ביטול רישיון עבודה לעובד שטחים מטעמים בטחוניים - אימתי ייחשב כפיטורים? 

תושבי שטחים רבים מועסקים אצל מעבידים ישראליים, בין בישראל ובין באזור יו"ש. לא פעם המציאות הביטחונית המורכבת של מדינת ישראל משפיעה על יחסי העבודה בהעסקה מסוג זה. מאמר זה יעסוק בשאלה, באלו נסיבות תיחשב הפסקת עבודה של עובד שטחים אשר נבצר ממנו להמשיך לעבוד אצל מעביד ישראלי בשל ביטול רישיון העבודה מחמת סגר מוכרז או מניעות ביטחונית וכו', כפיטורים מצד המעביד אשר יזכו את העובד בקבלת פיצויי פיטורים.

בפסק הדין המנחה בסוגיה זו, דב"ע נז/ 32-3 יונס מוחמד רוחמי נ' פלקו, פד"ע לא 250, נקבעה ההלכה לפיה ככלל, חוזה העבודה של עובד שטחים אינו מושעה בתקופה של חוסר יציבות כגון קיומו של סגר על שטחי יו"ש. במידה והמעביד אינו מחזיר את העובד לעבודה כאשר נוצרת לו האפשרות לעשות כן, נחשב המעביד כמי שפיטר את העובד.

בנסיבות המקרה, כאשר התאפשר לחברה המעסיקה לקלוט חזרה עובדים לאחר תום תקופת הסגר, היא בחרה להחזיר לעבודה עובדים אחרים, אך לא את התובע. כיון שכך, נפסק כי משבחרה החברה שלא להמשיך את עבודתו של העובד, יש להסיק שהפסקת עבודתו נעשתה למעשה מטעמה של החברה, גם אם לא הובעה באמירה אלא במעשה או במחדל. בנסיבות אלה אין לראות את העובד כמי שהתפטר או זנח את עבודתו, אלא כמי שפוטר מעבודתו וזכאי לקבל פיצויי פיטורים.

בע"ע 1344/00; 1097/01 וערעור שכנגד, מועצה מקומית ערערה נ' טאהר אמין אבו הזיים ואח', פד"ע לג (2) 54, הציב בית הדין הארצי מספר מבחנים שנועדו להעניק לבית הדין את הכלים להכריע בדבר הטלת אחריות על המעסיק להפסקת עבודתו של עובד שטחים או לפטור הימנה משהוברר כי לא היה בידו לעשות דבר מול המציאות הביטחונית השוררת, למשל במקרה של הטלת סגר כללי. בכלל זה יבחנו התנהגות המעסיק ועובדו ותרומתם להיעדרות העובד מעבודתו; האם עשה המעסיק כל הניתן וכל הנדרש ממנו אצל הרשויות המוסמכות כדי להעביר את רוע הגזירה ולאפשר לעובדיו להגיע לעבודה חרף הסגר; יוזמתו של המעסיק ותרומתו להפסקת העבודה יכול ותהייה אקטיבית בכך ש"תרם" בהתנהגותו לכך שהעובד לא הורשה להיכנס לתחומי ישראל בעת הסגר, ויכול ותעטה לבוש פסיבי, בין היתר במחדליו לגרום למתן היתר כניסה לישראל לעובדו חרף הסגר; או שמא נמנעה כניסתו של העובד והיעדרותו מן העבודה כתוצאה מכך מאילוצים חיצוניים – אובייקטיבים שלמעסיק או לעובדו לא הייתה כל אפשרות להשפיע עליהם.

מקרה שכיח אחר של ביטול רישיון עבודה של עובדי שטחים מתעורר בנסיבות של מניעות בטחונית ("מנוע שב"כ"). כך למשל, במקרה שנדון בבית הדין לעבודה בת"א בתיק עב 6031/03 ג'מאל צלאחאת נ' לוטר בע"מ (לא פורסם), נדחתה תביעת עובד לפיצויי פיטורים, עת דובר בעובד שעבד במפעלה של החברה הנתבעת כחמש שנים, ועבודתו הופסקה לאחר שסווג על ידי שירותי הביטחון הכללי כ-"מנוע בטחוני" בעקבות פיגוע התאבדות שביצע אחיו בתל אביב.

בנסיבות שם, נמנע מהתובע לעבוד אצל מעסיק ישראלי בהיעדר אישור כניסה לישראל ובהיעדר רישיון עבודה תקף, וזאת לאחר שפנייתו לרשויות לצורך מתן רישיון עבודה תקף ורישיון כניסה ושהייה סורבו בידי השב"כ מטעמים בטחוניים. על פי העדויות שהביאה החברה המעסיקה, זו נקטה בכל פעולות הדרושות בכדי לחדש ולהאריך את רישיון העבודה של העובד, אך ניסיונותיה לא צלחו. בית הדין התרשם כי הנתבעת פעלה באורח סביר וקבע כי ניתן לראות בנסיבות שנוצרו כמניעה אובייקטיבית אשר בעטייה הגיעו יחסי העבודה לקיצם ועל כן, אין לומר כי החברה פיטרה במעשה או במחדל את התובע ולפיכך היא לא חויבה בתשלום פיצויי פיטורים.

מן האמור לעיל עולה, כי ביחס לעובד שטחים, בית הדין לעבודה בוחן את מכלול הנסיבות החיצוניות שהובילו לניתוק יחסי עובד-מעביד ושעשויות היו להשפיע על המשך העסקתו של העובד, על פי הסממנים הקיימים בכל מקרה לגופו. חובת המעביד היא לעשות מאמץ סביר - ולא מעבר לכך - להשגת רישיון לעובד שנבצר ממנו להופיע לעבודה כתוצאה מאילוץ חיצוני, כגון סגר או מניעות בטחונית, ורק בהעדר פעולה ושקידה סבירה וראויה, עשויה הפסקת העבודה להיחשב כפיטורים שיזכו את העובד בפיצויי פיטורים.