קץ הקפיטליזם - עיונים בכלכלת ימינו - א
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

קץ הקפיטליזם - עיונים בכלכלת ימינו - א 

מאת    [ 12/02/2007 ]
מילים במאמר: 3728   [ נצפה 6509 פעמים ]

 
 
מבוא - המהפכה של ימינו
אנו נתונים בעיצומה של מהפכה, מהגדולות ביותר שידעה ההיסטוריה. היא אינה נופלת בעוצמתה מהמהפכה התעשייתית, עולה בהקפה על נדידת העמים, ויש עימה בשורה חברתית, חשובה לא פחות מאלו של הדתות הגדולות, עם הופעתן בזמן העתיק ובראשית ימי הביניים, או מאלו של ההומניזם, הליברליזם והסוציאליזם בזמן החדש. יעידו על כך השינויים שהעולם עובר בשנים אלה לנגד עינינו, לטוב ולרע. הם כה גדולים, מקיפים ועמוקים, עד כי צריך אדם להיות שמרן מושבע על מנת שיוכל להתעלם מהם, או אפילו להניח שהם בגדר של תופעה שעתידה לחלוף והעולם ישוב להיות מה שהיה, או שאין לכך משמעות מיוחדת. שינויים אלה, בהיקף חסר תקדים, ניכרים בכל תחומי קיומו של האדם, בכל רחבי תבל. אלה הם שינויים גיאוגראפיים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים, מקיפים את כל תחומי הידע, המדע, המחשבה והאמנויות, תופשים את כל ארצות תבל ועמיה, ומתרחשים בתדירות גדלה והולכת.
במשמעות הכוללת של הדברים, ניתן לכנות מהפכה זו בשם זמני, מהפכה פוסט-קפיטליסטית, שכן עיקר עניינה בשלב זה הוא בקריסה מקיפה וכוללת של הקפיטליזם הקלסי על כל המערכות שלו, ובהופעתן ההדרגתית של מערכות חדשות: כלכליות, מדיניות, חברתיות ותרבותיות. גילוייה המובהקים הם טכנולוגיים, שמתבטאים בהשתלטות הטכנולוגיה על חיי יום יום, בתקשורת המונים כובשת עולם, בהתפתחות המדהימה של המדעים. דוגמה פשוטה, אחת מרבות, לעוצמתו של המרכיב הטכנולוגי במהפכה זו היא החדירה הרחבה והעמוקה של המכונית, המטוס והמחשב לכל תחומי הקיום שלנו, חדירה שחלה במחצית השנייה של המאה העשרים (אף על פי שכלים אלה וכיוצא בהם הומצאו בזמנים שונים הרבה קודם לכן), ושינתה שינוי לא הפיך את כל מערכות חיינו, בקנה מידה כלל עולמי. בעיקרם של הדברים הביאה המהפכה הטכנולוגית לשינוי מהותי, מהפכני במערכות הייצור, בחקלאות, בתעשייה ובכל ענפי השרותים. לפיכך יש למהפכה מרכיב חברתי וכלכלי גדול ועצום - כל המערכות הכלכליות של 'העולם הישן', כוחות הייצור ויחסי הייצור, מערכות השיווק והצריכה מתמוטטות, מתהפכות ולובשות צורות חדשות, בין אם מדובר בכלכלה קפיטליסטית בהתפתחויותיה השונות, ובין אם בנוסחים שונים של 'כלכלה סוציאליסטית'. מבחינה היסטורית ופוליטית הביאה מהפכה פוסט-קפיטליסטית זו לקיצן את האימפריות הגדולות ואת הקולוניאליזם, יצרה אומות חדשות הנאבקות על זהותן ועל עצמאותן מצד אחד, ואיחודים כלכליים, פוליטיים וחברתיים, המכונים "גלובליזציה", מהצד האחר. היא ניכרת בשינויים עצומים בסדרי החברה, ערכיה ונימוסיה, במו?ב?יליו?ת גדולה של אוכלוסים בחיפוש מקורות פרנסה, בעלייתן של תנועות מיעוטים התובעים את זכויותיהם ונאבקים עליהן, בשינויים מרחיקי לכת במוסכמות חברתיות, ובעלייתה של תרבות חדשה, עדיין נתונה במחלוקת, לא ברורה ולא מוגדרת, אבל כבר חיה ונושמת, ומכונה בשם זמני, 'פוסט מודרניזם'.
זוהי גם מהפכה אידיאולוגית. שלא כמו המהפכות הגדולות של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה, שקמו בד בבד עם אידיאולוגיות מהפכניות, מהפכה זו מתחוללת, בשלב זה, תוך הריסת אידיאולוגיות קיימות, ללא אידיאולוגיה כוללת משל עצמה שמנחה אותה. האידיאולוגיות הישנות, שהיו תקפות בימי הליברליזם הדמוקרטי והסוציאליזם, שוב אינן עומדות במבחנים שמציבה לפניהן המציאות החדשה. כפי שכבר אירע בעבר, בתקופות של שינויים מרחיקי לכת, החלל הריק מתמלא באידאות פרגמאטיות ואקלקטיות מצד אחד, ומהצד האחר מסתמנת רגרסיה, חזרה לאידיאולוגיות העבר, הרחוק והקרוב, שכן שינויים עמוקים כל כך עשויים לעורר חרדה כבדה, תחושה של אי יציבות וספק, עם געגועים לדבר איתן ו?ודאי להאחז בו. במצב זה העבר נראה יציב ואיתן יותר מכל, הוא כבר 'הוכיח את עצמו', כביכול. לכן רבים מבקשים אחיזה בתורות 'יציבות' או אפילו 'נצחיות', שאמיתותן מעוגנת בעבר. כך למשל בולטות מגמות של 'חזרה אל הדת' ו'חזרה אל הבסיס' - בחשיבה אידיאולוגית, בדרכי חינוך, וגם בפרקטיקה חברתית של יום יום: חזרה או געגועים למשפחה סמכותית, לבית ספר סמכותי ואף לשלטון סמכותי. אנו עדים לתופעה גואה של 'חזרה בתשובה', להתעניינות גוברת בדתות אקסוטיות ובמיסטיקה שלהן, ואף לעליה גדולה בכוחו של הפונדמנטליזם הדתי, אולי כריאקציה לזרמים טוטאליטאריים חילוניים מראשית המאה העשרים, פשיזם וקומוניזם וספיחיהם.
לצד אלה פורחות אידיאולוגיות פילוסופיות מן העבר בכיסוי חדשני. הפילוסופיה של קאנט זוכה להתחדשות בנוסח 'ניאו-קאנטיאני', משנתו של הגל חוזרת אלינו בצורות 'ניאו-הגליאניות' שונות, וכן גם אידיאולוגיות 'ניאו-מרקסיסטיות', המהוות תופעה מעניינת כשלעצמה, שכן יש בהן ניסיון להסביר את הכשל המרקסיסטי בהנמקות פרגמאטיות. גם 'תנועות אנאליטיות', על יסודות פסיכולוגיים, חוזרות ומופיעות בשנים האחרונות, כשהן נושאות בשורות פילוסופיות, כאלה ואחרות. אבל נראה שהבולטת ורבת ההשפעה היא האידיאולוגיה המכונה 'ניאו-ליברליו?ת', אך ראוי לכנותה 'ניאו-קפיטליזם', שכן היא מבקשת להחזיר לחברה ולכלכלה המודרנית דרכי חשיבה של הקפיטליזם הקלסי, בן המאה השמונה עשרה והתשע עשרה, תורות שמרניות של 'שוק חופשי', כשהן נסמכות על מה שנראה ככשלון התפיסה המרקסיסטית. אלה הם תהליכים מובהקים של רגרסיה, במנוגד לכיוונים המהפכניים המאפיינים את תרבות אירופה ואמריקה בחמש מאות השנים האחרונות. אמנם, כל המהפכות החברתיות הגדולות לאורכה של ההיסטוריה היו מלוות בתהליכים של ריאקציה ונסיונות של ר?סטורציה, ניסיונות לעצור את הגל החדש, להאחז בכל הכוח ב??י??ש??ן.
כמו בכל המהפכות הגדולות, הרגרסיה הפוליטית, החברתית והתרבותית מעמיקה את הקיטובים החברתיים והתרבותיים הקיימים. כך מעמיק והולך הפער בין הארצות העשירות והש?ב?עות לבין הארצות העניות והרעבות, שמכבסת המילים מכנה אותן 'ארצות מתפתחות'. הגירה של כוח עבודה זול מארצות 'נחשלות' לארצות 'מתועשות' מעמיק מאוד את הפער החברתי שבין עבודה להון, כלומר בין עשירים לעניים. מעמיקים והולכים ניגודים לאומיים, על רקע כלכלי, טריטוריאלי או דתי, ולעתים אף על בסיס גזעי, וכיוצא בהם. מדובר אם כן במאבק מעצים והולך בין עמים ומדינות, ובין חלקי אוכלוסיה שונים על ערכים כלכליים וחברתיים, ובמידה רבה גם על ערכי תרבות ודת. עלייתן של תנועות ואידיאולוגיות פרגמאטיות, אידיאות ואידיאולוגיות מן העבר מאפיינים אפוא מצב דברים זה, שמצביע על מבוכה עמוקה בכל המערכות האידיאולוגיות, התרבותיות והחברתיות בימינו, אבל מתוך מבוכה זו, יש להניח, תעלנה האידיאולוגיות והתורות של העתיד.

האידיאולוגיות המובילות במאה העשרים ובסופה
התפיסות האידיאולוגיות העיקריות שעיצבו את דרכי תפיסת האדם המערבי את עצמו במאה העשרים הן ליברליזם, סוציאליזם, אקסיסטנציאליזם ופסיכואנליזה. אידיאולוגיות אלה תפסו את מקומה של הדת, שעיצבה את תפיסת האדם את עצמו בימי הביניים, ואת מקומם של ההומניזם הקלסי וה'נאורות', שאיפיינו את ההשקפות הדומיננטיות באירופה מימי הרנסנס ועד למחצית המאה התשע עשרה. אפשר לראות באידיאולוגיות של המאה העשרים תפיסות 'פוסט-הומניסטיות', שכן יש בהן ניסיון להסבר כולל לשיברונו של החזון ההומניסטי בתקופה הקפיטליסטית. ההומניזם הישן והטוב, המלווה את עליית הבורגנות האירופית, שהעמיד את האדם במקום אלוהים, וראה באופטימיות רבה באדם ובתבונתו גורם שעשוי להוליך את האנושות לעולם שכולו טוב, מוטל מעתה בספק, שכן האדם בעידן הקפיטליסטי נתפס כגורם אנוכי, חסר חמלה ונעדר סולידאריות אנושית. האידיאולוגיות של העידן הקפיטליסטי, אף על פי שהן יונקות מההומניזם האירופי ועולות מתוכו, ואף ממשיכות את תפיסותיה של תנועת הנאורות האירופית, אינן מציעות בעיקרן אלא הנחות המגבילות ומצ?רו?ת את חירות האדם, ולאו דווקא כפי שזו נתפסה באופטימיות רבה בחזון ההומניזם הקלסי.
מקורו של הליברליזם הוא בפילוסופיה המדינית והכלכלית של המאה השמונה עשרה. הוא מבוסס על עקרון החירות האזרחית של האדם, והגנה עליו מפני שרירות הממשל המדיני. על גבו קמו התנועות הלאומיות של אירופה, שתבעו חירות ועצמאות במסגרות לאומיות, אבל בעיקרו היה הרעיון הליברלי מכוון לחופש תעסוקה ולכלכלה חופשית, בשירות ענייניה של הבורגנות הקפיטליסטית, על פי הסיסמה 'חייה ותן לחיות'. מכאן עקרון האינדיווידואליות הליברלית המניח כל פרט לנפשו, ולפיכך מתנגד הליברליזם למעורבות ממלכתית בגורל הפרט, עד כדי דחייה גמורה של רעיון מדינת הרווחה, התומכת בפרטים חלשים בעיתות מצוקה. המבנה החברתי של הקפיטליזם הוליך להעמקה מרחיקת לכת של אי שוויון כלכלי וחברתי. אל מול צבירה של עושר גדל והולך בידי בעלי הממון, עמדו המעמדות העובדים בחוסר כל, בעוני מנוול ומשווע.
המרקסיזם וי?ת?ר התורות הסוציאליסטיות הופיעו על רקע אכזבה מאי הצדק החברתי של הקפיטליזם, על אף המגמות הליברליות שלו. הן יצאו לדרכן כהומניזם חדש המבשר חירות חדשה לאדם, חירות ממחסור ומשעבוד ושוויון כלכלי וחברתי. המרקסיזם הציע תיאוריה היסטוריוסופית מרתקת, השכיל לתאר את המערכות הכלכליות והחברתיות המאפיינות את הקפיטליזם, ואף חזה נכונה אי אלה גורמים לנפילתו. אבל הפרוגנוזות של הסוציאליזם אודות חברה ללא מעמדות וללא ניצול, ובמיוחד הפרוגנוזה המהפכנית של המרקסיזם, נתגלו כאוטופיה לא-היסטורית, שאינה עוקבת אפילו את ההגיון ההיסטורי של המרקסיזם עצמו, כפי שנראה בהמשך. המרקסיזם החדש, הפוסט-קפיטליסטי, תורגם למונחים חברתיים כלליים, והוגבל למאבק יוניוניסטי על שיפור תנאי העבודה, והגדלת חלקו של המעמד העובד בהכנסה של המדינה. הרעיון אודות חברה שוויונית, וכן גם הגורם המהפכני, שהיה תמצית הפרקסיס המרקסיסטי, נדחקו לקרן זוית של ההיסטוריה.
הפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית, על סעיפיה ושלוחותיה הרבים, הציעה גם היא הומניזם חדש המבוסס על 'שינוי ערכים', לאמור, על 'מוסר חדש' שהאדם במרכזו. הפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית טיפחה את האינדיווידואליזם, ותיארה כמצב קיומי את הבדידות והניכור שלתוכם 'הושלך' האדם המודרני בחברה הקפיטליסטית, בעקבות הרס המסגרות החברתיות המסורתיות הטרום קפיטליסטיות, הקהילה והמשפחה. המערכות החברתיות של הקפיטליזם, המבוססות על הצטיינות תחרותית, אנוכית וחסרת מעצורים, קיבלו 'ליגיטימציה' פילוסופית מבית מדרשו של ניטשה, בתורת 'הרצון לעוצמה', מבשרת האקסיסטנציאליזם. במחצית הראשונה של המאה העשרים נמשכה פילוסופיה זו אל קצותיה האבסורדיים באידיאולוגיות הגזעניות של הפשיזם, שמבליטות יסוד גזעי ואי שוויון מהותי כיסוד ראשוני בקיומו של האדם. מהצד האחר, הפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית, בהתפתחותה המאוחרת, הבליטה את אחריותו של האדם לגורלו ולגורל זולתו, ושימשה במידה רבה בסיס תיאורטי למאבק עממי נגד הפשיזם, במיוחד במערב אירופה. גם תורות אלה הגיעו לסוף דרכן, וכיום הן מעסיקות רק את ההיסטוריונים של התרבות ואת חוקריה של הספרות המודרנית, שנתנה ביטוי מרשים מאוד לתפיסות האקסיסטנציאליסטיות של האדם המודרני כיצור בודד, זר ומנוכר לעצמו ולסביבתו.
גם התפיסה הפסיכואנליטית, מיסודו של זיגמונט פרויד, במרבית גילוייה וצורותיה, ובאסכולות הרבות שהעמידה, העמיקה את תפיסת האדם בבדידותו ובקונפליקט האישי שלו עם סביבתו, מכוחו של גורל אישי ומהנסיבות בהן עוצבה אישיותו, במיוחד בימי ילדותו. לאמור, סיטואציה אינדיווידואלית, אופיינית לתקופת הקפיטליזם, הורחבה והוחלה על מהותו הפנימית ביותר של האדם, בכל זמן ובכל מקום. תפיסה זו עוצבה בגוונים שונים ומנקודות ראות שונות, לפי האסכולות שהתפתחו במסגרת ההשקפה הפסיכואנליטית. גם השקפה זו, בבחינתה הפילוסופית, אינה מקובלת יותר כפי שהיתה לפני עשרות מעטות של שנים. הפסיכואנליזה לסוגיה ולאסכולות השונות שלה מתקרבת והולכת למדעי החיים, והיא משמשת מכשיר יעיל במידה זו או אחרת בטיפולים רפואיים במחלות נפש ובהפרעות נפשיות, אבל, בדרך כלל, אין רואים בה יותר השקפת עולם פילוסופית כוללת.
כל אחת מהתורות האידיאולוגיות הללו טענה להבנה טוטאלית של מהות קיומו של האדם, וגם לבלעדיות בהבנה זו, תוך שהן פוסלות מכל וכל תפיסות אחרות. למעשה, בכל אחת מהן יש יותר מגרעין של אמת, יחסית וחלקית כמובן. אמיתות יחסיות וחלקיות אלה עשויות לשמש בסיס לתפיסות פרגמאטיות של המציאות העכשווית. הפרגמטיזם, כפי שראינו, הוא פתרון מתאים לתקופות מעבר. בזמנים בהם ה?יכ?לות גדולים של מחשבה קורסים עם השתנותה של המציאות החברתית, וכל עוד כיוון התפתחותה ההיסטורי לא הוברר די צורכו, יש נטיה לבחון את הדברים מנקודת ראות מזדמנת, חלקית, משתנה, ללא יומרה לטוטאליות של אמת נצחית חובקת כל, שאיפיינה את מרביתן של אידיאולוגיות העבר. התפיסה הליברלית אכן משמשת יסוד לתפיסה הפרגמאטית הניאו-קפיטליסטית, הרווחת בעשורים האחרונים, במיוחד באירופה ובאמריקה. הניאו-מרקסיזם עדיין משמש יסוד לתפיסות סוציאליסטיות חדשות, סתגלניות, שמתחילות להשמע באירופה ובמיוחד בארצות אסיה ואפריקה. לדעתי מונח כ??ש?ל מהותי ביסודן של שתי התפיסות, כשל שמטיל צל כבד גם על הנסיונות למצוא דרך שלישית בין הניאו-מרקסיזם לבין הניאו-קפיטליזם. הבנתם של הכשל הניאו-מרקסיסטי מצד אחד, ושל הכשל הניאו-קפיטליסטי מהצד האחר עשויים, לדעתי, להסביר את מהותה של המהפכה העכשווית.

הכשל הניאו-קפיטליסטי
הליברליזם הקפיטליסטי הקלסי נשען בעיקרו על משנתו הכלכלית של אדם סמית, כפי שבאה לביטוי בספרו עושר העמים (1776). בזמנה היתה זו תורה חדשנית וחלוצית שהסבירה את מהלכי הקפיטליזם העולה ואת דרכי פעולתו, והעניקה לו בסיס תיאורטי פילוסופי רב עוצמה. סמית ראה בכלכלה מדע חברתי הפועל על פי חוקיות מדעית. הוא הבין היטב את מערך הכוחות הכלכליים בחברה הקפיטליסטית, וניתח אותם בעומק רב. הוא הצביע על 'חלוקת העבודה' כעל ציר מרכזי במערכות הייצור, הבחין בין 'גורמי הייצור' השונים - רווח, רנטה קרקעית ושכר עבודה - והסביר אותם, ופיתח את 'תורת הערך', לפיה ערכו של מוצר ('מחיר טבעי', להבדיל ממחירו בשוק) נקבע לפי כמות העבודה החברתית הממוצעת המושקעת בייצורו מחדש.
סמית יצא נגד התפיסות שהיו רווחות בכלכלה האירופית מאז המאה החמש עשרה, תפיסות שכינה 'מ?רק?נט?ליזם', מסחריו?ת. לפי תפיסות אלה היסוד לעושר העמים הוא באוצר המתכות היקרות שברשותם, ובמאזן מסחרי חיובי עם עמים אחרים. לאמור, היצוא הלאומי חייב להיות גדול יותר מהיבוא, ובכוח עודף היצוא על היבוא ניתן להגדיל את אוצר המדינה בזהב ובמתכות יקרות אחרות. התפיסה המרקנטליסטית תבעה מעורבות עמוקה של המדינה בדרכי המסחר הבין לאומי, על ידי הענקת הגנה לתוצר הלאומי ועידוד היצוא בעזרת סובסידיות לתוצר הלאומי ומכסי מגן על מוצרים מיובאים. סמית העלה את הרעיון שעושר העמים אינו בנוי מ'מלאי' של מתכות יקרות, הוא מבוסס על זרימה מתחדשת תמיד של מוצרים בעלי ערך חליפין, מוצרים הניתנים לצריכה או להחלפה במוצרים אחרים. התפתחותה של כלכלה לאומית היא גידול בייצור ובזרימת המוצרים, שהיא 'תהליך טבעי' שאינו מצריך מעורבות ממלכתית. הוא מציע אפוא משטר של 'ליברליזם כלכלי', שמגביל את סמכויות השלטון המדיני ומבטיח את 'הזכות הטבעית' של הפרט בתחום הכלכלי והחברתי. לדעתו הגורם המניע את הכלכלה הוא 'תועלת הפרט', או 'אנוכיות', לאמור, יהא כל פרט נוהג בשוק על פי האינטרס הישיר של עצמו, ובכך יווצר בהכרח מנגנון אוטומאטי של מחירים המווסת את הכלכלה ומבטיח התפתחות אופטימלית ובלתי מופרעת של המשק, ושימוש יעיל במקורותיו. 'כוחות השוק', טוען סמית, מאזנים את עצמם בכוח היחס שבין ההיצע והביקוש. עודף יחסי של סחורות בשוק יגרום לירידת מחירים, ואז יגדל הביקוש, אבל תפחת כדאיות הייצור של סחורות אלה, מה שיגרום להפחתת הייצור, ובכך שוב לעליית מחירים, עד לאיזון נכון בין ההיצע לביקוש. אותו תרחיש מראה סמית לגבי מצב של מחסור בסחורות כלשהן בשווקים: עקב המחסור מחירן של הסחורות יעלה, וכדאיות הייצור שלהן תגדל, אבל בעקב עליית המחירים הביקוש ייפחת, ואז ירדו המחירים, עד לאיזון הנכון.
אותו 'מנגנון של מחירים' פועל גם ביחס ל'גורמי הייצור', רווח ורנטה, ששיעורן בשוק יקבע לפי ההצע והביקוש להון ולקרקע. הוא הדבר גם באשר לכוח עבודה. 'המחיר הטבעי' של כוח העבודה נקבע לפי ההוצאות המינימליות הדרושות לחידושו של כוח זה, שהן הוצאות הקיום של הפועל ומשפחתו, ברמה המקובלת בזמן ובמקום נתונים. אבל 'מחיר השוק', שכר עבודה בפועל, נקבע לפי יחס ההצע והביקוש של כוח העבודה. כוח עבודה מובטל ייגרום לירידה בשכר, לעליית הכדאיות שבהעסקת יותר עובדים. מחסור בכוח עבודה ייגרום לעליה בשכר העבודה, אבל אז העסקתם של עובדים שכירים תהיה כדאית פחות, מה שיגרום לפיטורי עובדים, ירידה בשכר וחוזר חלילה, עד לאיזון נכון. כוח העבודה נתפס אפוא בתורתו של סמית כסחורה הנסחרת בשוק.
תורתם של אדם סמית וממשיכיו, במיוחד זו של דוד ריקרדו, תלמידו וממשיך דרכו, היתה מרכזית ביותר בחשיבה הכלכלית במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. היא הקימה אסכולה דומיננטית בכלכלה הקפיטליסטית, המכונה 'האסכולה הקלסית'. מבחינה פילוסופית היא קיבלה חיזוק רב בתורת ה'ברירה הטבעית' של דרווין ובתורת 'הרצון לעוצמה' של ניטשה, לפיהן העולם כולו הוא זירת מאבק חופשי על עצם הקיום, בה החזקים והטובים שורדים והחלשים נכחדים, שכן 'האסכולה הקלסית' תפסה את המערכת הכלכלית כזירת מאבק של אינטרסים 'אנוכיים', בהם שורדים החזקים והיעילים. בעיקרי הדברים, תורתו של סמית, עם כמה מודיפיקציות, היא 'תורת השוק החופשי', מיסודם של פרדריק ה?א?יק ומילטון פרידמן, ששולטת במידה רבה במחשבה הכלכלית בעשורים האחרונים של המאה העשרים, ובפרקסיס הכלכלי של מרבית ארצות המערב.
תורת 'האסכולה הקלסית' נתקלה בביקורת כבר בראשית דרכה. השאלה העיקרית שהוצגה נוגעת לאפשרות של הפרה כוללת של שיווי המשקל בשוק בעקב יצירת עודפי תוצרת שאין להם ביקוש. מצב זה יביא בהכרח לירידת מחירים כללית, ירידה בהקף הייצור ופיטורי עובדים. אבטלה המונית תגרום לירידה נוספת בביקוש וליצירת עודפים נוספים, ובסופם של הדברים לקריסה של השוק ולמשבר כלכלי כללי. חסידיה של האסכולה הקלסית טענו שעקב האיזון האוטומאטי בכוחות השוק, הווצרות כללית של עודפים היא מן הנמנע ('חוק השיווקים של סיי'). הכלכלנים ז'ראר ד?ב?ר?ה (פרס נובל 1983) וקנת א?רו? (פרס נובל 1972) אכן הוכיחו מהבחינה המתימטית, שבתנאים אידיאליים, על פי קביעתם, השוק החופשי יכול להוביל את עצמו בתוצאות רצויות, אבל בכך הוכיחו שבמציאות שאיננה אידיאלית הדברים עשויים להיות שונים. יתר על כן, המציאות הכלכלית של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים הוכיחה זאת, היא הייתה רצופה במשברים עקב ייצור עודף. המשבר הגדול של שנת 1929, שהיה משבר עודפים מובהק, הביא את הכלכלה הקפיטליסטית הקלסית לקריסה גמורה, כפי שנראה בהמשך.
קרל מרקס, בספרו הקפיטל (1867), שעניינו בביקורת הכלכלה הקפיטליסטית הקלסית, טען שבכלכלת שוק קפיטליסטית משברי עודפים מחזוריים הם לא נמנעים. טענתו מבוססת על תורת 'הערך העודף' שפיתח בעקבות תורת הערך של סמית. לפי מרקס, הרווח הקפיטליסטי נובע מהפער בין השכר שמשולם לפועל עבור עבודתו, שהוא 'מחיר השוק' של העבודה, לבין הערך שמייצר הפועל בעבודתו, שכן העבודה היא יוצרת הערכים. פער זה, 'הערך העודף', מנוכס בידי בעל ההון בבחינת רווח, שבחלקו משמש לצרכיו של בעל ההון, בחלקו הוא מושקע בהרחבת הייצור, ובחלקו הוא מופנה לחיסכון ולצבירת הון. מכאן שסך כל כוח הקנייה שבידי הפועלים ויתר מקבלי המשכורות ובעלי הכנסות אחרות, קטן בהכרח מסך כל ערך המוצרים המוצעים בשוק. התוצאה היא הצטברות גדלה והולכת של עודפים, שבעקב ירידת מחירים וצמצום הייצור מוליכה למשבר ולפיטורי עובדים, שמקטינים עוד יותר את כוח הקנייה ומעמיקים את המשבר. חשוב לציין, שהורדת מחירים כפתרון לבעיית העודפים, בעקבות הצפת השוק בעודפי סחורות, מוגבלת בערכן של אותן סחורות. מכירתן במחיר שנופל מערך הייצור שלהן יביא בהכרח את בעל ההון לדלדול הונו ולתמוטה כלכלית. הוא הדבר בהורדת שכר העבודה כפתרון לבעית האבטלה. שכר שאינו מאפשר קיום מינימלי של העובד ברמה המקובלת בסביבה החברתית הנתונה, יגרום לשיבושים חמורים בשוק העבודה, ולהקטנה של כוח הקנייה הכללי במשק, ולפיכך להפרה מתמשכת של האיזון העדין בין הצע לביקוש, שהוא תנאי הכרחי לפעילותו של השוק החופשי.
גורם אחר המשבש את שיווי המשקל של השוק החופשי קשור בהתהוותם הלא נמנעת של קרטלים - התאגדויות של יצרנים וחברות מסחר לשמירת גובה המחירים - ושל גופים מונופוליים, שמשתלטים על פלח שוק, מונעים תחרות חופשית, וקובעים את מחיריהם בשרירות לבם. תהליך זה החל בסוף המאה התשע עשרה, והוא גובר והולך ומקיף ענפים שלמים בשוק, שמעתה כבר איננו חופשי, כמובן. תופעה זו של התאגדות קרטלים ומונופולים בכלכלה קשורה בהתהוותו של 'הון פיננסי', הון בנקאי שמהווה סחורה כשלעצמו, ולא אמצעי חליפין וגורם בפיתוח יצרני. הצבר ההון יוצר כוחות גדולים שמשפיעים על מערכת הייצור ועל השוק מעל ומעבר למערכת ההיצע והביקוש, שכן ההון הפינאנסי אינו מושקע בפיתוח יצרני, ואינו משמש לרכישת מוצרי צריכה, ולפיכך גורם להפרת האיזון הכלכלי שבין ההיצע של סחורות לביקוש צרכני, ומהווה גורם פעיל ביצירת עודפים. מעתה 'עושר העמים' אינו נובע מכוח הייצור ומיכולתה של המדינה לספק את צרכי אזרחיה, אלא ממערכת של מסחר בין לאומי במניות ובשערי מטבע, ועושרן של מדינות נמדד בין היתר באוצר המטבע הזר השמור בידן. אפשר לומר אפוא, שהתפיסה 'המרקנטליסטית', שסמית 'הוציא דרך הדלת', זוחלת ובאה 'בדלת האחורית'. שוק ההון, יש לציין, מילא תפקיד מרכזי מאוד ב'משבר הגדול' של שנות השלושים.
'המשבר הגדול' הגיע לקיצו בהתערבות ממלכתית עמוקה בכלכלה, בארצות הברית וארצות אירופה המובילות - אנגליה, צרפת, גרמניה ואיטליה, התערבות שנמשכה בצורות שונות ברציפות כחמישים שנה. בתקופה זו התגבשה במציאות החברתית, התרבותית והכלכלית המהפכה הכוללת שקראנו לה בשם זמני 'פוסט-קפיטליזם', וממנה ובה הופיעו המגמות הרגרסיביות, המאפיינות את תקופתנו. בתחום הכלכלי ביקשה הרגרסיה שקראנו לה 'ניאו-קפיטליזם', להוביל מהלך שיחזיר ליושנו את הקפיטליזם הקלסי, בן המאה השמונה עשרה והתשע עשרה, בהנהגת 'שוק חופשי' וצימצום המעורבות הממלכתית בכלכלה עד לביטולה הגמור, ובכלל זה גם ביטול גמור של מדיניות הרווחה הממלכתית בתחומי החינוך, הבריאות, הדיור הציבורי, ותמיכה ממשלתית בגורמים נחשלים מבחינה כלכלית וחברתית. הבולטים שבהוגי הדעות הניאו-קפיטליסטים היו פרדריק ה?איי?ק ומילטון פרידמן, שניהם חתני פרס נובל לכלכלה. ספרו של האייק הדרך לשעבוד (1944) ראה אור באנגליה בשלהי מלחמת העולם השניה, וספרו של מילטון פרידמן קפיטליזם וחופש (1962) הופיע בארצות הברית בעיצומה של 'המלחמה הקרה', לאמור, שני הספרים הופיעו בתקופות בהן המעורבות הממלכתית בכלכלת אירופה וארצות הברית הייתה בשיאה. האייק ופרידמן אינם מציעים מערכת כלכלית שונה מזו שמתארת הכלכלה הקלסית של אדם סמית ויורשיו, אבל הם מטעימים את יסוד החירות שמונח בתשתיתה של כלכלת 'השוק החופשי', ואת היעילות שניתן להשיג בכוחה של התחרות החופשית. את הכלכלה המוו?ס?ת?ת בידי המדינה הם מציגים כ'כלכלה סוציאליסטית', שלב בדרך להשתלטות ממלכתית טוטאלית, כלכלית, חברתית ופוליטית.
האייק ופרידמן ותומכיהם אינם מייחסים חשיבות לכשלים של הקפיטליזם, שלדעת רבים התבטאו במלוא עוצמתם במשבר הגדול של 1929. האייק אינו מתייחס כלל למשבר הגדול בסיפרו הדרך לשיעבוד, ואילו פרידמן מתאר את המשבר ככשל פינאנסי שהתפתח לאסון כלכלי כבד, אבל ניתן היה למנוע אותו אלמלי מדיניותה המוניטארית השגויה של רשות הרזרבות הפדרלית של ארצות הברית. לאמור, המגבלות שהטילה הרשות על הסחר החופשי במטבע ובאשראי הם שגרמו לדעת פרידמן להתמוטטות הפיננסית שגרמה למשבר הגדול. פרידמן אכן סבור שתפקידה של הממשלה בכלכלה הוא ב'יצירת מסגרת מוניטארית לכלכלה חופשית'. גם האייק גם פרידמן מתייחסים למונופולים ולקרטלים. לדעת האייק תופעה זו מתאפשרת רק בתיאום עם השלטונות, לאמור, ב'שוק חופשי' לא יופיעו קרטלים ומונופולים, לדעת פרידמן זו תופעה שולית שחשיבותה מוגבלת.
הגיון פשוט, כמו גם הניסיון ההיסטורי, מורים שהתאגדות זמנית או ממושכת של גופים כלכליים לשם הגדלת רווחיהם בתנאים של תחרות חופשית, לשם עקיפתה של התחרות היא תופעה לא נמנעת, החל בדוכנים קטנים בשוק ועד למפעלי ענק שעסקיהם חובקים עולם. בימינו, כשתאגידים בינלאומיים אדירים משתלטים והולכים על שווקי העולם כולו, הטענה בדבר שוליותם של מונופולים וקרטלים נשמעת מגוחכת. אשר למשבר הגדול, יש שפע של הסברים לסיבות שגרמו לו. הכול מסכימים שהמשבר פרץ בגלל מחסור בתזרים מזומנים ובאשראי, שהוביל לאבדן האמון במוסדות פיננסיים ומשיכת יתר של פקדונות. אבל מחסור זה נגרם בגלל ביקוש מוגבר למזומנים ולאשראי, וזאת עקב ירידה כוללת במכירות ובפעילות העסקית, שסיבתה נעוצה בייצור יתר בשנות השפע שקדמו למשבר. לאמור, המשבר הגדול היה משבר של עודפים, אימננטי לשיטה הקפיטליסטית של 'שוק חופשי', כפי שטען הכלכלן הבריטי ג'ון מיינארד קיינס.
טענתו של הניאו-קפיטליזם למשטר של חירות נשמע אירוני, אחרי ששיטת מילטון פרידמן, בהנחייתו האישית, יושמה בשנות השיבעים והשמונים דווקא בארצות בהן השתוללה דיקטטורה צבאית רצחנית, בארגנטינה ובצ'ילי. שיטה זו מוטטה תוך זמן קצר את כלכלתה של ארגנטינה, והעמידה את ממדי האבטלה בצ'ילי על שלושים אחוז. גם במדינת ישראל, באותם זמנים, מוטטה שיטת פרידמן, שזכתה לכינוי האירוני 'כלכלה נכונה', את המערכת הכלכלית והמוניטארית. גם במקומות אחרים המיטה כלכלת 'השוק החופשי' אסונות כלכליים, בארצות הגוש הקומוניסטי לאחר נפילת ברית המועצות, בארצות רבות באפריקה, אסיה ודרום אמריקה. בבריטניה ובארצות הברית יושמה שיטת 'השוק החופשי' בשנות השמונים, בתקופת שלטונם של רה"מ מרגרט טאצ'ר בבריטניה ושל הנשיא רונלד ריגן בארצות הברית. התוצאה המיידית הייתה מיתון עמוק ובלימה חמורה בהתפתחות הכלכלית ובפעילות המסחרית, עם אבטלה גואה בכל ענפי המשק. חסידי 'השוק החופשי' עשויים לטעון לניהול גרוע, שחיתות, אולי גם להתערבות ממלכתית במהלכים הכלכליים שקילקלה את השורה, לדעתם. יש שטוענים, בניגוד לעובדות ההיסטוריות, שכלכלת השוק שהנהיגה רה"מ טאצ'ר היא זו שחילצה את בריטניה מהמיתון שהייתה שקועה בו. למעשה, כלכלת השוק הייתה זו ששיקעה את בריטניה במשבר, ולא חל שיפור בכלכלתה עד להנהגת 'הדרך השלישית', בהנהגת רה"מ טוני בלייר. ראוי לציין, שה"הצלחות" שחסידי השוק החופשי מצביעים עליהן, כמו למשל במדינת ישראל בשנים האחרונות, הן הצלחות בעייתיות ביותר, הן מראות "צמיחה" בשוק ההון, וצימצום האבטלה, אבל למעשה אין צמיחה במערכות הייצור, ומקומות העבודה המוצעים מציעים שכר רעב, שיוצר שכבה חברתית של עובדים עניים, שאינם יכולים לפרנס בכבוד מינימלי את משפחותיהם. נראה שאין לאל ידם של חסידי 'השוק החופשי' להצביע על יישום מצליח, מצמצם פערים חברתיים ומרחיב את הייצור, לפחות לא במאה העשרים.
'שוק חופשי', מעצם הגדרתו, אינו יכול לפעול אלא בתנאים אידיאליים של איזון עדין בין גורמים כלכליים ופוליטיים שונים - בין הון וכוחות ייצור, היצע וביקוש, רווח ושכר עבודה וכיוצא בהם. שיווי משקל כזה לא היה קיים בתנאים אידיאליים מעולם, ובימינו הוא קשה במיוחד, שכן תהליך מואץ של אוטומציה בייצור התעשייתי והחקלאי מקטינים עד למינימום את הצורך בכוח עבודה, וההון, כאמור, הופך להיות גורם עצמאי, שהקשר בינו לבין תהליכי הייצור מצטמצם והולך. ועוד, כוחות הייצור בימינו אינם מוגבלים ביכולת הייצור של מזון, מוצרים תעשייתיים ובתי מגורים. מבחינת כושר הייצור ניתן לספק את צורכי העולם כולו בעזרת כוחות עבודה שאינם עולים על עשרים אחוז מכוח העבודה הכולל. התוצאה היא אבטלה גואה, שמעמיקה את ההאטה הכלכלית, ומגבירה את הקיטוב בין עשירים לעניים. הבעייה אם כן איננה בתפוקה ובייצור, כי בבחינה כוללת אין מחסור במזון, בדיור ובמוצרים תעשייתיים. הבעייה היא בקושי שבחלוקת העושר בין עשירים ועניים, בין ארצות 'מתועשות' וארצות 'מתפתחות', מה שמצריך שיטה חדשה מכל וכל בחלוקת התוצרים. השוק החופשי לא נמצא מתאים לשאת בכובדה של משימה זו, כיוון שמעצם מהותו הוא מוליך למשברים מחזוריים של עודפים, לאבטלה גואה וחוזר חלילה.

ד"ר ידידיה יצחקי
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב