לכבות את השריפה שבלב
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

לכבות את השריפה שבלב 

מילים במאמר: 2343   [ נצפה 1180 פעמים ]

 
 

מאז שאבי שולם וידר ז"ל נפטר, רציתי לעשות איזושהי עבודה לזכרו ולזכר הדור המיוחד בו צמח. רציתי לגעת בפרדוקס הזה של הרס ויצירתיות שהתקיים באותו דור שעבר את השואה. באותה רוח יהודית, אותו כוח יצירתי, שלמרות כל הקושי והסבל מצליחים לא רק לשרוד אלא גם למצוא דרכים חדשות לביטוי האנושיות והחיוניות שלהם.
השואה היתה בשבילי תמיד חוויה ראשונית – נולדתי אל תוך זה, באיזושהי דרך אני באתי משם. כשהייתי שואלת איפה הסבים והסבתות שלי, אבא שלי היה עונה: הגרמנים שרפו אותם. מתוך אותו כאוס, אותו אין, עוצבה הזהות שלי. כמובן שאי אפשר לחיות בכזו אינטנסיביות. קרש ההצלה שלי היה התיאטרון.
שנים לאחר מכן, כשעבדנו על 'מעשה ברוריא', אותו פחד קיומי קיבל צורה: סיפורה של ברוריא, שאביה נשרף באש על ידי הרומאים, שאמה הוצאה להורג, שאחותה נלקחה לבית זונות ושאחיה היה מלשין – הפך להיות הסיפור שלי. תוך כדי קריאה בדף הגמרא הייתי מציירת שוב ושוב את עץ המשפחה של ברוריא, ואז מוחקת את האנשים שמתו, במין ניסיון לגעת במסתורין של ההרס החוזר והיצירה החוזרת בחיים היהודיים.
סיפורה של אסתר, שהיתה צריכה להתחנן בפני המלך להשיב את גזרתו של המן "להשמיד להרוג ולאבד..." – כל זה חזר והיה הסיפור שלי.
כשביימתי את 'סוטה' נתקלתי שוב באותו אלוהים, שאוהב את השכינה שלו ועם זאת עוזב אותה כל פעם מחדש. היה זה אל שהכרתי. תהיתי על האהבה; הנטישה היתה אמיתית ומוחשית. הסיפור האניגמטי של 'סוטה' – על בעל קנאי, מאהב ואשה בלתי מושגת – היה בעיני אותו משולש של היהודי הנודד, האל הקנאי והשכינה.
כך שיצירתו של 'שולם' היתה בלתי נמנעת, היה בה מענה לאותם חומרים מהותיים שחיכו לי מאז ילדותי.
הדור של הורי הולך עתה ונעלם מן העולם. הצורך לבדוק, לחקור, לשאול ולהעביר לדור הבא את הסיפור, הוא המשימה של הדור שלנו. אני – הילדה, האם והסבתא – מעזה כעת לתבוע את החופש שאינו מובן מאליו, ליצור מתוך החומרים שלהם.
והגדת לבנך
המקור העיקרי לסיפורים על העולם האחר הזה היה אבי. וכמו הסיפורים של התורה גם הסיפורים על המלחמה הכילו איזושהי אמת צרופה. ובדיוק כמו שהסיפורים בתורה הם בעלי גרסאות שונות במדרש, כך גם הסיפורים מהמלחמה היו להם גרסאות ווריאציות רבות. כל פעם שאיזה סיפור סופר, נוסף לו פתאום איזה פרט חדש, אירוע נשכח או משהו בסיום שהשתנה לגמרי. בגיל מוקדם מאוד ידעתי כמעט-אינסטינקטיבית שלאמת פנים מרובות. אבי לימד אותי שלעובדות אין משמעות חשובה במיוחד. "מה שעבר אלי היה משהו בעל יכולת גדולה יותר ופחות ברור. משהו קרוב יותר למשחק תפקידים של חוויה, לפעמים ממש האנשה של חומרים מהתודעה" (אווה הופמן); ואני הייתי מוסיפה על זה, שחומרים אלו מהתודעה הם שהובילו אותי לדרכי בתיאטרון, אותה אומנות שעוסקת בהפיכת הנסתר לגלוי – וכל כך הרבה נסתר היה במציאות שלי. אף פעם לא הצלחתי לגשר בין שני העולמות – של התיאטרון ושל אבי. היצירה של 'שולם' היתה עוד ניסיון כזה.
כשהתחלתי לעבוד על חומרים אלו, היו דברים רבים שחיפשתי:
איך להעביר את החיוניות העצומה, כוח החיים ואפילו התאווה לחיים שספגתי מהורי, יחד עם הזוועה של ההתרחשויות. הדיאלקטיקה של הרס ויצירה בעת ובעונה אחת – זהו פרדוקס שאינו חדל להעסיק אותי.
איך להבקיע אל מעבר לסיפור האישי-משפחתי ולהפוך אותו לסיפור בעל תכנים ואיכויות אוניברסאליים.
איך לספר את הסיפור לא כאירוע שקרה בעבר אלא כמורשה שאנחנו, העם היהודי, נושאים אותה בהווה.
כל זה הוביל אותי למיתוס הבסיסי של יציאת מצרים.
בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג ח).
(תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קטז עמוד א)
הציווי האלוהי לספר לבנים את סיפור יציאת מצרים המופיע בספר שמות מעורר פליאה. ראשית כל, זהו הנס היחיד שאנו מצווים במפורש לספר עליו לילדינו. שנית, הוראה זו חוזרת ונאמרת תוך כדי ההתרחשות, כמעט כאילו המציאות תלויה בכך שיספרו אותה. והמפליא מכל הוא –
"בעבור זה עשה ה' לי".
הטקסט כמו אומר שנס הגאולה נעשה על ידי אלוהים כדי שהדורות הבאים יספרו אותו לילדיהם.
חז"ל מחזקים ומדגישים צו זה שמופיע בספר שמות; עלינו לא רק לספר את הסיפור אלא גם להרבות ולפאר אותו:
ואפילו כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו זקנים, כלנו יודעים את התורה – מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משבח.
(הגדה של פסח)
הדרישה בתלמוד היא לא רק לספר, אלא לראות את עצמנו כאילו אנחנו היינו ביציאת מצרים – משימה שממהותה דורשת את הנכחת הסיפור והזדהות מלאה אתו. איך מעבירים סיפור של טראומה לילדים שלך? איך כהורה אתה מספר את סיפור אבותיך לילדיך כאילו אתה עצמך היית שם? ההעברה הזו של הסיפור מדור אחד לבא אחריו היא משמעותית, בעיקר כשאנחנו יודעים היום שניצולים רבים אינם מדברים. אנחנו גם יודעים היום שישראל המודרנית, במאמציה לבנות את עצמה בשנות החמישים, לא עודדה את ניצולי השואה לדבר על מה שעברו. ההפך הוא הנכון: החברה הישראלית עודדה שתיקה, בניגוד מוחלט למה שנדרש בספר שמות.
מדוע זאת מצווה? מדוע החכמים מדגישים את העניין בדרך שכזו? האם הם ידעו שהמסע מעבדות לחירות יחזור על עצמו פעמים רבות בגלות? האם יש משהו בהזדהות המוחלטת ובחזרה הקבועה על הסיפור, שעשוי איכשהו להציל ולשמור אותנו?
אלו היו השאלות שרציתי לחקור. עמדתי להיות "כאילו אני עצמי יצאתי ממצרים" ולנסות להבין מצווה זו.
לראות את עצמי כאילו
זה התחיל כאימפולס. ואז הצטרפה אלי שותפתי ליצירה, אילת סטולר. יחד יצרנו תבנית בה, אני מספרת הסיפורים ואילת היא נשמתן של הדמויות השונות ומייצגת את מלאך המוות. עבדנו מאותו מקום שלטענתו של יונג כל צורה של אמנות נובעת ממנו, מהלא-מודע.
האם זהו התהליך של "והגדת לבנך"? האם זה מה שנקרא "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"?
האם לכך התכוונו חז"ל בהתעקשותם על כך שעל כל אדם למצוא את דרכו האישית לספר את הסיפור של יציאה מעבדות לחירות, מסבל רב לשמחה? זו השאלה ששאלנו את עצמנו.
אבל כל ניסיון שלנו לערוך את החומרים ולהכניס איזושהי תפישה של סדר נידונה לכישלון.
ליל הסדר
מהו הסדר? ליהודים ברחבי העולם ליל הסדר הוא טקס; ארוחה שנתית בה מספרים באופן טקסי על יציאת מצרים. המטפורה של ליל הסדר עלתה בדעתי בקשר לעבודה על 'שולם', ובסופו של דבר שולחן הסדר נעשה לדימוי החזותי הבולט ביותר של הצגה זו ואף הכתיב את אופן ישיבת הקהל.
כל ליל סדר אצלנו בבית היווה הזדמנות מחודשת לבעלי הבית ולאורחים לספר שוב חלקי סיפורים על דרכם המפותלת מעבדות לחרות. אבל היו למטפורה זו הקשרים עמוקים יותר. הסדר נוצר על מנת להזכיר את גאולת העם בידי ה', את היציאה מעבדות לחרות. לעשות סדר בסיפור. אבל ב- 'סדר' הזה לכאורה אין שום סדר. הסיפור הפשוט, הליניארי, כפי שהוא מופיע בתורה – כלל אינו מופיע בהגדה של פסח. במקומו יש לנו ארוחה עם סימנים וסמלים, מדרשים, פיוטים ושירים. במקום השאלות היסודיות על מהותו של חופש, מופיעות שאלות על מנהגים והרגלים.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפלו פעם אחת, הלילה הזה – שתי פעמים.
שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה – כלו מצה.
שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה – מרור.
שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסבין, הלילה הזה – כלנו מסבין.
האם אלו באמת השאלות החשובות כשדנים בדבר היקר ביותר לאדם – החירות שלו? נהיה לי ברור שחז"ל חשו שהסיפור הזה אינו יכול להיות מועבר בצורה מסודרת.
יש שתי דרכים, לפחות, לספר סיפור: האחת, דרכם של ההיסטוריונים, היא המצעד המפואר של עובדות ואירועים (שאיכשהו נמצא בתורה, בספר שמות); והדרך השניה היא המסירה האישית של אותן התרחשויות, שאינה כפופה להיגיון, ולאמתו של דבר אף נראה שהמבנה הרציונאלי מונע מלגעת במהותו של הסיפור.
ומהי מהותו של הסיפור? מהי מהותו של ליל הסדר? כפי שכבר אמרנו עניינו של ה- 'סדר' השנתי הוא ללא ספק האינטראקציה הנוצרת בזמן אמת באותה משפחה, באותה סעודה של טקס, סמלים, סיפורים, שירים ואגדות. כל 'סדר' אצלנו בבית היה מאורע שבו סיפרו בני המשפחה והאורחים סביב השולחן שברי סיפורים מן המסע שלהם אל החופש. בכל פעם החוויה שונה: בכל פעם הסיפורים מסופרים קצת אחרת – ולשם כך יש לפנות להם מרחב. אי אפשר להינעל לתוך עלילה ידועה מראש, כי אף פעם אין לדעת מה עומד לקרות. אתה יודע מה הן השאלות, אבל התשובות תמיד קצת אחרות. אתה לא יודע איזו מהן תניף את אותו 'סדר' מסיטואציה פרטית למעמד כללי יותר.
האם יש משהו יסודי בטראומה, אישית או לאומית, שסותר את סיפור האירועים באופן הגיוני ורציונאלי? האם בתהליך הסיפור האישי יש משהו שמשחרר, שמאפשר חיים – מעשה של תיקון? האם זו הסיבה לכך שבתורה אנו מצווים לספר לילדינו על יציאת מצרים, ולכך שחז"ל יצרו את הטקס של ליל הסדר כסוג של תיאטרון יותר מאשר כהרצאה? הספור של הסדר ספר תמיד בבליל של שפות שאיחדו עבר והווה. היו השפות של העולם משם. היתה כמובן שפת הקודש והשפה של ההווה של האורחים. אנגלית.
השפות
משפחתי היתה משפחה של מהגרים-פליטים. בביתנו נשמע תמיד בליל של שפות האופייניות ליהודים שהגיעו מטרנסילבניה. הונגרית, יידיש, רומנית, רוסית, עברית ואנגלית – מין דיאלקט מוזר, שיכול היה באופן מפתיע להכיל איזו מילה בשפה אחרת.
מאוחר יותר למדתי לאהוב את העושר של השפה הזאת. הבנתי שזו שפה של מהגרים. שפה זו היא תוצאה של אוכלוסיות נודדות במאה ה-20, ויש לה יופי ומוסיקה משל עצמה. השפה אף פעם אינה שלמה, לטוב ולרע. המהגר חושב, חולם ומבטא את עצמו בבליל של שפות שונות. הגמישות, המעבר החלק מצורת התבטאות אחת לאחרת, הם הכרח לאדם שמוצא עצמו פעמים רבות בסביבה עוינת. תנודות אלו בתודעה שלו מבטאות את מי שהוא, את התרבות הפנימית שלו, את צורת החשיבה וההוויה הייחודיות לו.
זה מה שניסיתי להביא ב- 'שולם' – את הצלילים, הגמישות של התודעה, הלשון והלב. את אותה שפת חלום של הלילה הכוללת בתוכה חלקי משפטים מילים בשפות שונות געגועים וניסיון עז למצוא איזשהו סדר בהווה.
לילה
ליל שמרים הוא ליהוה להוציאם מארץ מצרים, הוא הלילה הזה ליהוה, שמרים לכל בני ישראל לדרתם: (שמות יב, מב)
הלילה הוא תמונת תשתית המונחת בבסיס הסיפור של יציאת מצרים. הנס מתרחש בחצי הלילה. פסח הוא היחיד בין החגים המוזכרים בתורה שנחוג בלילה (המסורת של לימוד תורה בליל שבועות התפתחה בשלב מאוחר הרבה יותר). העובדה שיציאת מצרים, המיתוס המרכזי של היווצרות העם היהודי, מתרחשת בלילה ולא לאור היום מעלה שאלות רבות. מהו לילה? כיצד חכמינו מפרשים זאת?
אביבה זורנברג בספרה מאירה שאלות אלו. הצורה של גאולה היא אקסטטית, חסרת מנוחה, לא בשלה. זוהי קפיצה יותר מאשר הליכה, שאלות יותר מאשר תשובות. קצב של סינקופות יותר מקצב סדיר. צורה זו שייכת ללילה. אבל הלילה מסמל לא רק את הסבל שלפני הגאולה אלא את הממד החידתי והמורכב של הגאולה עצמה.
החבורה שיצרה את הזוהר תיארה את הלילה כזמן של יצירה, כזמן שכוחות רבים ושונים פועלים בו; אבל גם כמטפורה של אומה בגלות. הגלות היא לילה ארוך. ואם כך, הגלות היא מצבה של השכינה כשאינה נמצאת פנים אל פנים עם אהובה, אלוהים. זהו מצב של הסתר פנים.
המדרש פונה בשאלה נוקבת לאלוהים: מה עשית עם הלילה? מה עשית עם השכינה שלך? המדרש מאשים את האל בהזנחת ההבטחה שנתן לעמו, שישמור עליהם בשעה שיהיו בגלות. 
ר' יוסי פתח ואמר: 'משא דומה אלי קרא משעיר, שמר מה מלילה שמר מה מליל. אמר שמר אתא בקר וגם לילה, אם תבעיון בעיו שבו אתיו' (ישעיה כא, יא-יב).
...הקב"ה אומר: 'אלי קרא משעיר' – קול שומע אני בגלות שעיר, אותם הדחוקים ביניהם, אותם השוכבים לעפר, ומה אומרים? 'שמר מה מלילה, שמר מה מליל' – הם תובעים אותי על המטרוניתא, מה עשיתי מן המטרוניתא שלי.
אז הקב"ה מכנס את הפמליה שלו ואומר: ראו את בני אהובי, שהם דחוקים בגלות, ומניחים צערם ותובעים אותי על המטרוניתא ואומרים: שומר! אתה הנקרא שומר, איפה היא השמירה שלך, איפה היא שמירת ביתך?! 'מה מלילה' – מה עשית מ'לילה', כך שמרת אותה?! 'מה מליל' – שהרי לעתים נקראת לילה ולעתים נקראת ליל; זהו שכתוב: 'ליל שמרים הוא' וכתוב: 'הוא הלילה הזה' (שמות יב).
אז הקב"ה משיב להם: הרי שמירה שלי נמצאת, שעתיד אני לקבלה ולהימצא עמה, שכתוב: 'אמר שמר' – אותו ששומר הבית – 'אתא בקר וגם לילה'... ואם אתם מבקשים זאת, על מה אתם מתעכבים? 'שבו'! שובו בתשובה, אז 'אתיו' – בואו אלי ונהיה כולנו במדור אחד וכולנו נשוב למקומנו. (זוהר, חלק ג, דף כב עמוד א, בתרגום)
בהצגה זהו אבי שולם שמעמיד את האל למשפט ושואל, במלותיו של הזוהר: שומר, אתה הנקרא שומר, איפה היא השמירה שלך? איפה היא שמירת ביתך? למה לא שמרת עלינו?
המדרש מהזוהר מסתיים בהבטחה לגאולה. ההיפוך במחזה הוא שאלוהים יצא חייב, אבל הוחלט שלא להוציא אותו להורג, כדי שיישאר אל מי להתפלל.
במדרש אחר בזוהר (חלק ב, דף לז) רבי יוסי אומר שבני ישראל היו צריכים לחכות לצאת בחלקו השני של הלילה, אז שולט בעולם כוחה הנשי של השכינה.
אני נזכרת בספור ששמעתי על יהודי אחד שערב מלחמת העולם השניה הלך אל צועניה הונגרית כדי שתקרא לו בקלפים ותגיד לו מה הולך לקרות. אחרי התפתלויות רבות ענתה לו הצועניה שע"פ מה שהיא רואה שניהם עומדים לחוות גיהינום. אבל, היא אמרה, ההבדל הוא שאתה תישאר בחיים ואני לא.לכן היא השבע לי שכשתחזור לא תשכח לספר את הספור שלי"
הצוענים כמו היהודים מסמלים בעולם התרבותי שלנו את ה- 'אחר' – אלו שאין להם בית, עם של נוודים, כפי שהיהודים היו. הם לא משחקים על פי החוקים החברתיים של המערב. אבל בהבדל מהיהודים הם לא מצווים לשמר את הספור שלהם ולכן יש להם מוסיקה מדהימה אבל אין להם ספור.
אני משחקת אירוע זה ולנגד עינינו קוראת הכפילות המעניינת כל כך בתאטרון. לאור הנרות אנחנו רואים את לילה הצועניה מנבאת את החורבן ומבקשת את הגאולה באמצעות הסיפור. אבל את מי שאנחנו שומעים בגלל הרמזים לטכסט מהזוהר, זה את השכינה, שרואה את החורבן ומבקשת גאולה. הגאולה היא אומרת תבוא בעזרת הזיכרון.  אם תזכרו אותי . האישה, הצד האחר, השכינה אז תבוא גאולה
התביעה שלה לספר את הסיפור היא בדיוק מה שעושה שולם בתחילת המחזה: לנסות ליצור מחדש את הסדר, את הקיום, להמליך מחדש את אלוהים.
ושוב נותרה השאלה איך? המטפורה המרכזית היא: שולם, מנסה לערוך סדר אבל
ההפרעות כל כך רבות והאי סדר משתלט.. עתה שנוספה השכינה לעולם זה. רק באמצעות שיתופה
יכול העולם להיות שלם ושולם יכול לראות בעיני רוחו את תחיית המתים. ואפשר לחבר
את כל הקטעים שנאספו לשלם אחד.
המילה 'לזכור' באנגלית אינה פסיבית, משמעותה היא לחבר מחדש – Re-member. הצעקה שלה זו הצעקה של השכינה. השכינה היתה אתנו שם, במחנות. והיא אומרת לו: אני לא אחזור משם, זה יהיה התפקיד שלך, תפקידם של בני האדם, להחזיר אותי.
התביעה שלה לספר את הסיפור היא בדיוק מה שעושה שולם בתחילת המחזה: לנסות ליצור מחדש את הסדר, את הקיום, להמליך מחדש את אלוהים.
מאוסף כל הסיפורים, המדרשים ועבודת הסטודיו, נבנה המחזה 'שולם' כמחזה ייחודי הבנוי לא כמחזה קלאסי אלא כרצף אסוציאטיבי – מחשבתי – תודעתי.

קבוצת התיאטרון הירושלמי הינה קבוצת התיאטרון הוותיקה ביותר בארץ (1982). הקבוצה הוקמה על ידי גבריאלה לב המנהלת האמנותית, רות וידר מגן, עליזה עליון ישראלי ז"ל וג'ויס מילר ז"ל שיצרו וגיבשו שפה בימתית חדשה ופורצת דרך, תיאטרון יהודי- ישראלי השואב את חומרי היצירה שלו מהמקורות היהודיים ומשתמש על הבמה בשפת התיאטרון המערבי המודרני. תיאטרון המתמודד עם שאלות רלוונטיות ואקטואליות המעסיקות את החברה בישראל. תהליכי העבודה האמנותיים של הקבוצה מאופיינים בלימוד ומחקר מעמיק בסגנון החברותות המסורתיות כבסיס ליצירה ושימוש בכל מרכיבי המופע: טקסט, מוסיקה, תנועה, ויזואליה, שימוש בחלל ובשפה העברית על כל רבדיה. עבודות הקבוצה מקוריות ונחשבות לאיכותיות וייחודיות המחברות בין עבר הווה ועתיד. הקהל הצופה במופעים חווה חוויה תיאטרלית צבעונית, חושנית, חדשנית ומרגשת. במקביל ליצירה האמנותית מקיימת הקבוצה סדנאות, השתלמויות ופרויקטים קהילתיים בתחומי התיאטרון והשילוב בין מדרש לתיאטרון המיועדים ומותאמים לכל אוכלוסיה: ילדים, בני נוער, עולים חדשים, העצמת נשים ועוד. הקבוצה מופיעה ומלמדת תדיר ברחבי הארץ והעולם. על יצירתה האמנותית ותרומתה לתרבות זכתה הקבוצה בפרסים ושבחים רבים בארץ ובעולם. כמו כן נכתב רבות על יצירה מיוחדת זו: P      "תופעה ייחודית וחשובה בתרבות התיאטרון בארץ ובעולם" פרופ' אליס שלווי, כלת פרס ישראל P      "תשובה ישראלית מיוחדת במינה לאמנות התיאטרון"  Jerusalem Post  

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב