מה בין אימון לסופרוויז'ן? האני מאמין שלי 

אימון, בשבילי, הוא דרך המשמשת להוצאת הדברים הטובים שבאדם, התכונות שיכולות לקדם אותו, אל מעל פני השטח – ובכך להבטיח לו את מימוש מטרותיו וחלומותיו. על האימון להעצים את יכולותיו של המיתאמן ולהביא אותו לניהול עצמי אפקטיבי - להגיע מן המצוי אל הרצוי. אין המאמן פותר בעיות בשביל המתאמן – אלא עוזר לו לפתור אותן בעצמו.

לתהליך האימון שותפים לא רק המאמן והמתאמן, אלא גם הסביבה – הצלע השלישית – והיא זו שיש בכוחה לקדם או לעכב את המתאמן באמצעות לחצים כאלה ואחרים. על כן, אחד האלמנטים המהותיים לעבודה הוא פיתוח אמון בין המאמן למתאמן, אמון כי שניהם שותפים לאותה הדרך. כמאמנת, מטרתי היא לא לתת עצות, אלא לאפשר למתאמן להגיע לעצות האלה בעצמו. כאשר אני נותנת עצות אני עלולה להנמיך את המתאמן או המתאמנת שלי, בעוד שכאשר אני עוזרת להם לעזור לעצמם אני מחזקת אצלם תחושת מסוגלות שתועיל בעתיד למשימות נוספות בחייהם. הערכים החשובים לי ביותר הם האותנטיות והחיזוק האישי של המתאמנים - עלי לראות את התכונות החזקות של המתאמן או המתאמנת ולטפח אותן. עלי להבין שהם הגיעו אלי עם חששות מסוימים, התרגשות או ספקות, ושיש במערכת היחסים הזו ציפייה רבה; על אף זאת, עלי גם לשמור על יושרי ועל האותנטיות שלי ולדעת לעצור תהליך כאשר אותו תהליך לא עוזר למטופל או כאשר המטופל לא מביע נכונות אמיתית לעבוד.

אחד הגורמים המעכבים לתהליך האימון הוא האגו של המאמן, כבכל צורת טיפול אחרת בה משתתפים בני אדם ולהם חולשות ועכבות. אגו רגיש, הזקוק לחיזוקים מהסביבה, עלול לפגוע בתהליך שכן אני הופכת לזקוקה לסיפוק האגו הזה על ידי המתאמן. ברגע שלי יש דרישות ממנו, התהליך משתבש: כפי שפרויד טען, כמאמנים (מטפלים), אנו לא אמורים לספק את צרכינו באימון. השאיפה שלי היא שהאגו שלי יהיה כמה שפחות דינמי – רגיש, וכמה שיותר קבוע ולא מושפע מהסביבה. עלי להיות מודעת לאגו הזה, ולבדוק את עצמי באופן שותף – לאיזו מידה האגו או הצרכים האישיים שלי משחקים תפקיד. כל זאת לא סותר את אחת התכונות שאני רואה כחשובות ביותר למאמן: אותנטיות. להיות עצמי, מאפשרת ופתוחה – רק כך יתפתח האמון הנדרש וההתקדמות בהתאם. עלי לבדוק כל הזמן שאני אכן תורמת למתאמן. לברר – מי תורם למי? כיצד אוכל לעזור יותר? האם אנחנו עונים על המטרות שהציב בתחילת התהליך? איך אני יכולה לחנוך עוד יותר טוב? האם אני מכילה אותו כהלכה, או מגיעה ממקום שיפוטי?

כמאמנת, עלי לצאת מתוך נקודת הנחה שהמתאמן יודע כבר את כל התשובות, ושעלי רק לעזור לו להוציאן החוצה. עלי להיות אדם מצמיח, אך גם צומח בעצמו. כאן נכנס תפקיד הסופרוויזר, שלו משמעות רבה בתהליך. הסופרוויזר הינו מאמן מנוסה (ולעיתים סופרוויזרים מגיעים מתחומים אחרים, כפסיכותרפיה), בקיא בתהליך ובעל יכולת לערוך שיקוף מהימן ויעיל. על הסופרוויזר לקלוט ולנתח נקודות חזקות וחלשות של החניכים המאמנים, כגון נתינת עצות מרובה, ניהול עצמי לא נכון, חוסר ביטחון, אגו חלש או מידת האחריות על המתאמן. על הסופרוויזר להביא את המאמן לשאול שאלות ולדון במעשיו ובמידת אחריותו ובכך להביא אותו לחשיבה עצמית מתמשכת. זאת יכול להיעשות באמצעות פרובוקציה או על ידי שאילת שאלות. כמו שפיטר בלקרט כתב, חניכה היא הזמן לשיתוף חוויות מהאימון עם קולגה מנוסה יותר או בקבוצה עם מספר עמיתים, שם ניתן לקבל תמיכה רעיונית, מעשית ורגשית, וצמיחה אישית כמאמן וכאדם. כאשר המאמן מתמקד במתאמן ובצמיחה שלו, הוא נדרש להכיל את המתאמן עד כדי שגם אצלו יכול להיווצר עומס רגשי ואחריות גדולה. בעקבותיהם מתפתח הצורך לקבל תמיכה ולפרוק את תחושותיו, וכאן בא תפקידו של הסופרוויזר. ארגוני מאמנים משתמשים בסופרוויזרים על מנת להבטיח את הסטנדרטים הדרושים בעבודת המאמן – אתיות, יושר, אחריות וגם הפרקטיקה עצמה. יש המחלקים את תפקיד הסופרוויזר לשלושה תחומים: נורמטיבי, בו הסופרוויזר מוודא שעבודת המאמן היא מקצועית ואתית; פורמטיבי, הכוונה ומשוב למאמן על מנת לפתח את כישוריו ואת האפקטיביות של עבודתו; ותמיכתי, ייעוץ ושיקוף לנושאים שעולים מעולם התוכן של האימון וסיטואציות ספציפיות.

כסופרוויזרית, הייתי מאפשרת החלפת תפקידים מדיי פעם – שהחניך שלי יוכל לומר לי משהו שאם אקח אותו אצמח גם אני. זו יכולה להיות דרך נוספת ליצירת אמון בתוך התהליך. הסופרוויזר הטוב, לדעתי, יהיה מחוייב לתהליך, אותנטי, מכיל, מעודד ומשפר, וגם מאוד מקצועי ובעל יכולת ניתוח טובה של הסיטואציה, ואישיות מאפשרת. ישנן דרכים שונות להעברת ביקורת מקדמת, וכאשר היא שיפוטית התוצאה עלולה להיות ריחוק וחסימה במקום התקדמות.

ישנם ארבעה מישורים להתייחסות אל החניך בעבודת הסופרוויזר. הראשון הוא החניך כמאמן בראשית דרכו: מה הקשיים שלו, מהי רמת הידע וההפנמה של כלים חדשים. שנית, ישנו החניך כאדם: האם יש משהו שקשה לו באופן מיוחד? האם הוא ביישן, הססני או חסר ביטחון במקומות מסוימים?; שלישית, המאמן כמאמן של מישהו: האם הוא קולט את המתאמן? האם הוא מקשיב, מכבד, נמנע מלתת עצות? והמישור האחרון הוא החניך כתלמיד, העובד הדרכה והכוונה. בתור סופרוויזר, עלי להגדיר יחד עם המתאמן שלי את מטרות האימון וליצור יחד איתו מנהיגות אישית, התמודדות עם ההתנגדויות שעלולות לעלות ושחרור ממצבים חסומים או תקועים. אלה הן המטרות החשובות ביותר; יחד עם זאת, עלי להוסיף כלים, יצירתיות וידע לעבודתו. לכל זה יש גם צד הפוך: סופרוויזר, או מאמן, שמגמד את חניכיו במקום 'להגדיל' אותם, ששופט או מתנשא מעליהם - כושל בעבודתו.

בעבודת החניכה, החניכים שונים ממתאמנים רגילים, למרות שהתהליך עשוי להזכיר בדרכו את תהליך האימון: אולם, כאן, החניכים הם מאמנים בעצמם, ויש בהם רצון ללמוד ורמות ניסיון שונות בעבודה. על הסופרוויזר להיות מאוד ברור בדבריו, בעל יכולת להעמיד סדר עדיפיות נכון לתהליך אשר נמנע מהתפל ומדגיש את העיקר, ולפתח חשיבה עצמית בקרב חניכיו.

אדע שהצלחתי בחניכה כאשר החניך שלי לא ירגיש שעליו להרשים אותי, אלא יהיה מסוגל לחשוף בפני את הטעויות שלו, את האגו ואת הצרכים שלו. שינוי בשפה האימונית הינו דגש נוסף, הליכה לכיוון של אי מתן עצות, הגברת המוטבציה והצלחה בהגדרת מטרה ריאלית והשגתה. החניכה היא בעצם הדרכה, מקום בו ניתן לחשוף פרטים אישיים ורגשיים ולזכות הן בתמיכה והן בעזרה הפרקטית שתביא לשיפור האימון.

אני מאמינה באהבה. אני מאמינה שאם יש אהבה בתוך התהליך ורצון כנה להקשיב, לעזור ולהצמיח, התהליך יהיה חיובי – הן הסופרוויז'ן והן האימון - והחניך ירגיש שאני מאפשרת לו להתקדם ולהשיג את מטרותיו. כסופרוויזרית וכמאמנת, אני מהווה סביבה מחזיקה, שכפי שווינקוט מאמין, היא הסביבה האידאלית לריפוי: המאמן מניח את צרכיו ואת האינטרסים שלו בצד, ומתמקד רק בצרכי המתאמן. בדרך זו, המתאמן יכול להשליך את המחסומים והעכבות מאחור ולאפשר לאני האמיתי שלו לצאת החוצה ולגדול.