחמה בעובדה שאףעלפי שישראל קטעה שלא במזיד את קידומם החברתי לטווח קצר היא סיפקה להם תחושת ביטחון לטווח ארוך ועתיד ברור יותר.

אליעזר שושני, שעמד בקשר מתמיד עם שליחי "המסגרת", היטיב לבטא את הפרדוקס שנוצר: "היה יסוד להניח שפסיכוזה של עלייה מעוררת יהודים לעלות. אלא שגם מנהלי הפעולה וגם היהודים המועמדים לעלייה היו מתקשים להתיר סבך של מצב שהיה פרדוקסלי למדי. מטבע הדברים הוא שסגירת שערי היציאה, סכנות הדרכים בעטיין של המשמרות המופקדים על הדרכים וקשיים אחרים, יהיה בהם כדי לבלום את העלייה, אלא שהמציאות היתה אחרת בהחלט. נמצא שדווקא משום כך, חשו היהודים בחריפות משנה את הדחיפות שבעלייה, התפרצו לצאת ויצאו בכל פרצה שנבעה בחומה הסוגרת עליהם. והיפוכו של דבר, רשות ליציאה חופשית, כשהגבול פתוח והדרכים אינן בחזקת סכנה, מן ההיגיון הוא שיהיה בה כדי לזרז את היהודים לחסל את עסקיהם ולצאת. פעם נוספת מתברר שהחיים אינם מתנהלים בדיוק לפי הכללים שההיגיון מכתיב להם. נמצא שבשנים 1962-1963, כאשר תקופת 'עלייה ג' היתה בעיצומה והיהודים יצאו באלפיהם, היו לא מעטים אשר ביקשו לדחות את עלייתם המתוכננת בתואנות שונות ומוכרות למדי. דווקא העלייה ברשות החזירה ערכם של רכוש וקשרי מסחר לתודעת היהודי ומטבע הדברים שחיסול נכסים או קשרי מסחר אין החיפזון יאה להם". ניתן להסיק מן הדברים ששלטונות מרוקו יותר מאשר הפריעו ליציאת היהודים סייעו באופן עקיף לתכניותיהם של שליחי ישראל.

פסיכוזת הנטישה גדלה והלכה ככל שרבו היציאות מכל שכונה, מכל עיירה ומכל כפר. בכל מקום נוצרו חללים ריקים שגרמו לתחושת בדידות בקרב הנשארים במקום, בעיקר מן השכבות העממיות. הריקנות שיצרו הנוטשים הגבירה את תחושת הניכור אצל קרובי משפחה שלא עזבו עדיין ושמשה הוכחה חותכת לעובדה שאין עוד עתיד להמשך קיום היהודים במרוקו. הדירות והחנויות מהן יצאו היהודים ואוכלסו עלידי מוסלמים הזכירו לכל אחד שבמוקדם או במאוחר יהיה גם עליו לצאת לדרך. בדרכו החוצה סחב כדור השלג את אחרוני המתלבטים וחיסל סופית את רעיון ההשתלבות בחברה המרוקאית שבו האמינו אינטלקטואלים אחדים. אפילו המכתבים שקיבלו יהודי מרוקו מקרוביהם בישראל על המצב הקשה, על מחסור בעבודה ועל תחושות האפליה, לא הצליחו לחסל את הפסיכוזה, אלא רק להאט אותה לפרקי זמן קצרים.

רבות הסיבות להחלטת היהודים לעזוב את מרוקו. אך כולן קשורות לחשש מפני עתיד לא בטוח במדינה העצמאית. בין החששות יש להציב את הסכסוך המזרחתיכוני כמקור כמעט בלעדי להתערערות היחסים בין יהודים למוסלמים. סכסוך זה עורר דאגות בתחום הרגשי והדתי. במוקדם ובמאוחר היו מתחדדים הניגודים בין שתי הקהילות ומעמד היהודי היה נפגע. קורות היהודים במדינות ערב אחרות לא היווה מקור עידוד לעתיד יחסי השכנות הטובה בין יהודים ומוסלמים במרוקו.

לצד חדירת הנושא המזרחתיכוני למערכת היחסים היהודיתמוסלמית במרוקו, התעורר חשש נוסף של איבוד היתרונות שהושגו בעבר בהשוואה לציבור המוסלמי. זעזועים כלכליים שנגרמו מנטישת הצרפתים פגעו גם בסוחרים ובבעלי מלאכה יהודים. בבורגנות היהודית ובקרב בעלי המקצועות החופשיים גברה תחושת החרדה בגלל הצורך בבחירה בין השפה הצרפתית ותרבותה לבין הערביזציה הצפויה הטומנת בחובה מטען תרבותי מוסלמי שלא עולה בקנה אחד עם הערכים שרכשו. רוב יהודי מרוקו הבינו שאיאפשר להיאחז באופן מלאכותי בצרפת ובתרבותה במדינה העצמאית. חבר ועד קהילת קזבלנקה, סלומון בןברוך, שלא היה בין חסידי ההשתלבות היקשה: "איך אפשר היה להאמין בתמימות שלא יבוטל המבנה המלאכותי שהקים שלטון החסות הצרפתי, שהפסדה של תרבות צרפתית לא תהייה בלתי מתקבלת על הדעת בעיני העם המרוקאי, בעיני ראשיו ומנהיגיו. שום פשרה ושום פטרנליזם לא יתקבלו על הדעת. ייאמר בכל הכנות, היה צריך להיטמע או ללכת". ההנהגה היהודית הרשמית נשארה יחסית אילמת בתחום זה בגלל תחושת הנאמנות הכפולה. בהזדמנויות רבות היהודים נאלצו לומר דבר והיפוכו כדי למנוע חיכוכים עם ההנהגה המרוקאית וגם ללכת לפי נטיות הלב. האופציה העבריתישראלית לא היתה אידיאלית מבחינה זו, אך היתה עדיפה על עתיד יהודי במדינה ערביתמוסלמית המתמודדת על אופי משטרה.

ביבליוגרפיה

אהרוני שמחה, 'יהדות מרוקו - תחקיר מספרי', סודי ביותר,1963-1961 מחלקת העלייה הסוכנות היהודית (פריס 1964)

לסקר מיכאל מ', 'היבטים פוליטיים וארגוניים של העלייה ממרוקו בשנים 1956-1949', הציונות, מאסף י"ב, (תל-אביב 1987)

לסקר מיכאל מ', 'היהודים במרוקו העצמאית: מדיניות הממשל ותפקיד הארגונים היהודיים בעולם (1976-1956)', שורשים במזרח, קבצים לחקר התנועה הציונית והחלוצית בקהילות ספרד והאיסלם, כרך ג', עורך יצחק אברהמי (יד טבנקין 1991)

לסקר מיכאל מ', 'מדינת ישראל ויהודי מרוקו בסבך הפוליטיקה המרוקאית', 1960-1955 מיכאל י"ד, מאסף לתולדות היהודים בתפוצות, המכון לחקר הציונות, (אוניברסיטת תל אביב 1997)

לסקר מיכאל מ', 'עלית יהודי מרוקו, מדיניות הממשל ועמדת הארגונים היהודיים בעולם 1956-1949', שורשים במזרח, קבצים לחקר התנועה הציונית והחלוצית בקהילות ספרד והאיסלם, כרך ב', עורך יצחק אברהמי (יד טבנקין 1989)

סעדון חיים, 'המרכיב הפלסטיני בארצות האסלם', פעמים מס' 63, תשנ"ה, 1995סעדון חיים, עורך, 'בגלוי ובסתר, העליות הגדולות מארצות האיסלם (1967-1948)' מכון בן צבי האוניברסיטה העברית (ירושלים 1997)

סעדון חיים, עורך, 'העליות הגדולות מארצות האיסלם - תהליכים ומגמות יסוד' - מבא, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, (ירושלים, התשנ"ח)

צור ירון, קהילה קרועה, יהודי מרוקו והלאומיות 1943-1954אניברסיטת תל אביב, עם עובד ,2001

שגב שמואל, 'מבצע יכין - עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל', משרד הביטחון - ההוצאה לאור (תל אביב 1984)

]שושני אליעזר[, 'תשע שנים מתוך אלפיים', שני חלקים והקדמה, חלק א': 'שליחות של ישראל בגולת מרוקו 1955-1964', - סודי - עותק מספר 76, מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל (אפריל 1964)

]שושני אליעזר[, חלק ב' 'דברי חברים' (העמודים לא ממוספרים) - סודי- עותק מספר 76 מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל (אפריל 1964)

ASSARAF Robert, Mohammed V et les Juifs du Maroc pr?face de Michel Abitbol Plon, (Paris 1997)

BENBARUK Salomon, Trois quart de si?cle p?le-m?le, Maroc-Canada, 1920-1950-1990, (Montr?al

BIN-NUN Yigal, ו La qu?te d'un compromis pour l'?vacuation des Juifs du Maroc ו, L'exclusion des Juifs des pays arabes, Pardes n>34, (In press ?ditions 2003)

DE NESRY Carlos, Les Isra?lites marocains - l'heure du choix, ?ditions internationales, (Tanger 1958)

DE NESRY Carlos, Les Juifs dans le Maroc nouveau, extrait de l'Information Juive, (Alger 1957)

GOLDMAN Nahum, Autobiographie :America-Europe-Israel, Excerpts from chapter 13 "Contacts with arab leaders", Langen M?ller Verlag GmbH, (M?nchen, Wien 1981)

KARITZ Pinhas, L'organisation et les tendances politiques des juifs au Maroc depuis l?ind?pendance (ron?otyp?) Universit? de Paris [1984]

LEHRMAN Hal, L'El Wifak chez les juifs marocains, entente cordiale ou collaboration, L'Arche n!20, 21, ao?t, septembre 1958.

MALKA Victor, Apr?s les ?lections marocaines. L'Arche n!78, juillet 1963.

MALKA Victor, David Amar ou la passion d'agir. Biblieurope, (Paris, 2003)

MALKA Victor, La m?moire bris?e des Juifs du Maroc, Entente, (Paris, 1978)

MALKA Victor, Maroc, ו Des raisons d?esp?rer ו. L'Arche n!57, octobre 1961,

MALKA Victor, Maroc, ו L?ind?pendance La situation des communaut?s juives en Tunisie et au Maroc. L'exemple marocain ו. L'Arche n!62, mars 1962,

SAADOUN Haim, ו L'immigration ill?gale d'Afrique du Nord en Palestine ו, Pard?s 17, 1993

TSUR Yaron, ו Les dirigeants du juda?sme marocains et l'ind?pendance ו, Relations jud?o-musulmanes au Maroc, perceptions et r?alit?s, dirig? par Michel Abitbol, Stavit CRJM, (Paris 1997)


Yigal Bin-Nun
Universit? de Paris VIII

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב