חוזים - מצגי שווא טרום חוזיים
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

חוזים - מצגי שווא טרום חוזיים 

מאת    [ 13/03/2010 ]
מילים במאמר: 6826   [ נצפה 3540 פעמים ]

 
 

בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו            א  003147/00

           

בפני:   כב' השופטת ברון צפורה          תאריך:            25/02/2009

 

בעניין:            בית אילת (ערבה) השקעות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד יובל שטנדל

בניין רסקו סיטי, רחוב הנרייטה סולד 8א

ת.ד. 10032, באר שבע

טל': 6271630-08

פקס: 6270293-08      

                                    תובעת

            נ  ג  ד  

            הנסון (ישראל) בע"מ

ובשמה הקודם: פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד יוסף הלוי ו/או יניר הראל ואח'

רחוב אבא הלל 16, רמת גן

טל': 7540132-03

פקס: 7540056-03      

                                    נתבעת

בעניין:            הנסון (ישראל) בע"מ

ובשמה הקודם: פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד יוסף הלוי ו/או יניר הראל ואח'

רחוב אבא הלל 16, רמת גן

טל': 7540132-03

פקס: 7540056-03      

                                    תובעת שכנגד

            נ  ג  ד  

            בית אילת (ערבה) השקעות בע"מ

ברוך קבלו

ע"י ב"כ עו"ד יובל שטנדל

בניין רסקו סיטי, רחוב הנרייטה סולד 8א

ת.ד. 10032, באר שבע

טל': 6271630-08

פקס: 6270293-08      

                                    נתבעים שכנגד

 

פסק דין

פתח דבר

בתובענה שבפנינו עותרת התובעת,  חברת בית אילת (ערבה) בע"מ (להלן: "התובעת" או "הנתבעת שכנגד" או "החברה") בפני בית המשפט ליתן סעד כספי על סך של 3,374,532 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לה עקב חוזה שבוטל על ידי חברת הנסון (ישראל) בע"מ, או בשמה הקודם: חברת פיוניר קונקרייט בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "התובעת שכנגד") בגין מספר עילות ביטול.

 

התובעת שכנגד עותרת ליתן סעד כספי על סך 310,082 ש"ח כנגד הנתבעת שכנגד בגין הנזקים שנגרמו לה מביטולו של החוזה.

 

הצדדים לתביעה

התובעת הינה בעלת נכס מקרקעין, המשמש במהותו כמפעל ליצור בטון (להלן: "המפעל"). בשנים 1996-1998 פעלה התובעת בתחומו של המפעל, כשבין שאר פעילויותיה, ייצרה התובעת בטון ומוצרים נלווים לשוק הבניה באזור אילת, באמצעות חברת בת בשם "בטון הארמון אילת בע"מ" (להלן: "בטון הארמון").

 

הנתבעת הינה חברה בעלת פעילות עולמית העוסקת בייצור בטון ופועלת אף בתחום האגרגטים והמחצבות.

 

תיאור העובדות וטענת התובעת

בסמוך לחודש אוגוסט 1998 פנתה הנתבעת לתובעת בבקשה כי תשכיר לה את המפעל, לצורך הקמתו של מפעל חדש לייצור מוצרי טיט וצמנט טיט.

 

בהמשך, נחתם ביום 26.8.1998 הסכם שכירות בין הצדדים, לפיו תשכור הנתבעת מן התובעת את המפעל לתקופה בת שש שנים, שתחילתה בתאריך 31.8.1998. סכום השכירות החודשי נקבע על סך 16,000 דולר, על פי שערו היציג (להלן: "ההסכם").

 

כחלק מהסכמות הצדדים, אפשרה התובעת לנתבעת לפנות בשמה ללקוחותיה, למשך תקופת ביניים. בדרך זו הנתבעת תזכה בלקוחות התובעת והתובעת מצידה תדאג לכך שלקוחותיה ימשיכו לקבל את מוצריהם והסכמי השיווק עימם לא יופרו.

 

לטענת התובעת, במהלך המשא ומתן לחתימת ההסכם, הבהירה התובעת לנתבעת כי למפעל אין רישיון עסק תקף. עובדה זו נלמדת מסעיף 3.5 להסכם:

”3.5. בעלת המפעל מצהירה כדלקמן: [...] כי הינה מחזיקה בכל האישורים, הרישיונות וההיתרים הנדרשים לצורך הפעלת המפעל וכי תפעל להשגת רשיון עסק מאת עיריית אילת להפעלת ציוד המפעל, כמפורט בסעיף 5.2 להלן”

 

סעיף 5.2 להסכם הנ"ל קובע:

”בעלת המפעל מתחייבת להשיג רשיון עסק לצמיתות מאת עיריית אילת להפעלת ציוד המפעל, אשר יתיר ע"פ הגדרתו ייצור בטון ומוצריו. (להלן: "הרישיון" או "רשיון העסק"). הבקשה לקבלת רשיון עסק כאמור תוגש על ידי פיוניר עצמה לאחר כניסת הסכם זה תוקפו אך כל העלויות הכרוכות בהשגת רשיון עסק כאמור יחולו וישולמו על ידי בעלת המפעל לרבות כל עלות עקב שינוי בציוד המפעל הנדרש לשם השגת רשיון עסק כאמור.”

 

לטענת התובעת, הנתבעת לא עשתה דבר על מנת לקבל את רשיון העסק על שמה, במשך שנתיים תמימות, חרף התחייבויותיה החוזיות ולכן התובעת בחרה לפעול לקבלת רשיון עסק על שמה גם לאחר חתימת ההסכם, מתוך הנחה כי תוכל להסב אותו על שם הנתבעת בקלות יחסית.

 

במכתב הנתבעת ביום 17.5.2000 (להלן: "מכתב הביטול") ביטלה הנתבעת באופן מיידי את ההסכם בנימוק שהתובעת הציגה מצגים כוזבים בכל הנוגע למירב הצהרותיה בהסכם, כדלהלן:

”שולחתי גילתה כי ב. אילת הציגה מצגים כוזבים בכל הנוגע למירב ההצהרות בס' 3.5 ו-3.6 להסכם. מצגים כוזבים אלו הינם בגדר הטעיה ולפיכך מודיעה שולחתי על ביטול הסכם החל ממועד משלוח מכתב זה. לחילופין; מצגים אלו מהווים הפרה יסודית של ההסכם ולפיכך מודיעה שולחתי על ביטולו גם מטעם זה, וזאת החל ממועד משלוח מכתב זה.”

 

כלומר, הנתבעת ביטלה את ההסכם בנימוק כי המצגים לגביהם התחייבה התובעת, בכל הנוגע לרישיונות ולהיתרים הנדרשים להפעלת המפעל, לא התקיימו.

 

לטענת התובעת, הנתבעת החליטה על נקיטת צעד חד צדדי, חסר תום לב ונעדר הגינות, כאשר ביטלה ההסכם עם התובעת וזאת ממספר סיבות:

ראשית, טוענת התובעת כי הודעת הנתבעת על ביטול ההסכם נשלחה לאחר חלוף פרק הזמן הסביר שנדרש על פי הדין, משום שעילת ביטול החוזה בדבר המצגים הכוזבים הייתה ידועה לנתבעת זמן רב לפני משלוח הודעת הביטול. לכן, מחמת השיהוי בשליחת ההודעה לביטול ההסכם על ידי הנתבעת, יש  לדחותה.

שנית, טוענת התובעת כי ממועד חתימת ההסכם ועד למועד ביטולו על ידי הנתבעת, חל שינוי מהותי ברווחיות שוק הבטון הישראלי, לכן הסיבות לביטול ההסכם אינן תלויות בפעולות התובעת כלל, אלא בשיקולים כלכליים טהורים הקשורים למיתון אליו נקלע שוק הבטון הישראלי, שהפכו את שכירות המפעל מאת התובעת לבלתי כדאי כלכלית לתובעת. כלומר, לכל היותר הנתבעת מנסה לתקן טעות בכדאיות העסקה ולכן איננה זכאית לביטול החוזה.

שלישית, טוענת התובעת כי מטרתה המקורית של הנתבעת בחתימתה על הסכם השכירות הייתה להשתלט על נתח השוק אליו שיווקה התובעת את מוצריה. משזכתה הנתבעת בהרחבת נתח השוק, אין לה צורך עוד בהסכם השכירות וכעת היא מבקשת לבטלו. כלומר, לא החשש מפני היעדרו של רשיון עסק אלא החשש מפני קבלתו, שימנע מהנתבעת לעזוב באופן מיידי את המפעל, הוא שמנחה את פעולותיה של הנתבעת.

 

ביום 20.7.2000 קיבלה התובעת רשיון עסק על שמה בתנאים הנקובים בו. לאור זאת, פנתה התובעת לנתבעת בהצעה לשוב ולייצר מן המפעל, מתוך הנחה כי הסבת רשיון העסק על שם הנתבעת היא פעולה פשוטה יחסית.

 

על כך ממכתבו של ב"כ התובעת לב"כ הנתבעת מיום 22.7.2000:

”[...]מרשתי קיבלה לאחרונה רישיון עסק על שמה, תוך שהיא מתחייבת לקיים בעתיד דרישות, שמקורן במשרד לאיכות הסביבה[...] לא תהיה מניעה ממשית להעברת הרשיון על שמה של מרשתך[...]”

 

בתגובה הודיע ב"כ הנתבעת בשיחת טלפון ביניהם כי הנתבעת אינה מעוניינת לחזור למפעל.

 

לטעת התובעת, ניסיונותיה לצמצום הנזק שנגרם לה עקב עזיבת הנתבעת את המפעל לא נשאו פרי. הפעלת המפעל מחדש איננה אפשרית לאור ויתור התובעת מראש על חציבת חול עצמאית, חול המהווה מרכיב הכרחי בייצור הבטון ולאור יציאת התובעת משוק ייצור הבטון התחרותי. 

 

נוסף על כך, השכרת המפעל לאחרים צפוייה להיכשל משום שכניסה לשוק ייצור הבטון מוגבלת למעטים בעלי העצמה הנדרשת להצלחה בשוק זה. התובעת טוענת כי עשתה כל מאמץ למציאת שוכר חלופי אך כל מאמציה עלו בתוהו.

 

לטענת התובעת, לסך דמי השכירות שהיו אמורים להתקבל מיום הודעת הביטול ועד תום חוזה השכירות, העומדים על סכום של 3,163,392 ש"ח, יש להוסיף את חיוב דמי הארנונה שהוטלו על כתפי התובעת מיום ביטול ההסכם ועד לתום תקופת השכירות על סך 211,140. לפיכך, סכום התביעה הוא 3,374,532 ש"ח.

 

טענות הנתבעת

כתב הגנתה של הנתבעת כולל אף כתב תביעה שכנגד, אשר ידון בהמשך.

 

הנתבעת טוענת כי התובעת היא שפנתה אל הנתבעת בבקשה שהאחרונה תמשיך לספק בטון לרוכשים כלפיהם התחייבה התובעת לספק בטון בהתאם להסכמיה עימם. המשך הספקת הבטון לפי התחייבויות קודמות של התובעת, היווה נטל על כתבי הנתבעת ולא יתרון, משום שהנתבעת נדרשה לקיים את התחייבויותיה הקודמות של התובעת במחירים נמוכים ממחירי הנתבעת.  

 

נוסף על כך, טוענת הנתבעת כי הייתה מוכנה לשכור את המפעל על סמך הצהרת התובעת בסעיף 3.5 הסכם השכירות, לפיו:

”[...] מחזיקה בכל האישורים, הרשיונות וההיתרים הנדרשים לצורך הפעלת המפעל וכי תפעל להשגת רשיון עסק מאת עיריית אילת...”

 

הצהרת התובעת שיש בידה כל הרשיונות וההיתרים הדרושים להפעלת המפעל, התבררה כשגויה, אך על בסיס הצהרה זו הנתבעת הייתה מוכנה לשכור את המפעל, מתוך הנחה שהרשיון על שם התובעת קיים, כך שהוצאת רשיון על שם הנתבעת הוא עניין טכני ופשוט. לטענתה, הנתבעת לא הייתה מתקשרת בהסכם השכירות, אלמלא הצהרותיה של התובעת כאמור.

 

על כך העיד מר אלעזר פריאל, מנכ"ל הנתבעת (להלן: "מר פריאל"):

”למה אתה אומר לי את זה היום ולא אמרת אז? לו היית אומר אז, לא היינו עושים עסקה היום. לא הייתה עסקה, אני מודיע לך, לא היתה עסקה.” (ע' 31 לפרוטוקול הדיון, ש' 12-15).

 

מוסיף ומעיד על כך מר פריאל:

”אתה הצהרת הצהרות כזב, הכנסת אותי לבעיה, הכנסת אותי לתביעות שלא הייתי צריך להיות שם בכלל. ועכשיו אתה בא לשאול אותי? סך הכל שכרתי ממך מפעל.” (ע' 29 לפרוטוקול הדיון, ש' 21-24).

 

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובעת הצהירה בסעיף 3.6 להסכם "כי אין מניעה על פי כל דין להפעיל את ציוד המפעל על הקרקע, לרבות דרישות ותקנים הנוגעים לאיכות הסביבה" אולם בהמשך התברר כי מדובר בהצהרה כוזבת, משום שלא מולאו דרישות המשרד לאיכות הסביבה.

 

התובעת התחייבה להשיג רשיון עסק לצמיתות על שם הנתבעת. התחייבות זו הייתה על רקע הצהרות התובעת כי יש בידה כבר רשיון והציגה את עצמה בפני הנתבעת כמי שבכוחה להשיג רשיון עסק גם עבור הנתבעת. לטענת הנתבעת, כאשר חפצה להכין בקשה לרשיון עסק, פטרה אותה מכך התובעת בנימוק כי היא תטפל בקבלת הרשיון.

 

לימים התברר כי חלק מהמבנים בשטח המפעל נבנו ללא היתרי בנייה כדין וכן עלויות קבלת רשיון העסק גבוהות מהמצופה, עקב דרישות המשרד לאיכות הסביבה, שלא מולאו בתקופה בה הופעל המפעל על ידי התובעת. לטענת הנתבעת, מכיוון שהתובעת לא רצתה להשקיע את ההשקעות הנדרשות כדי לעמוד בדרישות המשרד לאיכות הסביבה ובגלל שחלק מהמבנים נבנו ללא היתרי בניה כדין, לא הושג רשיון עסק על שם התובעת.

 

רשיון העסק אשר ניתן בסופו של דבר לתובעת ביום 20.7.2000 מותנה בתנאי כדלקמן:

”ה. בכפוף לתנאי המשרד לאיכות הסביבה מכתבכם [כך במקור – צ.ב.] מיום 29.7.1999 מס' 34375.”

 

תנאי הרשיון מפורטים במכתב המשרד לאיכות הסביבה מיום 28.7.1999 ומונים למעלה מעשרים תנאים שונים. לטענת הנתבעת, תנאים אלו לא מולאו על ידי התובעת ולכן לרשיון העסק שניתן אין כל תוקף.

 

בנסיבות אלו, המשך הפעלת המפעל הייתה בלתי חוקית. לדרישת התובעת כי הנתבעת תמשיך לקיים את הסכם השכירות ללא רשיון עסק תקף אין כל בסיס ולכן בוטל הסכם השכירות כדין.

 

עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי היא הייתה זכאית לבטל את הסכם השכירות מחמת הטעיה, מצגי שווא כוזבים, אי חוקיות מתמשכת והפרת חוזה יסודית שנעשו על ידי התובעת ומנהלה הכללי, מר ברוך קבלו (להלן: "מר קבלו").

 

תביעה שכנגד

בכתב תביעתה, טוענת התובעת שכנגד כי לאור התנהגות הנתבעת שכנגד, זכאית התובעת שכנגד לביטול הסכם השכירות ולפיצוי בשל הנזקים שנגרמו לה עקב המצגים השגויים והבלתי חוקיים של הנתבעת שכנגד.

 

לטענת התובעת שכנגד, מלבד התובעת, גם מר קבלו אחראי אישית לנזקי התובעת שכנגד, מאחר וניהל משא ומתן בחוסר תום לב והציג מצגי שווא לתובעת שכנגד.

 

התובעת שכנגד מוסיפה וטוענת לנזקים בסך של 310,082 ש"ח, בגין הוצאות ההקמה של מפעל הבטון והסבתו למפעל לייצור טיט צמנטי והוצאות פינוי המפעל עקב ביטול הסכם השכירות.

 

לעומת זאת, הנתבעת שכנגד טוענת כי הכספים שהוציאה התובעת שכנגד לשם הקמת המפעל ופינויו, הינם כספים שהיה עליה להוציא בכל מקרה במסגרת הסכם השכירות, אף אם הייתה תקופת השכירות נמשכת למלוא אורכה ולכן אין היא יכולה לתבוע כספים אלו כנזקים שנגרמו לה כתוצאה מביטול הסכם השכירות.

 

עוד מוסיפה הנתבעת שכנגד וטוענת כי העובדה שהתובעת שכנגד פעלה במפעל באופן מסודר במשך שנה ועשרה חודשים בקירוב, כשליש מתקופת השכירות המקורית, אמורה להתבטא גם בשיעור הנזק שנגרם ולכן יש הכרח לחלק את הכספים שהושקעו בהקמת המפעל ובפינויו ביחס לכל תקופות הפעילות באופן יחסי.

 

המחלוקת

כאמור, התובעת טוענת כי הנתבעת ידעה שלמפעל אין רשיון עסק כדין, שעה ששכרה אותו מן התובעת ולכן ביטול ההסכם על ידה היה שלא כדין. הנתבעת טוענת כי החוזה בטל משום שנחתם עקב מצגי שווא של התובעת המהווים הטעיה והפרה יסודית של ההסכם.

 

לפיכך, השאלות המצריכות הכרעה בעניינינו הן:

1.         האם ידעה הנתבעת כי לתובעת אין רשיון עסק במועד חתימת הסכם השכירות?

2.         האם אכן הטעתה התובעת את הנתבעת לחשוב כי היעדר קיומו של רשיון העסק במועד חתימת הסכם השכירות הינו כשל טכני גרידא שפתרונו קל?

 

מצגי התובעת

הצהרת התובעת בסעיף 3.5 להסכם הינה בזו הלשון:

”כי הינה מחזיקה בכל האישורים, הרשיונות וההיתרים הנדרשים לצורך הפעלת המפעל וכי תפעל להשגת רשיון עסק מאת עיריית אילת להפעלת ציוד המפעל, כמפורט בסעיף 5.2.”

 

כאמור לעיל, סעיף 5.2 מפרט את אופן הטיפול בקבלת רשיון העסק, שצפוי להתקבל בסופו של תהליך על שם הנתבעת.

 

מלשון הסעיף עולה כי התובעת הצהירה כי בידיה כל אישור או רשיון נדרש לשם הפעלת המפעל. אישורים אלה, כוללים קיום תנאי המשרד לאיכות הסביבה, היתרי בניה ורשיון עסק. אני מסכימה עם טענות הנתבעת כי המדובר בהצהרה רחבה ומקיפה, ממנה ניתן ללמוד כי במועד חתימת הסכם השכירות היו בידי התובעת כל הרשיונות וההיתרים המחויבים מהפעלת המפעל, לבד מרשיון עסק. הדעת מניחה כי לא ניתן להפעיל את המפעל ללא הרשיונות המתאימים,  כל שכן להשכיר לאחר מפעל בלתי חוקי להפעלה.

 

בהמשך לכך, התחייבות התובעת בסעיף 3.5 לקבלת רשיון העסק דהיינו להשגת הרשיון על שם הנתבעת, מתוך ההנחה כי אם כל האישורים הנדרשים קיימים על שם התובעת, הסבתם על שם הנתבעת הינו הליך טכני פשוט.

 

הצהרה נוספת של התובעת הינה בסעיף 3.6 להסכם השכירות, לפיו:

”אין מניעה על פי כל דין להפעיל את ציוד המפעל על הקרקע, לרבות דרישות ותקנים הנוגעים לאיכות הסביבה.”

 

הנתבעת עמדה בנטל ההוכחה הנדרש והראתה כי התובעת מעולם לא עמדה בדרישות איכות הסביבה, כפי שנלמד מאישור אכלוס מותנה של עיריית אילת מיום 2.3.1997, לפיו נדרשה התובעת לעמוד בתנאים שונים לשם קבלת היתר אכלוס:

”הנני לאשר בזאת אישורנו להיתר איכלוס למפעל בטון "הארמון" באיזור התעשיה נחל שחורת. אישור זה ניתן ע"פ התחייבות היזם לביצוע התנאים שסוכמו בסיור מה-27/2/97 ורשומים להלן...”

 

בחקירתו הנגדית מתייחס מר קבלו לביצוע הדרישות השונות:

”ש: עד לקיום, אבל היו לך שמונה חודשים רק לעשות את זה [הקמת בריכת שיקוע לעודפי בטון תוך 8 חודשים – צ.ב.].

ת: בסדר, אז לא עמדתי בשמונה חודשים, זה נכון” (ע' 78 לפרוטוקול הדיון, ש' 18-19).

 

מחדלים אלו מקבלים משנה תוקף לאור סיכום סיור מיום 10.4.2000 מטעם עיריית אילת, כדלהלן:

”סעיפים 3 ו-4 בתנאים שניתנו באישור האכלוס משנת 1997 לא הושלמו עד היום [...] בדיקת הדרישות הסביבתיות עפ"י תנאי המשרד לאיכות הסביבה לרשיון עסק מצביעה על אי קיום תנאים רבים [...] לסיכום: הנני ממליץ לטפל בנושא בחומרה כיוון שניתנו בעבר התראות רבות בע"פ, נשמעו הבטחות לטיפול ולא נעשה כלום.”

 

נוסף על כך, במכתבו מיום 30.11.2000, מתחייב מר קבלו כלפי המשרד לאיכות הסביבה כי לא יפעיל את המפעל כל עוד לא יעמוד בתנאי במשרד לאיכות הסביבה, התחייבות אותה קיבל המשרד לאיכות הסביבה:

”מאחר והודעתי לכם כי כיום המפעל סגור ואין בו כל פעילות והודעתם לי שבשל הודעה זו יוקפאו הליכי אכיפת התנאים על ידי משרדכם: הנני מתחייב בזאת כי לא תתבצע העבודה בפעל בכל תנאי ומצב אלה [כך במקור – צ.ל. "אלא" – צ.ב.] אם המפעל יעמוד מראש בכל דרישותיכם ”

 

העיד על כך מר קבלו:

”ש: לא היה אישור של המשרד לאיכות הסביבה.

ת: לא היה לי רישיון עסק, לא היה אישור של המשרד לאיכות הסביבה.” (ע' 85 לפרוטוקול הדיון, ש' 24-26).

 

העיד על כך עו"ד דורון חכם, ב"כ התובעת במהלך המשא ומתן לכריתת הסכם השכירות:

”אז זה אומר שההצהרות שלנו אולי לא מדויקות” (ע' 10 לפרוטוקול הדיון, ש' 23).

 

מהמסכת העובדתית שהוצגה בפני עולה כי חרף הצהרותיה בהסכם השכירות, לא היו בידי התובעת כל האישורים, ההיתרים והרשיונות לשם הפעלת המפעל כדין. בהתבסס על מצגים אלו התקשרה הנתבעת בהסכם השכירות, לכן הדין עם הנתבעת כאשר בטלה אותו עם בירור אמיתות המצגים לאשורם.

 

סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כדלקמן:

” חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל.”

 

הפעלת המפעל ללא ההיתרים והרשיונות הנחוצים הינה בלתי חוקית, ונוגדת את דרישות הרשויות ואף התחייבויות קודמות.

 

על רקע דברים אלו, לא היה בסיס לדרישת התובעת להמשך אכיפת הסכם השכירות, משום שמדובר בהמשך ביצוע פעולה בלתי חוקית, בו אסור היה לנתבעת לקחת חלק. על רקע הדברים הללו אני מקבלת את הסבר הנתבעת לביטולו של החוזה ולסילוק ידה מן המפעל באופן מיידי.

 

מנגנון הביטול בהסכם השכירות

ביום 6.3.2000 הוצא צו הפסקה מנהלי, שניתן על ידי עיריית אילת כנגד המשך הפעלת המפעל, משום שהמפעל חסר את הרשיונות המתאימים (הצו ניתן בזמן שהנתבעת עדיין היתה השוכרת ופעלה במסגרת השכירות).

 

סעיף 14.1 קובע את המנגנון לסיום ההסכם, במידה ולא יימסר רשיון עסק על שם הנתבעת והאחרונה תידרש להפסיק פעילותה במפעל:

”היה ויופסק השמוש של פיוניר [הנתבעת – צ.ב.] במפעל עקב צו כלשהו של בית משפט ו/או של רשות מוסמכת כלשהי אשר ימנע שימושו, של פיוניר בקרקע ו/או בציוד המפעל כאמור ואשר ניתן כתוצאה מאי השגת רשיון עסק ו/או אי חידושו של רשיון עסק במהלך תקופת ההרשאה והשכירות (להלן: "הצו") או אם יינתן צו כאמור אשר יזם המינהל בנוגע לקרקע, תהיה פיוניר רשאית אך לא חייבת, להפסיק הסכם זה בהודעה מוקדמת של 30 יום מבלי שהדבר יזכה את בעלת המפעל בפיצוי כלשהו או בתמורה עבור התקופה שלא נוצלה [...] פיוניר תודיע מיד עם קבלת הצו לבעלת המפעל, כדי לאפשר לה לבטל אותו במהלך התקופה האמורה.”

 

לשון הסעיף קובעת כי במצב בו לא יושג רשיון עסק, והפעילות במפעל לא תתאפשר עקב מתן צו שיפוטי או של רשות מוסמכת אחרת, או אז תוכל הנתבעת לבטל את ההסכם בהודעה מוקדמת בת 30 יום.

 

על סעיף זה התבססה הנתבעת בהודעתה מיום 7.3.2000:

”1. אתמול ב- 6.3.2000 קיבלנו צו הפסקה מינהלי של המפעל הנדון באילת [...] לפי נוסח הצו עלינו להפסיק לאלתר את ניהולו והפעלתו של המפעל הנדון.

2. לאור הצו הנ"ל ולפי סעיף 14.1 להסכם הרשאה ושכירות בנינו [...] הרינו מודיעים על הפסקת ההסכם כעבור 30 מיום [ההדגשה שלי, כך במקור – צ.ב.] קבלת הודעה זו.”

 

צו ההפסקה המנהלי בוטל טרם כניסתו לתוקף ובעקבות זאת התבטלה גם הודעת הנתבעת.

 

התובעת טוענת כי מניסוחו של סעיף זה עולה בבירור היעדרו של רשיון עסק תקף על שם התובעת. המנגנון שקובע הסעיף בא להסדיר מצב בו רשיון זה גם לא יושג בעתיד ויש להפעיל סעיף זה רק במצב בו אין אפשרות להפעיל את המפעל עקב היעדרו של רשיון עסק.

 

מאידך, הנתבעת טוענת כי מנגנון הביטול נשען על אמיתות הצהרות התובעת. מאחר והתגלה כי הצהרות התובעת כוזבות – אין מקום להחיל את ההסכם כולו, לרבות את סעיף 14א.

 

אכן, מנגנון סעיף 14א בא להסדיר מצב בו המשך הפעלת המפעל בלתי אפשרית משום שהרשויות דורשות את הפסקתו. הנתבעת התבססה על סעיף זה כאשר ביטלה את הסכם השכירות עקב צו ההפסקה המנהלי. רואים אנו, כי אף בטרם מסרה הנתבעת את הודעת הביטול היא ביקשה לבטל את ההסכם עקב היעדרם של הרשיונות המתאימים.

 

מלשון הסעיף נלמד כי במידה והחוזה יבוטל בשל היעדר רשיון עסק, אין התובעת רשאית לתבוע את יתרת דמי השכירות תמורת הימים שלא נוצלו, משום שחוזה השכירות בוטל כדין. זהו נדבך נוסף לעמדת הנתבעת, המבקשת להימנע מתשלום דמי שכירות לתקופה הנותרת לאחר ביטול החוזה.

 

הנה כי כן, בחינת לשון החוזה ומכלול חומר הראיות מובילה אל המסקנה כי כדין ביטלה הנתבעת את הסכם השכירות. התובעת הפעילה את המפעל כאשר אין בידיה רשיון עסק ואף הגדילה לעשות והשכירה את המפעל לנתבעת ללא רשיון עסק כנדרש, פעולה הממשיכה לקיים את המצב הבלתי חוקי.

 

מצגים טרום חוזיים

התובעת טוענת כי לטענות הנתבעת בדבר הטעיה אין ראיות ממשיות, משום הנתבעת חייבת על פי דין להוכיח את קיומם של מצגי השווא אף בשלב הטרום חוזי, מצגים אשר הובילה לכריתת הסכם השכירות.

 

מנגד, הנתבעת טוענת כי המצגים לגביהם טוענת הנתבעת להטעיה אינם מהווים רק מצגים בשלב הטרום חוזי, שכן הצהרות התובעת הגיעו לידי ביטוי בסעיפים הסכם השכירות עצמו ולפיכך מהווים לא רק מצגים אלא אף התחייבויות חוזיות של הנתבעת כלפי התובעת שהמצגים בסעיפי הסכם השכירות הם נכונים.

 

האם הפכו המצגים הטרום חוזיים בענייננו לחלק אינטגרלי מהסכם השכירות בין הצדדים? סוגיית המצגים הטרום חוזיים חוסה בצילה של מסגרת נורמטיבית רחבה, הכוללת, בין היתר, את סוגיות תום הלב בשלבים המוקדמים לחוזה, טעות והטעיה לפי סעיפים  14 ו-15 לחוק החוזים, פרשנות החוזה, ועוד.

 

אם החוזה סותר במפורש את המצג הטרום חוזי, כי אז החוזה מחייב (וזאת מבלי לפגוע בזכות לטעון להטעיה ולחוסר תום לב מצד מציג המצג השגוי). אם אין סתירה, והמצג יכול לדור בכפיפה אחת עם החוזה, כי אז המצג הופך לתניה חוזית, והוא מחייב את בעל המצג כהתחייבות חוזית על כל המשתמע מכך (ראו ע"א 6025/92 צמיתות בע"מ נ' חרושת חימר בע"מ, פ"ד נ(1) 826 ות.א. 3141/01 קדמי נ' ג.מ.ח.ל. חברה לבניה 1992 בע"מ, לא פורסם [פורסם בנבו] (2006)).

 

בפני בית המשפט הדילמה של מציאת שביל הזהב בין חובת האמון שיש להטילה על הצדדים המנהלים משא ומתן לקראת חתימת חוזה והצורך לנהוג בתום לב, כדי למנוע את שיבוש רצונו של אחד המתקשרים, שלא חפץ בעסקה שנכרתה או שרצה בעסקה אחרת והרצון לספק לכל צד את מלוא המידע כדי שיוכל לכלכל את צעדיו על סמך מלוא הנתונים שבידיו לאור המידע שקיבל ושאסף בעצמו, לבין חוסר הרצון של בית המשפט להיות אפוטרופוס על צדדים, אי הרצון של כל צד לגלות את כל הקלפים שברשותו והצורך לשמור על היציבות בחיי המסחר. אכן, עיון בפסיקה מעלה כי בקרב שופטי בית המשפט העליון חלוקות הדעות בשאלת היקף הגילוי הדרוש בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים (וראה ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231; ע"א 8737/00 "שלפרד" חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' ז'אק, פ"ד נו(4) 662).

 

היו שופטים שנמנעו מהדרישה לפעול בדרך מקובלת ובתום לב וביססו את הכרעתם בעיקר על מצגים חוזיים ולא טרום חוזיים. כך נהגו מ"מ הנשיא לנדוי והשופט י' כהן בע"א 838/75, שם, והשופט אנגלרד בע"א 8737/00, שם.

 

בעניינינו לא הועלתה טענה לפיה מצגים טרום חוזיים מצד התובעת לא מופיעים בחוזה השכירות שנחתם בסופו של דבר בין הצדדים, אלא שהנתבעת לא הוכיחה קיומם של מצגי שווא כבר בשלב טרום חוזי, על אף שמצגים אלו מופיעים מפורשות בהסכם השכירות. מקובלת עלי גישת הנתבעת לפיה משהתגבשו ההצהרות התובעת לסעיפים ברורים בהסכם השכירות, אין המדובר עוד במצגים, אלא בהתחייבויות חוזיות מפורשות. טענת הנתבעת מניחה את הדעת משום שסביר להניח שהצהרות התובעת בהסכם השכירות המהוות מצגי שווא בחוזה עצמו, לטענת התובעת, הינן תולדה של מצגים דומים שהוצגו במהלך המשא ומתן לכריתת הסכם השכירות בין הצדדים.

 

עדויות הצדדים

לטענת התובעת, הנתבעת מבססת את גרסתה על עדות רלוונטית יחידה של מנכ"ל הנתבעת, מר פריאל, באשר לנסיבות ביטול ההסכם. עד זה אינו בקיא בעובדות, אלא רק קובע מדיניות לאור מעמדו הרם בנתבעת.

 

עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי עדויות המומחים לא הצליחו לבסס את גרסת הנתבעת: ראשית, חוות דעת המומחים נערכו בחלוף למעלה מחמש שנים מהמועד הרלוונטי לעניינינו ועל כן מסקנותיהן שוגות למציאות נושא תיק זה. שנית, מומחיות השמאי לא מספקת לקביעת מאמצי התובעת לצמצום נזקה באמצעות השכרת המפעל לאחר. שלישית, מסקנות המומחה לאיכות הסביבה מוכיחות כי כישלון הנתבעת לעמוד בתנאי המשרד לאיכות הסביבה מצביע על חסרונו הברור והמובן מאליו של רשיון העסק למפעל.

 

בכך כשלה הנתבעת בהבאת עדים רלוונטיים נדרשים נוספים שהיו מעורבים בתהליך כריתת ההסכם, כגון ב"כ הנתבעת עו"ד רלי פורת (להלן: "עו"ד פורת") שייצגה בהליך המשא ומתן לכריתת החוזה ומר רן גלעד (להלן: "מר גלעד") האחראי מטעם הנתבעת על תחום הרשיונות.

 

התובעת טוענת כי התחמקות הנתבעת מלהעיד את עו"ד פורת ומר גלעד מרמז כי לגופו של עניין אין הנתבעת מעוניינת בהצגה אמיתית של העובדות.

 

כלשונו של פרופ' קדמי:

”אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.” (פרופ' יעקב קדמי "על הראיות" 2003, בע' 1649).

 

מנגד, הנתבעת טוענת כי מר פריאל הינו העד היחידי הנדרש הרלוונטי לסוגיות הנדונות בעניינינו, משום שהוא זה אשר ניהל את המשא ומתן לכריתת החוזה ונתן את ההנחיות לב"כ שייצגוהו בהליך המשא ומתן. לעומת זאת, מר גלעד לא נטל חלק במשא ומתן ולא היה מעורב במצגי התובעת. 

 

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי עדות פרקליט המייצג לקוחו בנוגע לפרשנות חוזה היא חריגה בנוף המשפטי. לטענתה,  אין לזקוף לחובתה את היעדר עדותם של עו"ד פורת ומר גלעד, ממספר סיבות נוספות:

ראשית, משום שהחזקה הראייתית לפיה הימנעות מלזמן עד מעלה חשד שהצד הנמנע חושש מחקירתו הנגדית הינה חזקה שניתנת לסתירה בכפוף לנסיבות המקרה וכפופה לכלל לפי בעלי דין חייב להביא רק ראיות מספיקות להוכחת טענותיו ואת זאת עשתה הנתבעת.

שנית, עו"ד פורת ומר גלעד אינם עדים חיוניים לגרסתה העובדתית של הנתבעת. גרסה זו לא נפגעה גם בהיעדר עדויות אלה ונסמכה בראיות המספיקות.

שלישית, המסמכים האובייקטיביים הקיימים בתיק בית המשפט מייתרים עדויות נוספות שאינן הכרחיות לגרסת הנתבעת.

רביעית, חקירתו הנגדית של עו"ד חכם, ב"כ התובעת במועד חתימת הסכם השכירות, מייתרת את הצורך בעדות עו"ד פורת.

 

לבסוף, הנתבעת טוענת כי דווקא בזכות חלוף הזמן, חוות דעתו של המומחה לאיכות הסביבה אכן מוכיחה כי גם במועד עריכת חוות הדעת, המפעל אינו עומד בתנאי איכות הסביבה לקבלת הרשיון. מכך נלמד כי התובעת מעולם לא עמדה בתנאי איכות הסביבה לקבלת הרשיון, אף לא במועד החתימה על הסכם השכירות. כלומר, מועדה המאוחר של חוות הדעת רק מחזק את טענות הנתבעת בנוגע לאמיתות הממצאים ולטענה לפיה התובעת מלכתחילה הייתה חסרה את רשיון העסק הנדרש. 

 

סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") קובע:

”פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

(1) העדות היא של קטין למטה מגיל 14;

(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;

(3) העדות היא של אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד;

(4) התובענה היא נגד עזבון, קטין, חולה נפש או נעדר;

(5) נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פירוט כאמור. ”

 

לפי לשון סעיף 54 לפקודת הראיות, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל עניין, משקלה הראייתי מועט ויש לתמכה בראיות נוספות (ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, לא פורסם [פורסם בנבו] (2006)). על בית המשפט להיזהר בהסתמכו על עדות יחיד שכזו לאור האמור בסעיף 54 לפקודת הראיות ולפרט נימוקיו, מה הניע אותו להסתפק בעדות זו ולתמוך את נימוקיו בראיות שהובאו בפניו.

 

במקרה דנן, נוסף למסמכים האובייקטיביים הקיימים בתיק בית המשפט, עדותה של הנתבעת נתחזקה בעדויות נוספות של שני עדים מומחים. מסקירת חוות הדעת והעדויות, אני מוצאת כי חרף הזמן הרב שחלף מקרות האירועים הרלוונטיים נשוא תיק זה, עדויות המומחים וחוות דעותיהם אמינות, הצליחו ליצור תמונה התואמת את המציאות ולהוכיח את אמיתות עדותו של מר פריאל בעניין זה.

 

גרסת הנתבעת באשר לאי ידיעתה אודות מצגי התובעת בעת כריתת הסכם השכירות לא נסתרה בהצלחה מרובה בחקירה נגדית, ואני נותנת בה אמון. גרסה זו אשר כאמור לעיל נתמכה בחוות הדעת של מומחים מטעם הנתבעת, תואמת גם המסמכים אשר הוצגו בפני המבססים את טענות הנתבעת לפיהן התובעת הציגה מצגי שווא במועד חתימת הסכם השכירות בנוגע לאפשרויות הפעלת המפעל ודי בכך כדי להביא לקבלת גרסת הנתבעת.

 

התביעה שכנגד

התובעת שכנגד טוענת לנזקים בסך של 310,082 ש"ח, בגין הוצאות ההקמה של מפעל הבטון והסבתו למפעל לייצור טיט צמנטי והוצאות פינוי המפעל עקב ביטול הסכם השכירות.

 

התביעה שכנגד מוגשת הן כנגד חברת ב. אילת (ערבה) השקעות בע"מ והן כנגד מנהלה, מר קבלו. התובעת שכנגד טוענת כי מהמסכת העובדתית אשר הוצגה בפני בית המשפט התגלתה מעורבותו האישית של קבלו וכן כי פעל ביודעין כדי להטעות את התובעת שכנגד ולכן יש לחייב אותו באופן אישי בנזקי התובעת שכנגד.

 

נימוקי התובעת שכנגד להטלת אחריות אישית על מר קבלו מתבססים על הוראות סעיפים 6 ו-54 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות").

סעיף 6 לחוק החברות קובע:

6.(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)       באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)        באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2)        לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב)        בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.

 

סעיף 54 לחוק החברות קובע:

”אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס.”

 

התובעת שכנגד מוסיפה וטוענת כי ניתן לחייב את מר קבלו אישית בהתבסס על עוולת התרמית במובנה לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ועוולת הרשלנות כמפורט בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

 

דין התביעה להתקבל בחלקה.

מהמסכת העובדתית שהוצגה בפני עולה כי כל פעולותיו של מר קבלו היו בשם החברה בלבד, אשר הינה צד להסכם השכירות. התובעת שכנגד לא השכילה להראות כיצד פעולותיו של מר קבלו מצדיקות ייחוס אחריות אישית לאורגן בחברה, בהתאם לדרישות סעיפים 6 ו-54 לחוק החברות או להוכיח כי תנאי עוולת התרמית או עוולת הרשלנות התקיימו באופן אישי בהתנהגות מר קבלו.

 

כל טענות התובעת שכנגד מתמצות כולן בהתנהגות הנתבעת שכנגד במשא ומתן לכריתת הסכם השכירות והנזק שנגרם כתוצאה מהתנהגות זו. מר קבלו פעל כאורגן של החברה בניהול המשא ומתן לכריתת החוזה ולשם קיום התקשרותה החוזית של החברה עם התובעת שכנגד. לפיכך דין התביעה שכנגד להתקבל רק כנגד החברה כנתבעת שכנגד, אך יש לדחות את הטענות כי מר קבלו נושא באחריות אישית לנזקי התובעת שכנגד.

התובעת שכנגד אמנם זכאית לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה עקב ביטול הסכם השכירות ופינוי מפעל הבטון, אולם אני מקבלת את טענת הנתבעת שכנגד לפיה הוצאות הקמת המפעל והסבתו לפעל לייצור טיט צמנטי, בסך 293,089 ש"ח, הינן הוצאות שהיה על התובעת שכנגד להוציא בכל מקרה במסגרת הסכם השכירות, אף אם הייתה תקופת השכירות נמשכת למלוא אורכה ולכן אין היא יכולה לתבוע כספים אלו כנזקים שנגרמו לה כתוצאה מביטול הסכם השכירות, אלא רק את עלויות פינוי המפעל שנגרמו עקב ביטול הסכם השכירות, המסתכמות ב- 16,993 ש"ח.

 

התובעת לא השכילה לבסס באופן מספיק בתביעתה את טענותיה כי עשתה את מירב המאמצים להשגת רשיון העסק ובכלל זה ההשקעה הכספית הנדרשת על מנת לעמוד בתנאי המשרד לאיכות הסביבה והרשויות להענקת הרשיון, כמתחייב מחוזה השכירות. עדי התובעת לא סיפקו תשובות מניחות את הדעת לשאלת היעדר רשיון העסק של שם התובעת במועד חתימת הסכם השכירות ולשאלת ידיעת הנתבעת על כך.

 

התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המתבקש לשם סעד אכיפת הסכם השכירות ותשלום יתרת דמי השכירות עבור תקופת החוזה שלא נוצלה. לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה לפיצוי בגין נזקי התובעת מביטול הסכם השכירות.

 

סיכום

התביעה העיקרית נדחית.

התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה.

 

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט כפי שהוצאו בפועל. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן תשלם התובעת לנתבעת שכר טרחת עו"ד בסך 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

 

הנתבעת שכנגד תשלם לתובעת שכנגד את הסך של 16,993 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט כפי שהוצאו בפועל. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן תשלם הנתבעת שכנגד לתובעת שכנגד שכר טרחת עורך דין בסך של 3,000 ש"ח, בתוספת מע"מ.

 

 

ניתן היום כ"ח בשבט, תשס"ט (22 בפברואר 2009) בלשכתי בהעדר ב"כ הצדדים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

 

 

 

 

עו"ד יניר הראל

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב