ונפתח בהודעה קצרה: מי שנקלע לעמודים האלה בגלל השמועה על הקשר בין טנטרה ומיניות, יכול להישאר, אבל מתבקש להזדיין בסבלנות. בשורה התחתונה, אכן מדובר במיניות שלנו, אבל זה בהחלט לא הולך ישר לשם, אלא עובר דרך החיים כולם.
זו אולי ההבנה הכי גדולה שהייתה לי אחרי סדנת חמשישבת אצל אורן גני, בה נענעתי את הברכיים עד שיצאה נשמתי, הלכתי בעיניים עצומות כשאני מניחה לגבר זר למחצה להוביל אותי בין מוקשי המדרכה של שכונת פלורנטין, אכלתי אוכל הודי בלי לדבר, כדי "להקשיב" למגע של האוכל על הלשון ופגשתי את עצמי מזוויות בלתי צפויות שקשורות לחיים הרבה יותר מאשר למיניות, אם בכלל אפשר לעשות הפרדה כזאת (התשובה הנכונה היא לא, ותיכף נדבר על זה).
ההפרדה הזו, בין החיים למיניות, מסביר גני, היא שגורמת לרבים מאיתנו לחיות חיים לא מלאים בהרבה מובנים. ההפרדה הזו לא מאפשרת לנו להשתמש באנרגיה המינית שלנו כמשאב ראשוני של חיים, וחיוניות.
בשביל גני, טנטרה היא קודם כל אמירת הן גדולה לחיים. הוא עצמו הגיע לשם במסלול מפותל שהחל בביקור מקרי בפונה תוך כדי טיול בהודו בשנת 1980, ונמשך ברומן ארוך עם הודו בכלל ופונה בפרט, כשבאמצע גם כמה שנים טובות באקדמיה, "פילוסופיה של המדעים כשההתעניינות העיקרית: תיאוריות מערכתיות הוליסטיות במדע", והוראת קורס לחשיבה בין תחומית במסגרת האוניברסיטה הפתוחה.
אבל לפני הכל, מה זו הטנטרה הזו בכלל?
אז ככה. "טנטרה", מסביר גני כשהוא לובש לרגע את ארשת המרצה מהאוניברסיטה, "היא מסורת הודית שמקורותיה לוטים משהו בערפל, אבל ברור שהם מאוד קדומים, וקשורים כנראה לפולחן האל שיווה, אחד האלים המרכזיים בפנתיאון ההודי שסמלו הוא הפאלוס, והוא מופיע בדרך כלל מפוסל בתוך אבר המין הנקבי, היוני". לחיזוק הטענה האקדמית שולף גני כמה דגמים כאלה, ומסביר שבהודו, עד היום, אפשר למצוא חפצי פולחן מהסוג הזה בכל שוק, וכמובן בכל מקדש.
"העיקרון המגולם כאן", הוא מסביר, "הינו שהזכרי והנקבי אינם מנוגדים, אלא למעשה משלימים זה את זה במעשה היצירה הקוסמית, ולכן גם במהות האנושית - שהיא המיקרוקוסמוס."
"במרוצת הדורות, התפתח זרם טנטרי בכל אחת מהדתות הגדולות של הודו. בדרך כלל, אלה היו זרמים איזוטריים, שלא העבירו את הידע לקהל הרחב, אלא התבססו יותר על חניכה בתוך חוג מצומצם של מורים ותלמידים, כאשר אלמנט מרכזי בעבודתם היה טיפוח ושכלול אירוטי. הם נחשבו למעין זרם שמחוץ לזרם, בין היתר משום שהפרקטיקה הטנטרית כללה אלמנטים מיניים, שהיו זרים לרוח הסגפנית שרווחה בדתות ההודיות."
השאיפה המשותפת לכל הדתות ההודיות - השחרור - קיבלה אצל הטנטרים גוון מאוד מעניין" ממשיך גני, "איחוד הישויןת הזכרית והנקבית שנמצאות בתוך כל אחד מאיתנו. מפגש עם האיש והאשה הפנימיים, ודרך זה להגיע לשלמות המינית ככוח המניע של החיים - אנרגיית הקונדליני - או במינוח הרווח במערב - הליבידו. "הרעיון המניע את הטנטרים היה שבמקום לדכא את המיניות - על האדם ללמוד לעבוד עם אנרגיית הקונדליני וללמוד להתמירה לאנרגיות גבוהות יותר - במטרה להגיע להתעלות רוחנית.
מתוקף התפיסה הזו, התייחסה הטנטרה בחיוב לכל כוחות החיים, מבלי לעשות, כמו בדתות אחרות, הבדל בין הקדוש לטמא, בין נכון ללא נכון, וכן הלאה. אם דתות אחרות חרתו על דגלן את דיכוי היצר כדרך להתעלות רוחנית, הרי מנקודת המבט הטנטרית מעשה כזה הוא בעצם הפניית האנרגיה החיונית נגד עצמה, מה שבעצם מדלדל את האדם מהמקורות האנרגטיים הזמינים לעבודה רוחנית. "אושו"אומר גני על מי שביותר מהזדמנות אחת הוא יכנה "המורה שלי", ושאליו הוא מתייחס כאל אחד מגדולי המורים הניאו-טרנטריים של זמננו, "נהג לומר שהמוצר האופייני של המגמה הזו הוא נזיר חרמן".
נאמנים לרעיון שבאנרגיה המינית כדאי דווקא להשתמש, ולא לדכא אותה, פיתחו הטנטרים טכניקות להעצמת המיניות והחושניות ולעידונם, ובעיקר להארכת האורגזמה, שנחשבה בעיניהם התרחשות טבעית של הארה.
בעצם, אומר גני, כל הבודהיזם הטיבטי נוסד על ידי מורים טנטרים כמו טילופה, מילרפה, וכד'. במרוצת הדורות הלך הבודהיזם והתמסד ונעשה מופשט יותר, והכל נעשה מאוד סימבולי ודרך התבוננות, אבל הגרעין של הבודהיזם הטיבטי הוא במפורש טנטרי במובן של תפיסת הארה עכשיו, ולא בעוד מי יודע כמה גילגולים, ובמובן העבודה דרך טרנספורמציות אנרגטיות.
מילולית, פירוש המלה טנטרה הוא מטווה או מארג, הרעיון הוא אריגה של כל האספקטים של הקיום יחד. בעצם, אומר גני, זוהי הגישה הכי הוליסטית, שרואה את הקיום כולו כמערכת אחת, חיה ונושמת, שהכוח המניע אותה הוא אהבה או תשוקה.
בהקשר המודרני, צריך לחלק את הטנטרה לשניים, מצד אחד, התגלגלו לאט לאט הטקסטים והידע למערב, ושם התעוררה התלהבות מהרעיון שמין יכול להיות אלמנט מרכזי בתוך דרך רוחנית, וכמובן שרעיון השכלול האירוטי של הטנטרים נתפס כאטרקטיבי בפני עצמו.
מצד שני, קמו בהודו מורים שאפשר לכנותם אותם ניאו-טרנטרים, ושהעמידו את התפיסה הטנטרית במרכז תורתם. אחד מהבולטים, גורס גני, הוא אושו, (בגואן שרי-רג'ניש) שבאשרם שלו בפונה הוא הרבה להתייחס למאסטרים טנטרים מהעבר, ודיבר על טנטרה כדרך להשגת השחרור הסופי על ידי השחרור כאן ועכשיו, כולל השחרור המיני. מה שהביא לכך שבהודו דבק באושו הכינוי "סקס גורו". אבל אושו אכן לימד שחרור ממעצורים, עכבות והתניות, שנערמו עלינו במשך כל חיינו, מבית הורינו ועד החברה כולה. הגיבור המטאפורי של אושו נקרא "זורבה הבודהה", אדם יצרי שרגליו על הקרקע מחד, ורוחני שראשו בשמיים מאידך. אושו לא רק דיבר, אלא גם פיתח מדיטציות אקטיביות בהשראה טנטרית, כמו למשל "מדיטציית קונדליני" אקטיבית.
חלק גדול מתפיסת ה"ניו אייג'" במערב, אומר גני, מתמקד פחות או יותר בצ'קרת הלב ומעלה ובאופן מוזר מתעלם כמעט לגמרי המבסיס היצרי והגופני שלנו כחלק אינטגרלי של עבודה רוחנית. מתעסקים באור ואהבה, ואז כשיוצאים לחיים ופוגשים את המיניות, הכוחנות, הכעס של אחרים ושל עצמנו, אנחנו לא יודעים מה לעשות איתם. מתוך הפרספקטיבה של עבודה "רוחנית", נופלים חזרה לדפוסים שכל חיינו היינו בהם. הדבר היפה בטנטרה הינו שהיא הולכת מלמטה למעלה - ומבטלת בכך את ההיררכיה של מלמעלה למטה. הגוף, על פי התפיסה הטנטרית, הוא לא פחות רוחני מהנפש והיצר או פחות קדוש מההתבוננות המדיטטיבית. זוהי בעצם אינטגרציה של האדמה עם השמים, של החומר עם הרוח, בלי אבחנה של מה למעלה ומה למטה.
גני, כאמור, פגש את הטנטרה, או את המזרח בכלל, כשנקלע כמעט בטעות לפונה ב1980- כשאושו עדיין חי ודיבר בפני קהל הסניאסים שלו. תוך כדי טיול שהה במלון בפונה, פגש סניאסים מן האשראם, הבין שקורה שם משהו מעניין והלך לראות מה. אחת החוויות הזכורות לו מאז היא שאושו דיבר אז הינדית, שפה שגני לא כל כך התמצא בה, מה שגרם לו להתחיל לנקר ובסוף גם להרדם. "כולם מסביבי התחילו להעיר אותי בבהלה", הוא מספר. אבל כשהתעוררתי והחזרתי את המבט לאושו, הוא הסתכל עלי והיה נדמה לי שאני רואה מין קריצה קטנה כזו, משהו בנוסח: תישן, זה בסדר". גני אהב את המפגש הזה. אהב את הממזריות של המאסטר, והבטיח לעצמו שיחזור.
ההבטחה הזו חיכתה 12 שנה. גני חזר ב1992-, כשאושו כבר לא היה בחיים אבל האשראם שלו בפונה, כידוע, ממשיך לפעול. "כשלימדתי חשיבה בין תחומית, התחלתי מתוך הנחה שמה שחסר לאנשים זה ידע על מערכות מושגיות מעבר לתחום עיסוקם, כדי שיוכלו לתקשר באופן בין תחומי, אבל די מהר הבנתי שהבעיה אינה חוסר ידע על מה שקורה בחוץ, אלא עודף הזדהות עם הידע שיש בפנים, למעשה, מרחב הלמידה הבין-תחומי הוא מרחב שבו אנחנו מוכנים לאבד את הזהות. להרפות מהזהות שמתבטאת בידע ואופן החשיבה שלנו". מן ההבנה הזו ועד למדיטציה הדרך היתה קצרה. גני הבין שבעצם מדובר בתהליך של אי למידה (UNLEARNING), ובמונחים של זן על no-mind. הוא גם הבין שזה הזמן לגלם את מה שהוא יודע אינטלקטואלית לחוויה. זה היה הרגע בו קם ונסע לפונה - ההבטחה הגדולה שהבטיח לעצמו 12 שנים קודם לכן. בשבע השנים האחרונות הוא שהה שם תקופות ממושכות. קודם כל כי התאהב בהודו, בזמן ההודי, בהעדרה של "מפלצת הזמן" המערבית של להספיק ולהשיג. וחוץ מזה, כי תוך כדי העבודה בפונה גילה את הטנטרה, שגילמה עבורו שני דברים:
"האחד הוא הענין הטבעי במין שתמיד היה לי, משום שתמיד חשתי שיש במין משהו שהוא מעבר להנאה שכרוכה בו - מעין מימד נוסף שלא ידעתי להביע במלים. תמיד הרגשתי שאני לומד משהו מאישה שאני נמצא במחיצתה, אבל לא ידעתי להגדיר מהו. גילוי המושג הטנטרי של 'האישה הפנימית', והנגיעה הטבעית במימד אחר של קיום תוך כדי החוויה המינית, פתאום שפכו אור על התחושה הזו".
הדבר השני שקרה הוא שגני הבין פתאום, הבנה עמוקה, שאושו בעצם הוא מאסטר טנטרי במהותו. וזה הביא אותו לרצון ללמוד טנטרה יותר לעומק. זה הוביל לשרשרת של השתתפות בקבוצות והתנסויות, שבסופן הגיע המפגש עם מרגו אננד.
אננד, מחברת אמנות האקסטזה המינית (בהוצאת גל), נחשבת לאחת הכוהנות הגדולות של הטנטרה במערב כיום. את דרכה היא החלה, לדברי גני, בפונה, בהדרכתו של אושו, בשנות ה70-. בספר, הוא אומר, היא ממעטת להזכיר את זה, משום שהמו"ל שלה לא הרשה לה, בגלל השם הלא טוב במיוחד שיש ל"סקס גורו" בארה"ב. אבל מי שיקרא בעיון את ה"תודות" בסוף הספר יווכח שלו היא מקדישה את תודתה העמוקה ביותר, ולו היא מייחסת חלק ניכר מן הידע שצברה. "דרך המפגש והעבודה איתה", אומר גני, "הרגשתי שנסגר איזה מעגל, ושהגיע הזמן להפסיק ללמוד ולצבור, ולהתחיל לחלוק את מה שכבר יש לי, את מה שכבר למדתי.
"הרעיון שההתיחסות הכי נרחבת ומשמעותית למיניותו של האדם במדינת ישראל הוא קליניקה שמבטיחה זקפה הוא בלתי מתקבל על הדעת. הגישה המערבית מציעה טיפול מיני, לבעיה מינית. התפיסה הטנטרית היא שונה לחלוטין. המטרה של הטנטרה היא להגיע מעבר למיניות, מיניות היא רק דרך. המטרה היא להפוך את אותה אנרגיית חיים זמינה לאדם בכל היבטי החיים.
"המצב הנורמלי, או האידאלי, הוא זרימה פתוחה וחופשית של אנרגיית הקונדליני, שהיא המנוע שלנו. האנרגיה הזו אמורה לזרום ב'חליל הפנימי' בין מרכזי האנרגיה (הצ'קרות) ולשמש אותנו לאספקטים שונים של הקיום: רגשות, פעולות, התנהגות, הבעה, מודעות וכד'. במצב בו אין חסימות פנימיות, אפשר לנגן בחליל הפנימי הזה בצורה הרמונית.
"אצל רובנו", מוסיף גני "זה מצב נדיר, והחיים שלנו תקועים רוב הזמן באספקט זה או אחר ואינם נמצאים בזרימה. רוב הזמן, אנחנו לא כאן ועכשיו. בעצם כמעט אף פעם אנחנו לא כאן ועכשיו. ובעיקר, יש לנו הרבה מטענים בנוגע למיניות שלנו, כי הפרדוקס הוא שלמרות שאנחנו חיים לכאורה בתרבות מתירנית ופתוחה, כל הפחדים והאיסורים שקשורים במין עדיין קיימים ותקועים אצל כל אחד מאיתנו.
הבט נוסף שהמיניות בצורתה המערבית לגמרי מתעלמת ממנו הוא האספקט של המין הנגדי שיש בכל אחד מאיתנו. לגבר יש אישה פנימית ולאישה יש איש פנימי. (מעין מקבילה של מושג האנימה ואנימוס בפסיכולוגיה היונגיאנית). כתוצאה מהעדר הדיאלוג הפנימי בתוכנו עם המשלים המיני שלנו, אנחנו תמיד מחפשים את החתיכה החסרה בחוץ, ובעצם משליכים באופן לא מודע דמות כלשהי על בן או בת הזוג, שבדרך כלל לא מצליחים להיכנס לנעליה. התוצאה היא בדרך כלל שברון לב, שמגיע זמן קצר אחרי ההתאהבות -במפגש עם היומיום של הזוגיות.
בעצם, מסביר גני, גבר לא יכול למלא תפקידים גבריים במובהק, אם אינו מחובר לאישה הפנימית שבו (למשל, להיות אבא טוב, או מאהב טוב), וגם אישה שהיא רק "נשית" לא תוכל להיות אימא טובה, שיודעת להיות אסרטיטבית, להציב גבולות וכד'. וכשזה מגיע לזוגיות, מי שהוא רק "גבר" לעולם לא יבין נשים וההיפך. ואז או שהוא יתסכל ויפחיד או שיהיה מתוסכל ומפוחד. מאהב טוב זקוק ליכולת לנהל את הדיאלוג בין המינים, וזו מותנית בדיאלוג הפנימי בין המינים. וכך מרבית העולם מבלה מרבית הזמן בתיסכול נוסח 'מה הוא רוצה' ו'מה היא רוצה'? כשאנחנו מדברים על זוגיות אנחנו מכירים הרבה יותר טוב את הקונפליקט מאשר את ההרמוניה.
"על פי הגישה הטנטרית המודרנית הדרך להתחבר את עצמנו היא דווקא דרך הגוף והחושים, ולא דרך השכל והרגש, או הנפש. כי הגוף מעצם טבעו תמיד כאן ועכשיו. אין לו מחשבות על עבר ועתיד בהם הנפש עסוקה באופן מתמיד, לכן בעבודה הטנטרית יש דגש עצם על החוויה החושית גופנית.
להיות כאן ועכשיו פירושו לא להתמקד במטרות שצריך להשיג (מגע מיני, אורגזמה, וכו') או בהפקה שצריך להוציא לפועל, אלא במעשה האהבה כמות שהוא - התעלסות, חיבור רגשי. המבט, המגע, להניח לדברים ש'צריך' לעשות ופשוט להיות עם מה שקורה. הייתי אומר שזה אומר להיות מאוד 'נשי' במובן של לקבל ולהכיל, ולא לשאוף להגיע ליעד או לבצע משהו, שהם אפיונים 'גבריים'.
מי שנכנס לעבודה טנטרית רצינית, אומר גני, חווה מיד שיפור בדיאלוג המיני והרגשי. בעיות לכאורה, כמו פליטה מוקדמת או אין אונות נעלמות כמעט מאליהן, כי אלה 'בעיות ביצוע' והן בכלל לא רלוונטיות בקונטקסט הטנטרי. כשהוא עובד עם גברים עם בעיות פליטה מוקדמת, ההנחיה מראש היא שלא הולך להתבצע מגע מיני. ואז, כשזה מגיע, זה מגיע בזרימה.
בעבודה טנטרית מתקדמת לומדים להעלות את האנרגיה אל הצ'קרות הגבוהות. רגע האורגזמה מגלם למעשה כמה אלמנטים טרנסנדנטיים שבדרך כלל איננו שמים לב אליהם. אנחנו נשארים עם זיכרון של אופוריה, אקסטזה. אנחנו רוצים עוד, אבל חלק מזה הוא לא בגלל ההנאה הפיזית שישנה במין. "אושו", חוזר גני למורהו, "אומר שבמצב האורגזמי אנחנו לרגע אחד הופכים משוללי אגו לחלוטין. לא אני עושה את זה, אלא ישנה התרחשות. הגבולות מתמוססים, בני הזוג מרגישים שהם מכילים אחד את השני ובעצם יכולים להכיל את כל העולם. זהו חלק מחוויה אחדותית גדולה יותר.
האלמנט השני הוא העדר הזמן. הזמן פתאום לא קיים. בתוך הרגע הזה, כאן, עכשיו, מקופל הכל. תחושה של נגיעה בנצח.
האלמנט הנוסף הוא שבמצב המיני אנחנו טבעיים לחלוטין. כל התפאורות יורדות, החל מהבגדים וכלה בכל פוזה אפשרית. אי אפשר לעשות פוזה תוך כדי אורגזמה. אנחנו הופכים לחלק מן הטבע במובן הישיר ביותר.
הציביליזציה פשוט נעלמת, ויחד איתה כל מאה הדורות של החינוך.
שלושת האלמנטים האלה הם נגיעה באיזשהו מימד אחר של קיום, שלכולנו יש כמיהה להגיע אליו. אם תרצו, נגיעה באלוהים או הארה.
"הטנטרים, במקור, אכן פירשו זאת פשוטו כמשמעו, הארכת מצב האורגזמה ללא גבול, במשך שעות, מה שמכונה אורגזמה קוסמית. "זהו", מנדב גני מזכרונותיו, "לא מצב שאנחנו רגילים להגדיר כאורגזמה. זה משהו אחר לגמרי. זו אורגזמה שלא בהכרח קשורה ליחסי מין או לאברי מין. זה משהו שמתפוצץ לך בכל אברי הגוף והנשמה. אנרגטית זה קורה על ידי העברת אנרגיה במעלה הצ'קרות כלפי מעלה. יש אורגזמות של הלב, של העין השלישית, וכד'.
אבל בזה לא רואה גני יעד כשלעצמו. אם צריך לסמן יעד, אז היעד, מבחינתו, הוא באמת לחיות חיים אקסטטים במובן של אמירת כן לחיים.
בסדנה שלו, העבודה כוללת טכניקות גופניות כמו נשימות ואסנות של יוגה, טכניקות של מגע ותנועה שמיחד אותן שיתוף בין שני בני הזוג בזרימה האנרגטית, וטכניקות של שחרור רגשי. הגברת החושניות, עבודה על חושים, מגע אירוטי. במציאות, כפי שאני יכולה לדווח אחרי שכרגיל, תרמתי את גופתי למדע, הסנאות פתוחות הן בפני בני זוגות והן בפני יחידים, ולפחות בשלב הסדנה הבסיסית (חמשישבת, או שניים עשר מפגשים שבועיים בערב) לא קורים הרבה דברים שלא תוכלו לספר עליהם לאמא, או לילדים. אם כי זה משתנה מסדנה לסדנה. גני, נאמן למשנתו הטנטרית, לא עובד לפי "תכנית עבודה", אלא זורם עם מה שקורה ומתרחש ומתאים באותו הרגע ממש. באוגוסט המיוזע, הוא מסוגל להחליט פתאום שעכשיו הולכים לעשות עבודה במים, ומשנע בהחלטה של רגע את הסדנה לים. המסעדה ההודית השכנה מעניקה הזדמנות לאכול ארוחת ערב, אבל גם להתאמן בלחוש את הטעם והמרקם של האוכל על הלשון באופן שבדרך כלל אנחנו לא עושים כשאנחנו טוחנים ומקשקשים ומדברים בפלאפון תוך כדי. מה שכל משתתף מעלה בסדנה הופך מיד לחומר לעבודה וגם כשמישהו מתעצבן על מישהו (או על המנחה) זה נהפך לחלק מתכנית הלימודים ומתחבר איכשהו לתרגיל הבא.
"בעבודה יותר מתקדמת", אומר גני "נוגעים באופן יותר ישיר במיניות עצמה, להכיר את המאהב הפנימי שבך גם כישות נפשית וגם כמערך של ריגושים שניתן לעורר. להבין שיש בתוכנו דמות מאוד מורעבת מפני שבדרך כלל אנחנו לא מזינים אותה, לא מאפשרים לעצמנו לאהוב את עצמנו, ולהגיע למצב של היותנו מקור לאהבה. ואחרי שהכרנו בעצמנו ככאלה, זה הזמן להכיר בכך גם לגבי מי שמולנו. זה כולל תהליכים מאוד מעניינים, כמו איתור ועירור של נקודת הג'י, שכל העולם מדבר עליה אבל לא תמיד יודע את הדרך לשם. עבודה טנטרית מלמדת לעורר את המקום כדי להעניק לבת הזוג אורגזמה וגינלית.
"בארץ", אומר גני, "העיסוק בנושא הטנטרה נמצא די בחיתוליו בהשוואה לתחומים אלטרנטיביים אחרים. השילוב שהטנטרה מציעה, התפיסה ההוליסטית של שילוב בין תודעה, רגש ויצר, הוא מה שאנחנו צריכים באמת לצמיחה הרמונית. לא יתכן להתעלם מהצד היצרי שלנו בצורה כה שיטתית כפי שזה נעשה בתרבות בכלל, וגם בתחום האלטרנטיבי.
"זה אבסורד שההתייחסות היחידה המפורשת לעיסקו במיניות הוא של מוסד רפואי כמו קליניקה און, או של שירותי ליווי ושיחות לוהטות למיניהן", הוא גורס. צריכה להיווצר אינטגרציה של המין לתרבות כתחום התפתחות לגיטימי, וצריך ללמד אותנו משהו על המיניות שלנו בהקשר קצת יותר רחב מאשר "חינוך מיני" או "טיפול מיני" או פורנוגרפיה.
אנחנו צריכים ללמוד להבין לעומק את האספקט האירוטי והאקססטי של החיים כמכלול. אי ההבנה שלנו את המיניות של עצמנו, גורמת לרבים מאיתנו לחיות חיים לא מלאים בהרבה מובנים אחרים. ההפרדה הזו לא מאפשרת לנו להשתמש באנרגיה המינית שלנו כמשאב ראשוני של חיים וחיוניות.
החזון של גני הוא לעשות את זה בגדול וברחב. בינתיים, כמה חודשים אחרי השיבה מהודו, זה מתרחש במסגרת של סדנאות כמעט משפחתיות בגודלן, ובעבודה פרטנית עם יחידים וזוגות. בחלל היחודי שלו בשכונת פלורנטין בתל-אביב, שמשמש גם למגוריו וגם לסדנאות, הוא מקיים גם מסגרת שבועית של "בית פתוח" או כפי שהוא קורא לה "בית פתוח לרוח", אליה מוזמנים כל ההולכים בדרך לצורך מפגש אנושי, החלפת מידע ודיעות, עבודה משותפת ספונטנית ובלתי מתוכננת שלפעמים גני מנחה אותה ולפעמים מישהו מהאורחים שמתנדב או מנודב בו במקום. ואין "דרך לא נכונה", ואין דרך אחת, כי אם להשתמש בציטוט מפי צ'ואנג צה, שגני בחר כמוטו לברושור של הסדנאות: "כשהלב נכון, בעד ונגד נשכחים".
מסגרת:
היבול על מדפי הספרים במה שנוגע לטנטרה לא פורח במיוחד, לפחות בעברית. לצד הוותיק מכולם, "טאנטרה, ההבנה העילאית" מאת בהאוואן שרי ראג'ניש (הלא הוא אושו) בהוצאת מסדה או בהוצאה מחודשת של "גל" פורח בשנה האחרונה "אמנות האקסטזה המינית, נתיב המין המקודש למאהב המערבי" של מרגו אננד (אף הוא בהוצאת גל) ולצד שניהם מככבת קלטת הוידאו (טנטרה, אמנות האהבה המודעת בהוצאת אורעם) של צ'רלס וקרוליין מויר. בעוד שהראשון עוסק בעיקר ברעיונות הרוחניים יותר של הטאנטרה, הרי ספרה של אננד הוא מעין "מדריך למשתמש", עם תרגילים והוראות שימוש, שאת חלקם אפשר לעשות לבד, ואילו לשאר נחוץ בן זוג משתף פעולה. הקלטת, הלוהטת משהו, מציגה ביצועים מרשימים, או לפי ההגדרה על הכריכה "טכניקות מתקדמות של התעלסות". ואיכשהו, מכולם ביחד, התחושה היא, קצת בדומה לסדנה של גני, שהדרך להארה אולי ארוכה, אבל קצת שירה וריקודים בדרך לא ממש יזיקו, ולפחות יהיה כיף בדרך.
