רבי מנחם מנדל וחבורת קוצק
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

רבי מנחם מנדל וחבורת קוצק 

מאת    [ 25/01/2007 ]
מילים במאמר: 1149   [ נצפה 4113 פעמים ]

 
 
"היכן מצוי אלוקים? - במקום שנותנים לו להיכנס".

ר' מנחם מנדל מקוצק.

בשרשרת המקובלים המפארת את ההיסטוריה שלנו ניצבת בגאון דמותה הייחודית של חבורת המקובלים מקוצק בראשותו של רבי מנחם מנדל (1787?1859). דומה כי חבורה זו שחייתה במאה ה-19 בפולין מסמלת יותר מכל את העדפת הפנימיות על החיצוניות.

כשהדור כלו היטלטל בין העולם היהודי הישן והמסורתי לבין עידן ההשכלה, התרבות והמדע שעמדו בפתח, עמדה חבורה זו מנגד. היא חתרה בדרך בלתי מתפשרת למימוש מטרת הבריאה - התרוממות מעל טבע האדם האגואיסטי אל אהבת הזולת.

במבט מהגבעות
"בשביל מה אני חי?", הייתה השאלה שהובילה את הילד מנחם לפקוח את עיניו הגדולות ולחפש משמעות לחייו. הוא נולד בגוריי, עיירה קטנה בפולין, למשפחת מורגנשטרן. כבר בצעירותו, תוך כדי עיון בסוגיות התלמוד, הוא לא הסתפק ברובד החיצון של סיפורי התורה וביקש לחדור אל פנימיותה, אל סודות הקבלה.

כאשר לקח המורה את תלמידיו הצעירים לטייל בשדות הירוקים בגוריי, נהג מנחם להישאר שם לבדו ולטפס על הגבעות. במבט מלמעלה הוא סקר את שגרת החיים ולבו ביקש לפרוץ אל מעבר לגבולות העולם הזה.

"בהשכמת הבוקר אתה אומר: 'מודה אני לפניך'. אך כלום חשבת אי פעם: מי הוא ה'אני' ומי הוא 'לפניך'?", אמר ר' מנחם מנדל. כמו כל המקובלים שקדמו לו, גם הוא חש כבר מילדות, שהיהדות אינה מסתכמת במעשים חיצוניים ושסוגיות כמו "שניים אוחזים בטלית" אינן עוסקות רק בחוק ומשפט כפי שנראה מבחוץ.

שאלת הקיום פתחה בפניו את המשמעות הפנימית של התורה, את חכמת הקבלה, המסבירה את ההתפתחות הרוחנית שאותה צריך כל אדם לעבור במהלך חייו בעולם הזה. בתוך לבו חי העיקרון הקבלי האומר שכל יעודה של התורה הוא להתוות לאדם את הדרך להתעלות מעל האגו, ולהביאו לחיבור עם הכוח העליון, כוח האהבה והנתינה.

זה אלי
פעם אחת, במהלך אחד השיעורים, קטע מנחם הילד את דברי המורה, וכמו משום מקום שאל לפתע: "כאשר שהו אבותינו במדבר ואכלו מ?ן מהשמים בשווה, כיצד התקיימה אז מצוות צדקה?". כשהביטו בו המורה ויתר התלמידים בפליאה, השיב להם מנחם מנדל: "אבותינו עשו צדקה בדעת. מי שדעתו הייתה רחבה, עשה צדקה עם מי שדעתו הייתה פחותה".

ר' מנחם מנדל מאס בשטחיות ובחיצוניות. הוא ידע שכדי לגלות את משמעותם האמיתית של החיים עליו לתור אחר מורה מקובל שידריך אותו. דרכו החלה אצל "החוזה מלובלין", רבי יעקב יצחק הורוביץ.

כששמע אביו של ר' מנחם מנדל שבנו לומד אצל "החוזה", הוא התרגז מאוד וציווה עליו לעזוב אותו. אך ר' מנחם מנדל בשלו: "כתוב בתורה: 'זה אלי ואנווהו - אלוהי אבי וארוממנהו'", אמר לאביו, "והכוונה היא שקודם כל חייב האדם לומר 'זה אלי', כלומר לגלות את הבורא בעצמו. רק לאחר מכן יוכל לרומם את אלוהי אביו".

לא עבר זמן רב עד שר' מנחם מנדל הרגיש שהחצר החסידית בלובלין אינה המקום המתאים לאש שבערה בעצמותיו. בצוותא עם בחורים נוספים שחשו כמוהו, ובהנהגתו של "היהודי הקדוש", רבי יעקב יצחק רבינוביץ', הם פרשו מלובלין ועברו לפשיסחה. לאחר פטירתו של היהודי הקדוש, המשיך ר' מנחם מנדל ללמוד 13 שנים נוספות אצל ממשיך דרכו, רבי שמחה בונים, שקבע נחרצות: "מקודם היה די בתורה הנגלית, אבל עתה בעקבתא דמשיחא, צריך להיות גם תורת הנסתר" (תורת שמחה, עמ' נ"ז).

כשנפטר ר' בונים, התאספה חבורה סביב ר' מנחם מנדל, שהיה אז כבן ארבעים. מילותיו של ר' מנחם מנדל: "לה' לא קוראים בחוזקה אלא בחשאי, מתוך הלב ומפנימיותו. אין אדם בחוץ צריך לדעת מה קורא הלב פנימה", כבשו אותם, והם צעדו אחריו. תחילה, קבעה החבורה את מושבה בטומאשוב ולאחר כשנתיים נדדה לקוצק, עיירה קטנה הסמוכה לוורשה.

נשמתו משי, לבושו בלואות
חבורת המקובלים השתדלה לחיות את העיקרון הרוחני "ואהבת לרעך כמוך" ולממש אותו בפועל. אמירתם, "עובד עצמו - חוטא בעבודה זרה", מעידה על שאיפתם להתעלות מעל האגו המפריד בין בני האדם.

החיים בקוצק היו חיים שיתופיים וקופה אחת הייתה לכלם. הבדלי המעמדות ותוארי הכבוד נשארו מאחור וכלם חיו בפשטות ובצניעות. החיצוניות לא הטרידה אותם כלל כפי שלימד אותם ר' מנחם מנדל: "יהודי טוב הוא יהודי שנשמתו משי וגופו לבוש בלואות. הוא כלי יקר ומראהו ככלי חרס, רוחו מרחפת בעולמות עליונים ונפשו נתונה לעפר". את הכל עשו בעצמם, בצוותא, ובמו ידיהם אף בנו את בית המדרש שלהם. הם עבדו יחד, סעדו יחד ולמדו יחד. הכל ביחד, "כאיש אחד בלב אחד", באהבה ובידידות.

שמה של החבורה נודע למרחוק ומכל קצות הארץ עשו דרכם לקוצק אנשים רבים שביקשו לגלות את סוד החיים, ולשם כך, הם היו מוכנים לוותר על הקניינים הגשמיים שהותירו מאחור. חזונם היה ברור, לתקן את העולם על ידי תיקון האדם, כלומר על ידי בניית חברה המושתתת על אהבת הזולת. כל אחד מהם היה מוכן להקריב את עצמו למען השגת המטרה הרוחנית המשותפת.

לתקן את הלב
בקוצק החשיבו את האיכות ולא את הכמות. בקוצק לעגו לבינוניות ולחיצוניות. "המתפלל היום רק משום שהתפלל אתמול, רשע טוב הימנו", "אם אין טלית, מתעטפים בארבע כנפות הארץ ומתפללים", "דוד המלך ישב שבעים שנה והיה ממעט חלבו ודמו בחיבור ספר התהלים, ואילו אנו עוברים על כל ספר התהלים בחטף, בשעה אחת בלבד" - כל אלה היו מעט מן הדברים שנהגו לומר שם.

ר' מנחם מנדל הדגיש בפני תלמידיו שמטרת לימוד התורה היא רק לתקן את הלב ולהחדיר בו את אהבת הזולת במקום האהבה העצמית הטבועה בו מלידה.

ר' מנחם מנדל לא חפץ בחסידים רבים שיתגודדו סביבו, חלומו היה לקבץ שלוש מאות תלמידים שכל אחד מהם יהיה מוכן להקדיש את חייו להתעלות הרוחנית, ומהם תיבנה האנושות החדשה. אמרתו הידועה חלחלה אל פנימיות נשמותיהם של בני החבורה: "משיח יושב בשער ירושלים ומחכה שיהיו בני האדם ראויים לגאולה. הוא אסור באזיקים ואנשים שלמים הוא צריך, שיתירוהו מכבליו. די לו מחסידים, די לו ברוחב, עכשיו הוא דורש בעומק באנשי אמת".

אך אנשי אמת מועטים המה. עם השנים, חלק מהאנשים נחלשו ונסוגו אל חיק העולם הגשמי. הם הפסיקו לדרוש מרבי מנחם מנדל שיוביל אותם לרוחניות, והחלו לבקש ממנו ברכות ועצות להצלחה בחייהם הגשמיים. ר' מנחם מנדל לא יכל היה לסבול זאת. הבורא הרי אינו מזמן לאדם צרות כדי שהצדיק יציל אותו מהן, אלא כדי שיתעלה על ידן בעצמו. "האנוכיות שבאדם, היא המבדילה וחוצצת בין האדם ובין אלוהיו", חזר והסביר ר' מנחם מנדל. המטרה של כל הארועים בחיינו היא להביאנו להבנה שהאגו הוא מקור כל הצרות והסבל בעולם, ולגרום לנו לעלות מעליו, רק לכך עלינו לכוון את תפילותינו. אולם האגו שהתגבר אטם את אוזניהם של האנשים ואת ליבם, והם לא היו מסוגלים עוד לשמוע.

הניתוק הפנימי שהתרחש ביניהם הביא בסופו של דבר גם לניתוק חיצוני. כשראה ר' מנחם מנדל שהאנשים סטו מדרך הקבלה, החל להתרחק מהם עד שנסגר בחדרו לחלוטין. סיעה גדולה של חסידים עזבו מייד, אחרים עזבו בחלוף הזמן, ורק חבורה מצומצמת של כמה עשרות תלמידים נותרו דבוקים ברבם. הם זכרו את דבריו שהדהדו בעמקי ליבם: "הלב יישבר, הכתפיים יתרסקו, שמים וארץ יימעכו - והאדם משלו לא יסור!".

חבורת המקובלים של קוצק הייתה מיוחדת מאין כמותה. היא הקימה מודל של החברה העתידית המתוקנת שבה קשרים של שיתוף, אחווה, הדדיות ואהבה ישררו בקרב כל בני האדם באשר הם.

מאז ועד היום עשה העולם כמה צעדים משמעותיים קדימה, וההבנה כי האגואיזם מוביל אותנו למבוי סתום כבר די ברורה לכל. לכן, בשנות החמישים של המאה העשרים המשיך הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", את חזונם של מקובלי קוצק ושל מקובלי כל הדורות, ולקח אותו צעד נוסף קדימה.

הוא כתב את "כתבי הדור האחרון" המתארים לפרטי פרטים כיצד ייכנס העולם כלו למסגרת החברה העתידית ויחווה את אותה שלמות ונצחיות שמרגישים המקובלים.

oren_l@kab.co.il

אודות מקובלים נוספים:
http://www.kab.co.il/
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב