במשך מספר לא מבוטל של שנים עבדתי במוסדות רפואיים במדינה, תוך לימוד, השתלמות והיכרות מעמיקה עם מערכות הטיפול, המחקר וההתנהלות של מערכות אלה. עשיתי זאת עם קושי לא קטן, מכיוון שמבנה האישיות שלי מעוצב אחרת ורואה דברים אחרת (ולכן לימים הפכתי ל"פסיכיאטר אחר"). אחד הדברים שהזדמן לי להכיר, באופן מסויים, הוא המחקר המדעי, שאודה שלא נכנסתי אליו לעומק מכיוון שלא יכולתי לקחת בו חלק, מבחינה רגשית.
המחקר המקובל היום בעולם המתקדם מבוסס על שיטות עבודה ושיטות לניתוח תוצאות המבוססים כולם, ללא יוצא מהכלל, על פרמטרים של הגיון שמתיישב על הגיון אחר ושמתחבר עם עוד הגיון. כל מערכי ההיגיון האלה עושים שימוש רב ביכולתו האנליטית של האדם אך המרחב שקיים לאינטואיציה האישית של האדם מצומצם יחסית. אמנם רעיונות לפיתוח ומחקר באים, מן הסתם גם מאינטואיציה ומעוף, אך ניתוח הנתונים ואישור התוצאות מושתת בעיקר על תצפיות, שאלונים ומעבדות שמתבססים על סגנון חשיבה והסקת מסקנות שיש בהם הגיון רב, שלגביו אין שום ויכוח.
ההקדמה הזו לא באה לבקר את שיטות המחקר כיום, משום שהן משקפות הלך רוח כללי שקיים בעולמנו. ההקדמה הזו באה לפני מה שאני חווה ומפתח כ"מחקר אינטואיטיבי" אותו אני מנהל, ביני לבין עצמי במהלך יותר מעשר שנים, ולאחרונה גם עם תלמידיי, עם תוצאות לא מבוטלות. המחקר האינטואיטיבי, שעוד אקדיש לו בשמחה מסר שבועי נפרד, מתחולל בתוכי בצורה יצירתית ללא הרף, מין חיפוש בלתי פוסק אחר תשובות לשאלות שניצבות בפניי, בהקשר לטיפול, שיקום וריפוי כל דבר שנצמא בחזקת כואב, חולה או מציק. המחקר שבתוכי מניב תוצאות והצעות אותן אני יכול ליישם אם יש בי את הכוח והאומץ להוציאן לפועל דרך היצירתיות שלי, גם אין לי שום סיבה "הגיונית" לחשוב שיש בהן אמת משמעותית. המחקר הזה פעיל כל עוד אני מקפיד לטפח את ה"כלי המחקרי הראשי", דהיינו – אני. ככל שאני מטפח את עצמי, אוהב את עצמי יותר, יצירתי יותר ומסופק יותר מחיי, כך הכלים המחקריים שבי משתבחים ומתייעלים.
במסגרת מחקריי אני הולך וחושף את מה שאני ראוה כ"תרופות" יעילות לחיי נפש, גוף ורוח בריאים יותר ומספקים יותר. תרופות אלה טבעיות לחלוטין ונובעות מתוך האדם. תרופות אלה אינן בשימוש באופן משמעותי למרות שהן ממש "קרובות ליד" כל הזמן. הסיבות המרכזיות לכך שאנשים לא משתמשים בתרופות האלה הן שהם לא יודעים באמת שמדובר ממש ב"תרופות", ויותר מזה – שהם פוחדים משינוי אמיתי ומהחלמה גורפת ממרבית בעיותיהם. זהו. זה כל הסיפור.
ה"תרופה" עליה אני כותב היום היא "שמחה טבעית". בקרוב תושלם הפקתה של ערכת ריפוי עצמי חדשה – "10% יותר שמחה טבעית", שתסייע בהגברת השימוש בתרופה הטבעית הזו.
רבי נחמן מברסלב דיבר רבות על כך שמצווה להיות שמח, אך לא מספיק אנשים מבינים במה מדובר. הוא הציע להשתדל להיות שמחים גם כשעצובים, עד שהשמחה תהפוך דומיננטית בהוויה האישית. רבי נחמן היה מנהיג רוחני ולא מרפא, למיטב ידיעתי, ולכן לא עשה כל כך שימוש "רפואי" במה שהבין כבר אז.
כשאדם שמח גופו שמח אתו.
אין על כך עוררין. בעת חווית שמחה הגוף מפריש חומרים של תחושת עונג, מערכת החיסון משפרת את תפקודה והגוף הופך קליל יותר וזורם יותר, בכל מערכת אפשרית. כשאדם שמח הוא לא יכול להיות בדיכאון והוא לא יכול להיות בחרדה. השמחה משמשת כתרופה מונעת וגם כתרופה מרפאה למצבים רבים, אך בשביל להשתמש בה יש להסיר את מעטה הספקנות והציניות ולהתייחס קצת יותר ברצינות למושג "שמחה טבעית". זה לא עניין של מה בכך וזה דורש עבודה, התמדה ושתומת לב, עד שלומדים להשתמש בתרופה הזו. זה לא קשה אך זה דורש עבודה.
"שמחה טבעית" כשמה כן היא. טבעית. קיימת אצל כל אדם. מי שרוצה להתכחש לכך מוזמן לעשות כן ולהמשיך לסבול כרצונו. השמחה היא מצב טבעי ואפשר לראות זאת אצל תינוקות וילדים. השמחה היא חלק מהטבע האנושי הבריא והיעלמותה מהווה את אחד הסממנים למה שאדם מאבד עם השנים, כשהוא הופך רציני מדיי, מבוגר מדיי, מפוחד מדיי ומרוחק מדיי מהטבע שלו.
מכיוון שהאדם התרחק כל כך מכוחותיו הטבעיים הוא מדמיין בנפשו ששמחה היא מצב זמני, נדיר ותלוי מאד בנסיבות חיצוניות. כלומר – "לעתים אני שמח כשקורה לי משהו טוב, משהו מרגש". זו הקונספציה המרכזית, שמחברת בין חווית שמחה לבין משהו שנתפס כאירוע חיובי ונעים, שמתרחש בחיי האדם. כלומר – אנו זקוקים שקודם כל יתרחש אירוע נעים וחיובי בשבילנו, כדי שנוכל לחוש שמחה, כביכול.
וזו תרמית, למרות שלא ברור מי מנסה להערים עלינו, כאן. זו תרמית שקל מדיי להשתכנע בה. זו תרמית שלוקחת מהאדם את כוחו העצום לטפל בחייו והופכת אותו ליצור קטן וחסר אונים, שחוויותיו הטובות תלויות לחלוטין בדברים חיצוניים, שעל רובם אין לו שליטה. זו תרמית שמרחיקה את האדם מהיצירתיות שלו, מהאלוהים שבו ומהכוחות האמיתיים שבו.
האמת הפוכה – כשאדם "מפעיל" את השמחה הטבעית שבו הוא יכול לגרום להרבה אירועים חיוביים ונעימים להתרחש. יתרה מזאת, הפעלת השמחה הטבעית היא כשלעצמה אירוע חיובי ונעים, שאינו תלוי בשום גורם חיצוני כלשהו. הידעת שממש ברגע זה ביכולתך להעצים באופן ניכר את חווית השמחה שבך? האם אתה מכור מדיי לקונספציה עתיקה שאתה "לא יכול כעת לשמוח"? מה דעתך לזרוק את הקונספציה הזו לפח הקרוב ולהתקרב יותר לטבע שלך?
כרופא אני רואה תפקיד חשוב במקצועי לתת למטופליי ולתלמידיי תרופות יעילות שקל ליטול אותן ושרואים מהן תוצאות. מתוך שלל התרופות בהן אני עוסק בתורה הפסיכו קריאטיבית, השמחה הטבעית תופסת מקום של כבוד. אדם מתפתח יכול לשמוח סתם כך, ללא סיבה. אפשר לחגוג את החיים ולצאת בריקוד ללא שום בשורה משמחת מיוחדת. אפשר לטייל ברחוב ולחייך מתוך עונג פנימי ללא שום הסבר ברור למצב. אפשר, בעיקר ברגעים בהם אין חווית רגש עז אחר, "להשקיע" יותר אנרגיה בחוויית השמחה ו"להביא" אותה, כביכול מ"שום מקום".
זה לא "שום מקום", היא נמצאת שם, מחכה להפעלה!!!
היא עכשיו כאן, במבנה הטבעי של האדם, זמינה ומחכה שמישהו יואיל בטובו לממש את הפוטנציאל הגלום בה.
אדם שאינו מודע ליכולתו לחוש "שמחה טבעית" כמוהו כאדם שהולך באופן קבוע עם כיסוי לעיניו, ומשוכנע שהמעט שהוא רואה הוא כל המציאות האפשרית. כולנו מכורים, כך או אחרת, לאשליה של מיעוט בשמחה או מיעוט בסיפוק ועוד דברים טובים. רובנו חושבים שרק לעתים נדירות אפשרי שנשמח באמת ושנחוש התעלות, אם בכלל. הדבר נובע מעיוורון ולא יותר.
במסגרת מחקריי האינטואיטיביים אני שוקד ימים כלילות, בשיטותיי היצירתיות, על פיתוח תרופות יעילות שמהוות הן מניעה והן טיפול. תרופות אלה כבר בשימוש הולך וגובר בקרב מטופליי והתוצאות מעודדות מאד. הטיפול מחזיר את האדם לכוחות הטבעיים שבו. ניתן היום להתחבר מחדש לכוחות השמחה הטבעית. ניתן להתענג באופן טבעי על השמחה ולא להוציא לשם כך הון תועפות על טיפולים וייעוצים. זה אפשרי, האמינו לי.
