הרהורים אישיים לקראת יום השואה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

הרהורים אישיים לקראת יום השואה 

מאת    [ 12/04/2010 ]
מילים במאמר: 1602   [ נצפה 1695 פעמים ]

 
 

 

שעת הערב מתקרבת, באוויר אובך ואבק, קצת קשה לנשום ואני חושבת בלבי, שאין תפאורה מתאימה מזו לתחושה שבלב ערב יום השואה. לכובד הזה שיושב לך בנשמה, שבאמת מכביד. ואכן אין זה פלא, שהכללי, מתקרב לפרטי. והאישי יוצא החוצה וחופף את הכלל.

יום שכזה, לוקח אותי תמיד במסע אישי לגמרי לזיכרונותי. וכמה מוזר שאחד מזיכרונות הילדות החזקים שלי, הוא אותה כרזה מפורסמת של הילד בשואה, הילד עם הקסקט, שמרים ידיים מול חייל נאצי, שמכוון אליו רובה ובבגדי הילד הטלאי הצהוב. התמונה הזו הייתה בביתנו. מדובר בכרזה ענקית באורך של יותר ממטר.

כל השנה,הייתה שרויה בהיחבא, בעליית הגג, ב"בוידם" איך שקראו לכך פעם, ובהגיע ערב יום השואה היא הייתה נשלפת משם. אבא ז"ל הביאה לביתנו ואני זוכרת גם שהבאתי אותה לכיתה, בבית הספר היסודי,ושעוררה עניין רב.

מראה הילד הזה הותיר רושמו בי. עיניו הקרועות בהלם של תדהמה פחד וכאב, בתחושה של איבוד אמונה וחוסר סיכוי. ותמונה זו  ליוותה אותי כל שנות ילדותי ובגרותי . ומה רבה הייתה תדהמתי, כעבור עשרות שנים,כשהורי כבר לא היו בין החיים ואני נאלצתי לבצע את המשימה הקשה מנשוא של פירוק ביתם, מצאתי אותה שוב , בין המוני המסמכים, ששמרו הורי שם בעליית הגג. הייתי לבד בדירה, הזיכרונות הציפו אותי באחת, וכל קולות ומראות ילדותי, שבו ונכחו מול עיני. וכששבתי וקיפלתי אותה, תוהה בלבי, מה אני אמורה לעשות בה, מצאתי מאחורי הדף המקופל רשימת מכולת שרשמה אמי לאבי.

כמה סמלי, שהעבר הרחוק והקרוב התערבבו ובהווה.

הבית בו גדלתי לא היה בית של ניצולי שואה טיפוסיים. אימא אכן היתה ניצולת שואה, ובכך אעסוק מיד. אך אבא היה חלוץ, שעלה לארץ בשנת 1939 בהיותו בן עשרים בדיוק. והגיע לארץ, כמה אירוני בראשון לספטמבר  אותה שנה. ביום בו פרצה המלחמה. אבא היה אם כן בארץ, ולא ספג מאימי השואה ישירות.הוא נתפס עם עלייתו על ידי הצבא הבריטי, הועבר למחנה מעצר, "סראפנד", שהוא כיום מחנה צריפין ולאחר זמן שוחרר והצטרף לקבוצתו, אנשי השומר- הצעיר, שעלו אחר כך לקרקע לקיבוץ שהוא היום קיבוץ שמיר בגליל העליון.

הוא היה כאן בודד בלא הוריו ואחיותיו שנשארו מאחורי השער הסגור ברומניה. אחיו הבכור היה כאן, ולקראת סוף מלחמת העולם התגנבה לכאן בדרך לא דרך גם אחותו. היו גם קרובי משפחה ואנשי העיירה הקטנה ממנה באו, אך בפועל היה רוב הזמן בלי משפחתו הקרובה ביותר. הוא חשש מאוד לנותרים מאחור, ואין ספק שרגשי אשם ליוו אותו בכל פועלו.בפועל עד יום מותו. את סבתו ראה בפעם האחרונה עומדת על רציף ,נפרדת ממנו בוכיה לפני עלייתו לרכבת שלקחה אותו לנמל קונסטנץ ממנה יצאה האוניה בה הגיע לארץ, בכניסה בלתי לגאלית.

אותה סבתא מתה מצער במהלך המלחמה. והוא שהיה נכדה האהוב, כאב את העובדה הזו בכל יום. מסתבר גם, שחששותיו לא היו לשווא. אביו נעצר ימים ספורים לאחר עזיבת הבן והועבר למחנה כפייה, בו עשה עבודת פרך וסבל מהתעללויות ומכות קשות. הנושא הזה היה טאבו במשפחה שלא דיברו בו.וידוע לי שלאחר כשנה מסיבה כלשהו הסבא שוחרר ושרד.

את הכאב על כך נשא אבי – הבן , כל ימיו ופיצה לימים את הוריו בעלייתם ארצה, בהיותו בן מסור ואוהב, עד תום ימיהם.

 גורל המשפחה היה לכאורה, פחות נורא מאחרים. שכן הם לא נשלחו ישירות למחנות ההשמדה. אך עדין כל קרובי משפחתם מהסביבה, גורשו ובפועל חיו בביתם של סבי וסבתי משך כל המלחמה. החרדה הייתה קשה.כל יום הביא עמו גזרות חדשות ורדיפות וסכנת מוות ממשית. נאסר עליהם לעבוד ולהתפרנס וכל מרקם החיים ומלאכת הקיום, הייתה בפועל בגדר קסם, שקשה לתארו. התחושה הייתה שיום רודף יום ואין מושג אם יסיימו את היום בחיים. רעב, מחסור וחולי לוו אותם. השכן הטוב הגוי מהרחוב, הפך לפתע לאויב. ולעולם לא ידעו האם יצליחו לשרוד את היום ולעבור את ימי הרעה והגזרה." משמר הברזל" הרומני, יד ימינם של המשטר הנאצי, לא עשה שום הנחות ליהודים. ובפועל ביצעו את זממם באותה מידה של רשעות , ונחישות.

בפועל היו שנים, שאבי לא ידע אם מישהו מבני ביתו שרד ומה גורל האחרים.בפועל אכן רבים נפטרו, מרדיפות, מחלות או מוות בפוגרום זה או אחר. דאגה נוספת ליוותה אותו  גם בנוגע לאחותו שבשנת 1944 התגנבה בדרך לא דרך בעלייה בלתי לגאלית, ואמורה היתה לעלות על האוניה סטרומה, שהושמדה אחר כך, על ידי כוחות הנאציים בים התיכון. רק ברגע האחרון שינתה החלטתה, ונסעה ברכבת דרך טורקיה, דמשק, בירות ובסופו של דבר הגיע לגליל העליון, לקיבוץ שמיר, מקום שהוא משכנה עד היום.ובכך ניצלה. אגב, גם אבא היה ממייסדי קיבוץ שמיר, והיה מזכירו ומתעדו הבלעדי בימיו הראשונים.

ביושבי באותו יום בבית הורי כשהבית הפוך כבר על גדותיו, ואני יושבת ליד ארגז המסמכים וחושבת בלבי," מי לחסד, ומי למיתה" כדברי התפילה ביום כיפור, מתקשה להחליט מה לשמור ולמה להניח, מצאתי חבילת גלויות שעטו כבר גוו של החלודה, מרוב השנים ומספרות על ההתכתבות מרובת הסיכונים והתהפוכות שלוותה את סוג הקשר באותה עת. מותר היה להעביר דרך רומניה הכבושה, גלויות מארץ הקודש, שהייתה כמובן בחזקת ארץ אוייב שכן היו בה כוחות בעלות הברית, ששמרו על הציונים, (ומה משוקץ יותר מכך)- גלויות של עשר מלים , לא יותר, שאמורות היו לתפוס בתוכן את כל תוכלת הקיום, והועברו על ידי ה”צלב האדום" הבן לאומי.ואני שאיני יודעת לקרוא ברומנית אוחזת בהן, כבאוצר רב ומצטערת שאיני מבינה מה כתוב בהן. מנסה לפענח את המילים הבודדות שאני מבינה, ומרגישה שאני אוחזת פיסת חיים = סוד גדול.

בהמשך אותו יום, החלטתי כמובן לשמור את הגלויות ולבקש בהזדמנות קרובה, ממשהו שמבין רומנית, שיספר לי מהן האמיתות הרשומות בהן.וכך גם החלטתי לעשות בכרזה שלהילד בשואה. ואחר כך לצערי אבדה לי.

ובאותה מידה שאני נזכרת עתה בבית, אני נזכרת גם באמי ז"ל. אמי הייתה ברומניה במשך המלחמה. נערה בת 14 יפה ועדינה. כשהגיע הצורר לפתח ביתה. גזרות הוטלו חדשות לבקרים. אנשים מעיירות הספר התכנסו בערים הסמוכות וכך גם בבית משפחתה שהיה לו גם משק עם פרות. בדירה של כמה חדרים, התגוררו כמה משפחות על נשיהן וילדיהן, כשהמוות מרחף בפתח בכל עת. במועד מסויים, יצא צו המחייב את כל הנערות היהודיות במקום להתייצב בכיכר המרכזית. איש לו ידע מה יהיה גורלן, וחרדה גדולה ליוותה אותן. בפועל הן רוכזו לעבודות כפייה כחלק מהמאמץ המלחמתי.אמי, הייתה סוג של כוח עזר בבית חולים שדה שהוקם בבית ספר לשעבר. זהותה היהודיה הייתה כמובן ידועה לכול והיא נאלצה לעטות את הטלאי הצהוב על בגדיה. במקום שוכנו חיילים רומניים פצועים, והיא נאלצה לשטוף את פצעיהם, לשטוף את הרצפה, ולכבס את התחבושות המזוהמות והמלאות בדם. ככול הנראה עברה שם התעללויות ששינו לתמיד את כל חייה. ומבחינתה במהלך העבודה שם קרה גם משהו, שעבורה היה נורא. היא חלתה בטיפוס, והייתה חולה מאוד. ממש בסכנת חיים.לאחר שהחלימה, אימא התאוששה. חזרה אט לחיים ובתום המלחמה שבה להיות אותה אישה יפה, כפי שהייתה בהמשך כל חייה.. אך הפצע הנפשי שליווה זאת לא הגליד לעולם.

כבתם היחידה של הורי, נעתי כל חיי במתח, בין המותר לאסור, בין האופטימי לפסימי. אימא חיה בחרדה מתמדת, בתחושה שהיא ואולי כולנו חיים על זמן שאול וכך כל מהלך בחייה לווה בחרדה. אם איחרתי בעשר דקות לשוב הביתה מבילוי, הייתה כבר משוכנעת שקרה לי משהו נורא ולבטח לא אשוב עוד, וכך בהתאם גם הגיבה. כל חייה נסבו סביב עניין השמירה וההגנה על משפחתה מפני הנורא מכול. כך דאגה לי, לאבי ולאחיה ולכל מי שהיה יקר ללבה.ועם כל זאת הייתה אישה חזקה, אמיצה ומתמודדת, שלחמה בפועל בכל חייה, ברעות וחולות שנפלו עליה, תוך גילוי אומץ אין סופי. מובן שהייתי כל עולמה. וכך למרות, שהשואה לא דוברה, או נכחה בבית בגלוי היא נכחה בו בהיחבא בכל השעות והימים ואני כבת יחידה ניסיתי להבין את הבלתי מובן, לחקור, לקרוא לנסות להבין ולפצח. גמעתי כמעט כל מה שנכתב בנושא השואה. עד שלפחות מבחינה ספרותית, הרגשתי "ספצית" בנושא. ראיתי כל סרט, קראתי כל מאמר ואחרי כל זאת רק הבנתי, שלא הבנתי כלום.

המתח הזה בין מי שלא נכח שם, לבין מי שעבר את הטראומות היה בלתי ניתן לגישור. אבא היה תמיד אופטימי, מחזק, תומך ומשחרר. ואימא בטוב לבה האין סופי, העניקה לי הכול , אך מאידך גם שידרה תמיד חרדה מתמדת מהמחר. ממה ילד יום. וכל הדברים הללו מחלחלים אין ספק. לקח לי שנים רבות, אולי רבות מדי להבין, עד כמה לא הבנתי את אימא בזמנה.עד כמה לא תפסתי את הבלתי נתפס. רק לאחר מותה, נסגרו בתוכי הפערים, ובאה הבנה עמוקה, שזהו פצע שאינו ניתן לתיקון, משהו שצריך לחיות איתו ורצוי בשלום. הרגשתי, שיש לי צורך לבקש את סליחתה (משהו שאני עושה בעצם גם  כאן) להתנצל על חוסר ההבנה שלי בזמנו.

על הרצון הטבעי והנכון בסופו של דבר לחיות חיים נורמאליים, נטולי שואה וחרדות. ברור שלא הצלחתי בכך במלואו, אך עשיתי זאת כמיטב יכולתי. הבנתי שלא אצליח לעולם לחדור לחוויות ולדברים שהיא עברה. אני מאידך החלטתי בחיים לקחת את הצד האופטימי,הצד שמאמין בבני אדם, גם אם הם מאכזבים לעיתים. להאמין בטוב, ובעובדה, שבכול זאת ניתן להאמין באחר. שכן לא יכולתי לחיות אחרת ללא האופטימיות הזו.

את המורשת והמסורת הזו אני מעבירה לילדי. גם את הידע, את סיפורי ההיסטוריה. אך בעיקר אני מעבירה את האופטימיות ואת האמונה, שאפשר וצריך להתגבר על כל דבר. כי החיים מזמנים לנו לעיתים גם הזדמנות שנייה. הזדמנות של תיקון.

ומה כל זה קשור לברכות תשאלו – ובכן זה קשור מאוד. כשאנו מברכים מישהו בהזדמנות זו או אחרת חשוב מאוד שנבין, שלא הכול ידוע ובהחלט לא הכול בידינו. שנשמור לנו מידה של צניעות והבנה, שדברים גם יכולים להשתנות ולהיות אחרים.ושכן- הם היו גם מאוד אחרים במהלך ההיסטוריה הלא רחוקה שלנו. שנשמח מאוד במה שיש לנו ונברך על הקיים. על הקימה החופשית בבוקר, כאנשים בריאים, חופשיים בארצנו, שיש לנו החירות והיכולת לבחור מה לעשות איך ומתי. חשוב שתזכרו זאת תמיד.ומי שיש לו עוד הזדמנות, אחת כמעט אחרונה, להאזין לקולם של הניצולים שיעשה זאת ובמהרה.הם כאן איתנו, ואיננו יודעים עוד כמה זמן זה ימשך.

ולסיכום אני רוצה לחדד את דברי, האמינו תמיד בטוב, גם אם אתם חוששים שהרע עומד לנצח. אל תקבלו דבר כמובן מאליו. האמינו בברכה, בכוחה ובצורך שלנו בה. גלו חמלה כלפי קרוביכם ואהובי נפשכם. הם כאן איתנו, אך לא לנצח.אהבו היום והאמינו במחר.

ובינתיים למרות היום הקשה הזה, אני רוצה לאחל לכולכם, שתשרה עליכם הברכה, של בריאות, חופש חירות ואהבה. שיהיה לכולכם הכי טוב שאפשר.

 

אסתי כותבת ברכות ודרשות מקצועית לבר/בת מצווה,ברכות לימי הולדת,חתונה ולכל אירוע על פי בקשת המזמין. הברכות מותאמות אישית לפונה לפי נתונים שנמסרים לצורך כתיבת הברכה. מאחורי ניסיון רב של כתיבת ברכות לכל סוגי האירועים. בעברי הייתי עיתונאית, ובעלת השכלה אקדמית בתחומים הרלבנטיים.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב