רשות השידור במשבר: האם יש עתיד לשידור הציבורי? 

רשות השידור נמצאת במשבר קשה ומתמשך. בשנים האחרונות גוברים הקולות הקוראים לרפורמה מקיפה וכואבת ברשות השידור ואפילו לסגירתה של הרשות במתכונתה הקיימת. יש הסכמה רחבה כי הארגון הנוכחי, החוק הקיים, ומתכונת השידורים הנוכחית, עם שיעורי הצפייה הדלים, אינם יכולים להמשיך. גביית אגרת הטלוויזיה ותקציב הרשות בהיקפים של כ 700 עד 900 מיליון ש"ח בשנה נתפסים על ידי רבים כלא פחות משוד של הציבור: בזבוז כספי ציבור וככספים שאינם משרתים את מטרתם.

נייר  מידע זה בוחן את הצורך בשידור ציבורי וברשות השידור בישראל, את ההיסטוריה של הניסיונות לשנות ולתקן את השידור הציבורי הישראלי החולה, את השידור הציבורי באירופה, ואת האמצעים בהם אפשר לנקוט על מנת לשפר את המצב הקיים.

 הצורך בשידור ציבורי בישראל

זכות הציבור לדעת, כמו גם זכותו לחופש ביטוי, לחירות, לכבוד, ולחינוך, מהווים את הבסיס החוקתי והדמוקרטי לקיומו של שידור ציבורי עצמאי המשרת את האזרחים. במה חופשית ועצמאית לחופש ביטוי, כמו גם הספקה שוטפת של מידע מהימן ומעודכן על המצב החברתי, הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של המדינה והחברה הם יסודות חשובים וחיוניים במשטר דמוקרטי.

השידור הציבורי הוא מכשיר וכלי בידי האזרחים על מנת לממש את זכויותיהם ולקיים את המשפט הדמוקרטי, בעיקר את הפיקוח על השלטון, ואת הזכות לדעת, וגם את הזכות להרחיב את הדעת, כלומר הזכות לחינוך, השכלה, תרבות, ויצירה. בעת הקמתה של רשות השידור לא היו בישראל במות אחרות לביטוי ויצירה טלוויזיוניות.

שידור ציבורי הוא צורך מובן מאליו וחיוני בחברה שאין בה במות ואפיקי תקשורת, מידע ותרבות אחרים, אך שאלת הצדקתו עולה בחריפות כאשר יש בחברה הדמוקרטית אפיקים, ערוצים ובמות יעילות אחרות לחופש ביטוי, לזכות הציבור לדעת, ולשידורי תרבות, השכלה ואיכות.

האם יש צורך ברשות השידור

בישראל, עולה במלוא חריפותה שאלת ההצדקה בהמשך קיומה של רשות השידור, וזאת נוכח קיומם של גופים וארגונים רבים אחרים, המהווים, לפחות באופן חלקי, שידור ציבורי, או שידור מעין ציבורי. כך למשל פועלים ומשדרים  בישראל הטלוויזיה החינוכית, גלי צה"ל, ערוצים ייעודיים (בשפה הרוסית, ערוץ מוזיקה ישראלית, ובעתיד גם ערוץ בשפה הערבית), ובראש ובראשונה שני ערוצים מסחריים בפיקוח ציבורי, הכוללים שתי חברות חדשות, המהווים גם הם מעין שידור ציבורי. השידור המסחרי בישראל נמצא בפיקוח ציבורי כה הדוק, עד שלעיתים קשה להבחין בין המטרות והיעדים של השידור הציבורי, לבין אלה של השידור המסחרי בפיקוח ציבורי.  הדרישות במכרזים ובזיכיונות של ערוצים 2 ו 10, מציבים אותם כערוצים הממלאים תפקיד ציבורי, אחראים לזכות הציבור לדעת, ליצירה המקורית בתחום הטלוויזיה, ולשידור תכניות תעודה ואקטואליה בשירות הדמוקרטיה, והביקורת על השלטון. העובדה שהשידור המסחרי בישראל מתחפש לעיתים לשידור ציבורי, מטשטשת את ההבחנה בין שידור מסחרי לציבורי, ומקהה את הצורך החיוני בשידור ציבורי נפרד, הממומן מכספי ציבור בלבד, ללא מימון פרטי ומסחרי.

לכך מצטרפת העובדה שהשידור הציבורי ברשות השידור לא הצליח בשנים הרבות שעברו מאז התחילו השידורים המסחריים, לפתח אלטרנטיבה של ממש לשידור המסחרי, ולקיים שידור איכותי, משמעותי, עצמאי, מקורי ויעיל, המשרת את ציבור הצופים והאזרחים.

היום ברור לכל כי גם אם יש הסכמה רחבה על הצורך והחשיבות של שידור ציבורי, יש צורך בשינוי דרמטי במתכונת הפעולה של רשות השידור, ושל הערוץ הראשון, על מנת שיגשימו את היעדים והתכלית של השידור הציבורי.

על הבעיות והליקויים של רשות השידור ועל הצורך הדחוף בשינוי ובתיקון הצביעו בשנים האחרונות מספר רב של וועדות שהוקמו על מנת לבחון ולהציע תיקון לרשות השידור.  מסקנותיהן של הוועדות לא ייושמו מעולם.

ההיסטוריה של הצורך בתיקון  

מאז שנת 1993, בה התחילו שידורי הערוץ השני, עסקו וועדות מקצועיות רבות בצורך בשינוי ובתיקון. בליקויים ובשיבושים שברשות השידור עסק גם באופן נרחב מבקר המדינה, שנגע בתחומים שונים ברשות, באי סדרים ארגוניים וכספיים וגם בנושא היחסים בין המוסדות המנהלים של הרשות (דו"ח מבקר המדינה 1999 ולאחרונה דו"ח 2007).  מבקר המדינה התריע על כך שרשות השידור והממשלה לא מיישמים את ההמלצות של הוועדות המקצועיות שהם עצמם מינו.

בין הדוחות המרכזיים יש להזכיר את דו"ח קרניאל (1993), דו"ח  ליבני (1993), דו"ח תיאום (1996), דו"ח גרניט (1996), דו"ח צוקרמן ( 1997), דו"ח ורדי (2000), הצעת סמסונוב (2001), תכנית רענן כהן (2001), והאחרונה בשורה, ועדת דינור (2005), והצעת הרפורמה הנוכחית (טאסק 2007), המבוססת במידה רבה עליה.

לצד הדוחות הרשמיים של המדינה ורשויותיה, עסקו בצורך בשינוי, תיקון ורפורמה גם רבים אחרים, ביניהם ניתן להזכיר את  המכון הישראלי לדמוקרטיה (נייר עמדה בנושא 1997), ופרופ' דן כספי (בספרו סליחה תקלה 2005). מסמכים אלה מתרכזים בתהליכי הפוליטיזציה, המסחור, והניוון הארגוני והניהולי שמאפיינים את רשות השידור.

ממצאי והמלצות הוועדות המקצועיות

ניתן לסכם בקצרה ולומר שכל הוועדות והמסמכים שעסקו ברשות השידור הציעו שינויים מרחיקי לכת במתכונת העבודה והניהול של רשות השידור אך עמדו על הצורך בהמשך קיומו של שידור ציבורי.

כל המסמכים מסכימים כי יש מקום לשינוי ארגוני משמעותי ברשות השידור, ובעיקר שינוי ארגוני בניהול המדיה השונים (בין היתר המליצו הוועדות על הוספה של ערוצים מתמחים, הפרדה בין הטלוויזיה לרדיו, הרחבת סמכויות של מנהלי המדיה, איחוד גופי השידור הציבורי), וכן שינוי דרמטי במבנה השכר ובהסכמי העבודה, כלומר צמצום משמעותי של כוח האדם, והקטנה של ההוצאות על שכר עבודה.

כמעט כל המסמכים ממליצים ודורשים את חיזוק העצמאות של השידור הציבורי, אי תלותו בממשלה ובפוליטיקאים, וכן מפרטים על הצורך להתאים את השידורים, ואת תוכן השידורים, לעידן הרב ערוצי. המלצות נוספות הן להוציא הפקות רבות (למעט חדשות) מהרשות למפיקים חיצוניים, להגדיל את כמות הפקות המקור, וכן לשנות בחקיקה את המבנה ודרך המינויים של הרשות ומוסדותיה.

במהלך השנים, עקב הכישלון ביישום השינויים והתיקונים, עולה שוב ושוב ההצעה האומרת שניתן לבצע את השינוי רק בדרך של סגירת הארגון הקיים והקמה של שידור ציבורי חדש במתכונת ראויה.

אחד הנושאים בהם אין הסכמה או המלצה גורפת של המומחים הוא הנושא החשוב של דרכי המימון של השידורים.

האם יש תמורה לאגרה?

גביית אגרת הטלוויזיה היא הסיבה העיקרית לתלונות נגד רשות השידור ואחת הסיבות לניכור בין הציבור לרשות. מערך גבייה מסורבל ותחושה חזקה אצל רבים כי אין תמורה של ממש לאגרה הפכו את רשות השידור לגורם שנתפס כמי שפוגע בציבור, נוטל את כספו בלי הצדקה. רבים סבורים כי כיום, בעידן הרב ערוצי, נוכח מיעוט הצפייה בשידור הציבורי, ולאור הוצאות התקשורת הגדולות על שידורי כבלים ולוויין, אין מקום למס גולגולת אחיד ורגרסיבי בדמותה של אגרה. תחושת העוול חזקה במיוחד אצל אלה שמתקשים בקליטת השידורים, או אינם צופים בהם כלל, אך חייבים על פי חוק להמשיך לשלם אגרה. בהעדר פתרונות יעילים אחרים, השאירו רוב הוועדות את הנושא לא מטופל, או המליצו להשאיר במתכונת הקיימת את האגרה. פתרונות אחרים לנושא המימון הם שילוב של פרסומות בשידורים, מימון ישיר על ידי תקציב המדינה או מימון באמצעות הגרלות (כמו מפעל הפיס). הצעות אלה מעוררות מחלוקת וחשש שהן יתרמו  להשפעה פוליטית על תכני השידור או עלולים להאיץ את תהליכי המסחור של השידור הציבורי.

שידור ציבורי באירופה

השידור הציבורי מתמודד בכל העולם עם מגמות ותופעות דומות. התחרות מצד השידור המסחרי, הטכנולוגיה החדשה, החיפוש אחר תכנים מתאימים ואחר צופים, כמו גם התלבטות בנוגע לדרכי המימון. עם זאת, בעולם, ובעיקר באירופה, ממשיך להתקיים שידור ציבורי משמעותי, חזק ומשפיע. באיגוד השידור האירופי, המרכז את ערוצי הטלוויזיה של השידור הציבורי באירופה ומסביבה (כולל גם ישראל), חברים 75 ערוצים, מ 56 מדינות.  מדינות מרכזיות באירופה כמו בריטניה, גרמניה, צרפת, הולנד, שבדיה, איטליה, ואחרות ממשיכות לקיים שידור ציבורי משמעותי.  חלק גדל והולך של המימון של השידור הציבורי הוא מפרסומות, אך במדינות רבות עדיין גובים מהציבור אגרה.

סיכום

אין חולק על החשיבות של קיום שידור ציבורי, אבל רבים סבורים שרשות השידור הקיימת אינה מהווה שידור ציבורי  ראוי והולם המצדיק את ההוצאה הכספית הגדולה הכרוכה בכך.

רשות השידור נמצאת במשבר עמוק ומתמשך הידוע היטב לכל. הסיבות למשבר, כמו גם הרפורמה והשינויים הנדרשים ידועים ומוכרים לכל אנשי המקצוע, והם נכתבו במשך שנים רבות על ידי מומחים בוועדות אין ספור. הרפורמה היא: שינוי ארגוני וניהולי, צמצום והתייעלות של כוח העבודה תוך שינוי מבנה השכר, חיזוק העצמאות מול השלטון, מיקור חוץ של חלק ניכר מההפקות (למעט חדשות), התאמת השידור ותכניו לעידן הנוכחי, התמקדות בתכנים שאינם מסחריים, ועיגון של כל זה בחקיקה חדשה.

המחדל המתמשך הוא של הממשלה שלא יישמה ולא תיקנה את הקלקול, למרות אחריותה למשאב הציבורי החשוב ולכספי הציבור. יתכן והדרך לתיקון עוברת דרך סגירת רשות השידור ופתיחה של ארגון חדש.

נושא השנוי במחלוקת ואין לגביו פתרון מוסכם מבחינה מקצועית הוא שאלת המימון של השידורים. המשך גביית האגרה במתכונת הקיימת גורם נזק, ויש מקום לבחון מודלים אחרים, יעילים יותר ופוגעים פחות באזרח, למימון השידור הציבורי, החיוני כל כך במדינת ישראל.