שלושים ותשעה ימים לשריקת הפתיחה. ביום שני הוצאתי את עשרים ושניים הכרטיסים לששת המשחקים שנראה בקייפטאון. כל כך התרגשתי שקשה לתאר. מרגע הכניסה למשרד אי אפשר שלא לחוש את האווירה המיוחדת באוויר - כשאומרים 'חוויה של פעם בחיים', כזה ריח היה לזה. כולם אדיבים, לא המתנתי בכלל, ניגשתי לאחד הדלפקים עם מסמך מזהה ומספרי הסימוכין של שתי ההזמנות שלי, התקבלתי בחיוך ותוך דקות יצאתי מצויד בשתי מעטפות מהודרות, גדושות בכרטיסים, שבלא ספק ימוסגרו אחרי המשחקים מרוב שהם יפים. לזה צורפה חוברת צבעונית על האצטדיון וכל מה שרצית לדעת על...כמעט קפצתי באוויר בדרך למכונית; כמו בסרטים. אין ספק שזה מתחיל להיות אמיתי.
הפריט הכי אופנתי כאן עכשיו היא החולצה הרשמית של "בפאנה-בפאנה",נבחרת הכדורגל הלאומית. נראה, שעם ההשלמה בכך, שהנבחרת, נצורות וגדולות כבר לא תעשה על המגרש, היא הפכה להיות הגורם הלאומי המלכד בעת הזו. אם כתבתי לפני כמה חודשים על כך שהכדורגל הוא המשחק של השחורים, אין ספק שההתלכדות הזו, ככל שמועד הפתיחה מתקרב, משפיעה גם על המיעוט הלבן ואתם יכולים לראות אנשים מכל שכבות העם לובשים את החולצה הצהובה. פקידים בכירים באים איתה לעבודה, צעירים לובשים אותה למסיבות, נשים וגברים כאחד. ארץ "הקשת בענן" הפכה להיות ארץ צהוב-ירוק. מבחינה זו "הבחורים" כבר ניצחו את הטורניר.
ברור שיש אנשים שכבר מודאגים ובצדק, מתחושת הריקנות של 'אחרי'. מה יהיה? מה מצבה האמיתי של דרום-אפריקה והאם האנטי-אופוריה של אחרי גביע העולם לא תכה בה אנושות.
חזרתי לשם כך לקרוא השבוע את מה שמכונה כאן "תסריטי דינוקנג" [The Dinokeng Scenarios]. קבוצה של שלושים וחמישה אנשים מכל שכבות הציבור, התכנסו במימון שתי חברות פרטיות גדולות לפני שנה, במלאת חמש עשרה שנים לדמוקרטיה הצעירה, כדי לשאול את עצמם מה על העם לעשות, כקולקטיב וכפרטים, כדי לגבור על האתגרים העצומים העומדים לפניו. לפני שהאתגרים הללו יהפכו לפצצות זמן שיהרסו את כל מה שנבנה מאז 1994. הם נפגשו במקום שנקרא דינוקנג, בצפון הפרובינציה חאוטנג, אזור שבו שני נהרות גדולים נפגשים והופכים לאחד. למעשה זו משמעות השם דינוקנג ומשם באה גם ההשראה לשלושת התסריטים שנבנו בידי הצוות, לעתידה של דרום-אפריקה - כל אחד מהם, אפשרי.
"ללכת בנפרד" [Walk Apart] הוא תסריט שבו הממשלה והעם הולכים לכיוונים הפוכים. הממשלה חלשה ואינה מסוגלת להתמודד עם הצרכים האמיתיים של העם. העם מתחיל לאבד את הסבלנות, למחות, הממשלה בתסכולה ובחוסר יכולתה, מתחילה להשתמש באמצעים אלימים כדי לדכא את המחאה והמדינה נגררת למעגל של אלימות. המסר של התסריט הזה לפי הצוות הוא, שאם לא יטפלו נאותה בנושאים הקריטיים, אם לא תיבנה יכולת לבצע את הנדרש, והאזרחים לא יבנו מסגרות להידברות בונה עם הממשלה, תהיה התדרדרות והתפרקות של כל מה שנבנה.
"ללכת מאחור" [Walk Behind] הוא תסריט שבו הממשלה משאירה את העם מאחור. הממשל חזק, ריכוזי ודומיננטי, מכתיב את סדר היום ונוטל על עצמו לבצע את כל המשימות הלאומיות. על ידי כך הוא יוצר חברה אזרחית רפה, חלשה ותלויה בו בצורה מוחלטת. בה בעת הוא מוגבל ביכולתו לפתח כלכלה ברת-קיימא בעצמו, הוא מכלה את משאביו ופונה לגורמי מימון בינלאומיים להושיעו מפשיטת רגל ובכך הופך את דרום-אפריקה לתלויה בחסדי אחרים ואינה עצמאית יותר לקבוע את גורלה שלה. המסר של התסריט הזה הוא, שהמדינה כשהיא חסרת יכולת ביצועית וכספית, אינה מסוגלת לפתח לבדה כלכלה משגשגת ויתרה מזו, על ידי כך היא מדכאת כל רצון ליזמה חופשית ויזמות כלכלית בידי האזרחים והופכת אותם כאמור לתלותיים לגמרי במוסדותיה.
"ללכת יחד" [Walk Together] הוא תסריט שהממשלה והעם הולכים יחד. זה סיפור של מדינה שהופכת יותר ויותר מערבת ומשתפת פעולה. מדינה שמקשיבה לאזרחיה, כורה את אזנה למנהיגים מכל המגזרים, מתייעצת ומאפשרת גם לדעות ביקורתיות להשפיע על קבלת החלטותיה, הכול לטובת חיזוקה של החברה לטווח ארוך. בהבעת, מתפתחת חברה אזרחית מעורבת, נוטלת אחריות, המשתתפת בעיצוב העתיד וביישומה של המדיניות הלאומית ודורשת אחריות מהמנהיגות. זה אינו מסלול קל, אומר הצוות, כי שחקנים חזקים יכולים להשפיע ולעוות את התוצאות הרצויות; ויצירת קואליציות בין מגזרים וקבוצות עניין לשם הגשמת המטרות, הם תהליכים איטיים ושבריריים. המסר של התסריט הזה הוא, שהשגת היעדים הקריטיים של דרום-אפריקה תתאפשר רק עם ארגונים אזרחיים, מגזרי המשק השונים, מעסיקים וארגוני העובדים, עם האזרחים ככלל, יתחברו בצורה בונה עם זרועות הממשלה, כדי לשפר את איכות השירותים ואת נטילת האחריות עליהם. כל זה יכול לקרות, רק אם שלושת המגמות שקיימות כיום יתהפכו - אזרחים יתחברו מחדש עם הממשלה; יכולת הביצוע תשופר; ומנהיגים פוליטיים, יתעלו מעל לאינטרסים הצרים שלהם, למען הכלל.
מעניין הא?
על התסריטים האלה נכתבו ונאמרו תלי תלים של מילים. מה שחשוב הוא, שהם יצרו את המסד לדיון ציבורי שהם התכוונו ליצור. נקודת התייחסות. יש למה להשוות. כמו סרגל מדידה שמראה איפה אנחנו נמצאים ביחס לאידיאל, או חלילה ביחס לסכנות. ברור שתופעות של שחיתות, מינויים פוליטיים, עצלות ורמת שירותים נמוכה, כשהם הולכים יחד עם מצוקות קשות כמו עוני, אבטלה, בערות וחוסר בדיור, יטו את הכף להליכה בנפרד. דיבורים, כמו שנשמעו לאחרונה על הלאמה, ודאי לא מעודדים יזמות חופשית וכלכלה בריאה. פעילות אזרחית עניפה, חופש דיבור ואמצעי תקשורת נמרצים וביקורתיים, חוקה מתקדמת והפרדת רשויות ראויה, כפי שיש כאן, דווקא מעודדים את ההליכה יחד. כל אחד יכול לפרש לפי ראות עיניו, אבל מה צריך שיקרה, די ברור. יש דרך.
אתמול, אחד במאי, חגגו ארבעת אלפי בני אדם את יום הולדתה העשירי של עדי, בתי היחידה. איך זה? תשאלו. כל שנה ביום חג הפועלים, מתקיים בוולינגטון אירוע הכולל ריצת חצי מרתון וצעדה עממית ואנחנו, מאז שאנחנו כאן,שילבנו את הצעדה בחגיגת יום ההולדת שלה, שחל באותו תאריך. ככה שבשש בבוקר קמנו, עם קבוצת הבנות שעדי ארחה ללינת לילה ויצאנו לצעדה. אם מדובר על אווירת יחד, עירוב חברתי, שמחת ההמונים, אין אירוע יותר יפה מזה. כל הצבעים, כל המינים כל הגילאים. וגם, עדי מרגישה כאילו כל זה לכבודה...
כדי לפצות את טל על תשומת הלב לאחותו ביממה האחרונה, ירדנו לאצטדיון הרגבי שלנו בשעת אחר הצהריים, כדי לצפות בקבוצה המקומית שלנו, הבולנד קוואליירס [ Boland Kavaliers] שירדה לליגה השנייה בעונה שעברה והצליחה באופן מפתיע להעפיל לשלב חצי גמר גביע המדינה שהתקיים כאן אתמול. היציעים היו מלאים מפה לפה בקהל שהולך ונהיה יותר ויותר מעורב, אולי אפילו, הייתי אומר, נוטה בהרכבו ליחסים האמיתיים באוכלוסייה. גם זו תופעה מעניינת ושאלתי את עצמי איך זה שהאוהדים של הקבוצה שלנו באים ממגזרים שראו ברגבי משחק ששייך לאפרטהייד וללבנים עד לא מזמן? התשובה היא על המגרש. חצי מהשחקנים שלנו בהרכב הפותח הם שחורים. חצי. זה המון במושגים של רגבי. כמעט כמו לחשוב על שחצי משחקני קבוצת כדורגל אופיינית יהיו לבנים. אין דבר כזה בנמצא. בקבוצה היריבה, הצ'יטאס, שמוצאה בפרי סטייט [Free State], פרובינציה שמרנית למדי, שני שחקנים שחורים מתוך החמישה עשר. שמעתי אתמול שכמה אנשי עסקים כבדים קנו את הקבוצה שלנו. אני חושב שהם עשו את העסקה הכי טובה ברגבי הדרום-אפריקאי לטווח ארוך, כי זו הקבוצה הראשונה שמייצרת טרנספורמציה אמיתית. אגב, טרנספורמציה בדרום אפריקה, זה לא מושג שקשור לחשמל...
נחזור לשנייה למרתון של וולינגטון אפרופו טרנספורמציה - כשסיימנו את הצעדה,הלכתי לעמוד לצד קו הגמר לצפות ברצי המרתון האמיתיים, מקצוענים שמגיעים מכל העולם. מהראשון ועד שנמאס לי לחכות יותר, לא היה זכר ללבן אחד...
משהו מאוד אישי ואולי לא שייך - בעקבות הפרק הקצרצר מהשבוע שעבר, קבלתי המון איחולי החלמה לאימא שלי. היא הועברה השבוע לשיקום ב"פלימן" וקבוצה מאוד גדולה של אנשים, שהם מלאכים, בראשותם של נורית אחותי ויואב גיסי, מטפלים בה במסירות אין קץ. בהקשר הזה, כשאני כל כך רחוק, המילים להודות לכולכם דהויות ורפות מלתאר את עצמת הכרת התודה שבלב שלנו כאן.
היום, ל"ג בעומר הוא יום הנישואין של הוריי ואימא, אני יודע, זוכרת היטב את היום המיוחד הזה.
שיהיה שבוע טוב ושנשמע בשורות טובות,
תודה
אורי
אורי אילן הוא איש עסקים העוסק בניהול פרוייקטים ובפיתוח עסקים בדרום אפריקה; אורי עוסק גם בפיתוח מנהלים במגזר הפרטי והציבורי; ו - בכתיבה ככל שמרשה לו הזמן. יותר פרטים ניתן למצוא בבלוגים שלו - http://oriilan.cafe.themarker.com/ http://www.linkedin.com/in/oriilan http://oriilan.spaces.live.com/
