קצת על מעמדה של המילה הכתובה בכתב יד 

בעולמנו המהיר והטכנולוגי מעמדן של המילים הכתובות הולך ומצטמצם , כל שכן אלו הכתובות בדיו על נייר ובכתב יד. 
הן לאור השתלטות המדיה הטלויזיונית והתפתחותה הכמעט אבולוציונית לתוך האינטרנט כרשת עולמית (אשר בין כה וכה תופס מקום מאד מרכזי, אם לא הכי, בחברה ובתרבות), הדרך העקרית והיעיליה ביותר בימנו להעביר מסר להמונים היא לא דרך המילה הכתובה אלא באמצעות תמונות וקטעים ויזואלים המלווים בפרשנות ווקאלית. 
גם אם כי יש ברשת מקום של כבוד למאמרים וכתבות המביעים רעיון או תחושה באופן מילולי, מקומן של כתבות באינטרנט הוא מוגבל מאד, וביחס לסוג המדיה השני (טלויזיהוידאו) החשיפה והדרישה אליהן מצומצמת ומצטמצמת מרגע לרגע. אפילו ה"בלוגים" שהיו המעוז האחרון של הכותבים ברשת הופכים בימנו אחד אחרי השני לבלוגי-וידאו , בהם הבלוגר מביע עצמו אל מול המצלמה.

דבר נוסף ועיקרי בהיבט המילה הכתובה ומעמדה בימנו, והוא תולדה ישירה של מהפכות 
מהעבר ה'לא ממש' רחוק, תהליך ההדחקה ודחיית המילה הכתובה בכתב יד אל מול 
היעילות של הדפוס. עובדה היא שהיום (כמו במספר המאות האחרונות) כתב הדפוס הוא השליט.
על מעמדה של המילה הכתובה ביחס למדיה הטלויזיונית (גם בתוך האינטרנט) והשינוי שחל 
בו אפשר לדון ארוכות ואפשר גם להתווכח ולא להסכים, אך לעומת זו על מעמדה של המילה הכתובה בכתב יד ביחס לזו בכתב דפוס אפשר להגיד ללא עוררין 
שהדפוס דחק את כתב היד החוצה ממסגרת תרבות ההמון.
יש אשר יגידו כי מבורך הוא השינוי שהביא עימו הדפוס גם בהיבט זה, ויש מי שילין על כך שכתב הדפוס מוציא
מהמילה הכתובה את תוכנה הרגשי המובע בכתב ידו של הכותב.
כך או כך , כדרכי בקודש, אני בוחר שלא לנקוט עמדה חד משמעית (שכן אין "נכון") 
אלא משתדל לבחון כיצד העובדות והמסקנות שהן מביאות עימן תורמות ומשתלבות בפילוסופית חיי, 
ומה היא התועלת שהשילוב הזה מוליד בחווית החיים עצמם. כן , זו למעשה גדולתה של הפילוסופיה הפרקטית – להכיר בכך שאף על פי שאין תשובה חד משמעית בפילוסופיה (ובכלל),
הרי שאין בזה כדי למנוע מהפרקטיקה לחלץ את המסקנות שיכולות להועיל בחוויה.

לדידי, מעמדה האבוד של המילה הכתובה בכתב יד אינו מתבטא בחוסר היכולת 
של הקורא להבחין בתוכן רגשי המוצג בכתב ידו של הכותב, שכן לדעתי הקושי ב"לפענח" 
כתב יד הוא גדול מכדי להורות על איזהשהו תוכןרגש שאפשר למצוא אם מתעמקים בצורת 
האותיות ובכתב היד.
לדעתי כשם שהמעבר מכתב יד לדפוס מקל על ההפצה והחשיפה, הוא תורם גם להעברת 
התוכן והרעיון עצמו, ומקל על הקורא להסחף לתוך המילים ברצף הקריאה ללא עכבות מיותרות בפענוח אותיות.
אובדן הרגש שבכתב היד מתגמד לנכח התועלת שבדפוס והוא שמור לגרפולוגים ובלשנים למינם. 

מעמדה האבוד של המילה הכתובה בכתב יד יוצר לדעתי סכנה מכיוון אחר לגמרי. 
הסכנה הממשית במעבר מכתב יד לכתב דפוס טמונה באופן שבו הכותב סומך על המכשירים הטכנולוגים 
בהם הוא משתמש כדי להעלות רעיונות בכתב דפוס. 
מרבית הכותבים בימנו סומכים על מכשירים אלו כאילו היו מחסן וירטואלי המסוגל לשמור 
על התכנים שלהם לנצח, מעטים הם הכותבים שדואגים שיהיה עותק מודפס של יצירותיהם בכל נקודת זמן. 

אל לנו היוצרים והכותבים להסתמך על מכשירים אלקטרונים או עולמות וירטואלים (אינטרנט) 
כמאגרי מידע שיכולים לאחסן את התכנים שלנו לנצח , כי הם לא. 

בעולמנו המהיר והטכנולוגי הסכנה ממשית וברורה, למעט הוצאות לאור ועיתונים הממשיכים 
להדפיס תכנים על גבי נייר, מרבית היוצרים המוכשרים בימנו מסתפקים בבמה שניתנת להם באינטרנט 
לפרסום המאמרים שלהם , וסומכים על כך שהם נשמרים בגרסתם הוירטואלית איפהשהו ברשת (או במקרה הטוב 
גם על מחשבו האישי של הכותב).
מרבית היצירות של כותבים בני זמננו לא תרוכזנה לעולם לכדי הוצאה או הדפסה כוללת, ובאופן פרטי וטבעי 
מרבית הכותבים לא חושבים לבד כי עליהם לדאוג לעותק מודפס של כל יצירה ויצירה בעצמם.

בשונה כל כך מאמני המדיה הטלויזיונית, על כל אחד מאמני הכתיבה (על כל סוגיה) מוטלת 
האחריות האישית והחברתית לדאוג לעותקים מודפסים של יצירותיהם אם יש ברצונו להבטיח שישאר מהם זכר ,
ובכלל שישאר איזהשהו זכר לתרבות אנושית כתובה כלשהי אחרי העולם הטכנולוגי, שכן ההיסטוריה ממשיכה ותמשיך להוכיח 
שהעדות היחידה ממנה ניתן ללמוד באמת על תרבויות קדומות הם כתובים...