פידוצנטריה-מי מכיר מי יודע מי צריך? 

     

פידוצנטריה – הילד במרכז*

  (* ילד=ילדה=ילדים)   כולנו מכירים את המונח, ואת המושגים הנלווים אליו.   גישה חינוכית לפיה הילד נמצא במרכז תשומת הלב והעשייה החינוכית המיטבית.

 נכון. אבל מה זה אומר בפועל?

  בפועל, כפי שזה נראה, קיבלה התיאוריה בת המאה העשרים,  "המאה של הילדות" (עפ"י ניל פוסטמן),  משמעות שונה, וביצוע שונה ומוקצן מאוד. ההורות העכשווית שמה את הילד במרכז; לא כאנטי תזה לגישה הקודמת לה, לפיה ילדים הם כוח עבודה זול, ואינם נחשבים אינדיבידואלים בעלי זכויות,  עד שיוכיחו אחרת - דהיינו - יגיעו לבגרות מלאה ובריאה,  כאנשים המביאים תועלת לחברה והולכים בתלם. (גישה עדיין תקפה בתרבות  קולקטיבית ומסורתית); אלא, בפרשנות מחודשת, לפיה הפך "הילד במרכז"  להיות פשוטו כמשמעו:  הילד הוא מרכזי ועליון בפירמידת החשיבות וההתחשבות בתרבות ובמשפחה.  זה שצרכיו הם אלו שמכתיבים את ההתנהלות של הכלל; זה שטובתו ומטרותיו (המיידיות); מילוי רצונו, דחפיו, ויכולותיו, הם בראש ובלב הסובבים אותו, ואלו יראים מתגובותיו, במקרה ולא ייענו תביעותיו..

 

אז זה טוב או לא טוב?

מול האופציה הקודמת-ילד כאחרון ב"שרשרת המזון"; ילד משולל זכויות ובעל חוב למזיניו ולמגיניו- טוב מאוד!    לא טוב, מול המציאות העכשווית, המערבית, כאשר ילד המקבל את כל זכויותיו כפי שהן כתובות באמנה - -החל מהזכות להגנה, הזנה, חינוך וטיפוח, ביטוי אישי ומיצוי כישוריו;  ועד להשקעה וחיסכון לעתידו כ"בעל מאה"; הופך להיות בעל כורחו ושלא בטובתו גם "בעל הדעה". זה ששואלים לדעתו בענייני צרכנות; מתייעצים בו לפני בילוי משפחתי,  הכנת ארוחה או יציאה; ומתחשבים בגחמותיו בענייני לבוש, צפייה בטלוויזיה או חברה. לא טוב, גם משום שאין לילד  יכולת או  כישורים לשאת את השיפוט, את שיקול הדעת, הבחירה או ההחלטה. (אני מדברת על ילדים בגיל הרך או בגילאי בי"ס יסודי, שביעון ראשון ושני); ובעיקר, משום שילד שנושא משא כבד כזה, יטעה להאמין שהוא אכן מרכז הבריאה...

 

אמונה זו  מתאימה לשנות הינקות והילדות הראשונה. תפקידנו, כמבוגרים אחראים, להוביל את הילד ברכות ובנחישות מעמדה ינקותית זו, ולהובילו בהדרגתיות אל הסוציאליזציה,  אל התאמנות בכישורים להתנהלות חברתית תקינה. ילד לומד את עצמו ואת העולם על פי המודל הראשוני שלו, המשפחה;   המשפחה, הקבוצה הראשונית, אשר מתפתחת ועוברת שינוי עם השנים. משפחה טובה דיה תאפשר לילד שינוי וצמיחה, ותקדם את התבגרותו ושינויים במדרג המשפחתי בברכה.   זאת, במידה ויש לאן להתפתח, ויש רווח מהתפתחות.  אם ילד ילמד שהתפתחות משמעה רק עול חובות ופחות זכויות, הוא עלול לרכז את מאמציו בדחיית הזדמנויות להתאמנות ולהשתכללות,  ובשימור התנהגויות ילדותיות שכבר לא מתאימות. דוגמאות? נמצא אותן בעיקר סביב גילאים משבריים, (ע"פ הייעוץ הביוגרפי),כמו 5, 9, 12. מבלי להיכנס כאן לאפיוני משבר התפתחותי נורמטיבי, בסיום תקופה משברית נצפה להתמודדות ולפתרון של צמיחה, ולא לנסיגה.

 

 

אם נלמד מעברנו הלא-רחוק ומתרבויות שעדיין מכבדות את הגיל והחוכמה  הנצברת ברשות חבריה ובוגריה, נראה כי ילדים שגדלו אל תוך התייחסות כנ"ל,  למשל, כאשר הם מקבלים אחרונים את מנתם, בארוחות; כאשר זכות הדיבור  נמסרת תחילה לבוגר; כאשר הם נדרשים לבנייה יכולת איפוק, סבלנות  וכבוד לסמכות; כאשר תפקיד חברתי והיררכיה גילאית  מכתיבים את מידת החשיבות החברתית;   גדלים עם תפיסה יציבה וברורה יותר של סמכות, גבולות, חובות וזכויות;  חווים קשר אמיץ יותר בין ידע, ניסיון ויכולת לכוח, ואולי גם יתר הנעה ללמוד, לעבוד, להתאמן ולהתפתח. מה שנדרש על מנת לזכות בזכויות בוגר בחברה.

 

  ילדנו, לעומתם, "למה לו" להתבגר ו/או  להתגבר?   

 משאלותיו מתגשמות זמן לא רב לאחר שהגה אותן.  מקום של כבוד שמור לו בהיררכיה החברתית, וכל זה שלו מלידה-  ללא צורך בעמל, יגיעה ולמידה, ללא תהליכי חניכה. נהפוך הוא- כאשר ילד מתבונן בהוריו/מטפליו/מחנכיו, הוא רואה לעיתים קרובות מדי מבוגרים מתלבטים, לחוצים, מהססים,  אשמים, מאוימים.   לא בהכרח בתחומים ובתפקודים אחרים; אך מול ילדים הם מעט חסרי אונים.   הורים שלא מפגינים נחישות ומתרגלים את הילדים ואת עצמם לקביעות במילוי הרגלים ודרישות, מקבלים ילדים שלמדו להתעלם, להתעקש, להתפרץ, לזלזל.   כי באמצעות צווחות, התעלמות או התקפות וכעסים,  מצליחים ילדים  להביא לעצמם "הישגים" נכבדים.

אנחנו והם לא מודעים למחיר הגבוה שכולם משלמים...

 

אז מהי פידוצנטריה נכונה?

 כאשר הילד נמצא במרכז תשומת הלב ההורית/חינוכית, אך לא במרכז עולמם של המבוגרים. כאשר צרכי הילד ויכולותיו ידועות ונלקחות בחשבון,  אך לא לשם מימוש מהיר, ללא שום שהייה ומחשבה. כאשר למבוגר יש נוכחות מלאה בחיי הילד, ולהיפך. כאשר אנו המבוגרים ערניים לילדים שבחיינו, בטיפולנו. יודעים להתבונן  ולדעת- מה שגור ורגיל, ומה יוצא דופן. האם הילד בטוב או במחלה; מתי חלה נסיגה/ צמיחה; מתי משהו חריג אירע;   מתי הוא זקוק לנו, ומתי עליו להתאמן לבדו, להתנסות בחוויה שונה.

מתי למעורבות שלנו  ומתי להתערבות.

 

ההתבוננות, הערנות והנוכחות שלנו עושות את ההבדל.

לא רק הנוכחות הפיזית, השומרת מסכנות או מחרדות.

את זו  מטפלות, שמרטפים, שערים או מסכים יכולים לעשות...

  ילדים  מודעים מאוד לנוכחות ערנית, גם כאשר הם נמצאים כביכול  ב"שולי" ההתרחשות  או תשומת הלב. כך, ילדים יודעים "להעיר"  אותנו כאשר אנו נוכחים רק פיסית, אך נפשנו בעבודה, בטלפון, או במחשב, אי-שם ברחבי עולם וירטואלי שקורא לנו.. כאשר אנחנו  "הולכים לאיבוד", הם קוראים לנו בחזרה. הם מזעיקים אותנו בהזדקקות לנו. כי זה מה שהם יודעים. כי זה עובד, זה מעיר.     לעומת זאת, נסו פעם להיות עסוקים בעשייה פיסית,  קונקרטית,  מוחשית, נחווית ונתפסת. תופתעו לגלות פתאום שהילדים עסוקים במשחק ובעשייה משלהם, תוך מיקוד, רצף והנאה משמעותיים. באופן פרדוקסלי, גישה חינוכית פידוצנטרית מראה,  כי דווקא כאשר הם לא במרכז תשומת הלב שלנו, ואנו שקועים בשלנו, בעבודה שהם יכולים לראות ולהבין,  הם משתחררים לעיסוקיהם, ומשחררים אותנו לשלנו. בשביעון הראשון, בגיל הרך, הילד במרכז יהיה ילד שמתבונן, חש ולומד אותנו, ודרכנו-את העולם.

 אנו נהווה גבול, מעטפת ההורית/חינוכית.

בשביעון השני, בגילאי היסודי, ילד במרכז הוא ילד שאנו נמצאים במרכז מעגל ההתנסויות שלו, בליבה.

 סמכותיים, קשובים, אקטיביים בהתבוננות ובעשייה.

 

 כאשר נניח להם לנפשם, ונלמד להיות פעילים וערניים, נוכחים אך בהחלט  לא צופים פאסיביים,

נעניק להם את מה שהם זקוקים לו, ונגשים הלכה

למעשה את מטרות הגישה החינוכית הפידוצנטרית.