לינה משפחתית 

אין ספק שגידול ילדים מאתגר ודוחק אותנו לגבולותינו. אי אפשר להקיף את הקושי והאמנות באיזון בין הצרכים שלנו כאמהות ואבות ('שלנו' כאן במובן הכלל אנושי) -כמו במימוש עצמי, עניין ושמחה במי שאנחנו- ובין הרצון והמשיכה להעניק לצאצאינו.

וכאן בא עניין השינה המשותפת. מעבר להחלטה ההורית עצמה בעניין זה- כן או לא, או לפעמים- עומדים מאחור – כשרשרת הרים מצלה, המניעים המודעים והלא מודעים שלנו. הפסיכולוג ניומן אמר :"ואם לא תגיד את ה'לא' החשוב הזה, פחות או יותר, כל הגבולות נפרצים". שזה באופן ברור וחשוף פחד. ופחד הוא יועץ רע. אנחנו דור הורי מבולבל, כבר לא הכל מוכתב ומסורתי וכבר ברור לנו שלא נכון לבעוט ולמרוד בכל, אבל כבר המקורות ושורשינו מעורערים בהמון מובנים. וכשהדרך מטשטשת מגיע הפחד למשול ולנווט. אצל רב ההורים יש דואליות. מצד אחד יש רצון ברור ליצור אי של אינטימיות מובחן עם בן-הזוג ומצד שני קורא קול לגונן ולעטוף את ילדינו בלילות. ובנוסף נשמע הדהוד של מאבק כוחות וחשש 'ידו של מי תהיה על העליונה'.

אז אם נעזוב את ההקדמה, אני רוצה לספר איך אני רואה את זה.

משפחה היא לא שדה קרב שבו ההורים צריכים להלחם על משמרתם ולהוכיח ב'סמכות הורית' שהם נושאי הכתר. (עניין הפחד צץ שוב). וממילא, ילדינו ימשיכו אחרינו ואנחנו הרי רוצים אותם חזקים.

משפחה, לטעמי, היא יחידה טבעית, שלה מטרות ואינטרסים משותפים. איזה? -של גדילה והתפתחות אופטימאליים (של כל השותפים) תוך שמחה ובריאות. ונכון שיש לפעמים ניואנסים בכוונונים ונכון שגם אני, כשחמשת ילדי ערים והומים לא תמיד זוכרת וחשה את זה (או במילים אחרות קצרת סבלנות). אבל כשהולכים לאור ההרגשה הזאת, הרבה דברים נעשים פשוטים.

ולעצם העניין, רוב האנשים, הורים וגם אלה שאינם הורים – מעדיפים לישון עם חבר קרוב ואהוב לצידנו. כשקר אפשר להצמד. לפעמים נעים ללכת לישון ביחד, לפעמים אחריו, לפעמים לפניו. אבל יש צורך, ברב הימים, לדעת שיש מישהו לצידנו. אם עצוב לי בלילה, טוב לי שיש לי כפית שכנה. אם הוא מתנשף מחלום אינטנסיבי נעים לי להניח עליו יד נוכחת.

אז אני, עם שני תארים ואסרטיביות, לא רוצה לישון לבד, וילדתי, צריכה גם צריכה?

אנחנו, עם כל נסיון החיים שלנו, הביטחון בעולם יציב ומובן, ועם ידע והבנה ויכולת אישית של התמודדות שנבנתה בכמה עשורים – אנחנו הולכים לישון יחד.

ההורים, הכל יכולים בעיני הפעוט, צריכים ודואגים לעצמם לקרבה בלילה.

והילד הקטן, הוא צריך ללכת לישון לבדו, בחדר היפה שלו! (רק כדי שבגיל 18-20-30 יחל לישון עם אהובי ליבו).

גורילה שחיה ביער, לא אומרת לילדיה: "אתם תשנו כאן, על העץ הזה, ואני ואבא שלכם נישן שם. כשתצטרכו אותי, תקראו לי". זה נראה לכם הגיוני? אולי מכאן נובעת האמביבלנטיות?

ומה בענין האינטימיות הזוגית? נו, זו שאלה. שכאשר נחשפתי לרעיון המהפכני (?) של לחבק את הילדים בלילה שאלתי בבושה: "ומה על יחסי אישות?" אז קבלתי תשובה שמגיעות לה זכויות יוצרים- "בשביל שתי דקות פעם בשלושה שבועות – מזה עושים עניין?" (בדיחה עצובה על עייפות...) ומצד שני, אני יכולה להגיד, שעד ילדתי השניה, התנדנדתי גם אני. קבלתי למיטה והרחקתי; כשחולים אז כן וכשמבריאים לא ולפנות בוקר כן ובשבת כן וב'אמצע הלילה' לא. והייתי עייפה תמידית. ובתי הצטרכה אותי נורא. חוסר הקונסיסטנטיות מעייף ומתיש ומעסיק בעצמו.

לקראת הלידה השלישית חששתי מאד מהעייפות הדורסת והמתועבת – ופשוט, במיטה משפחתית, קמתי רעננה. לא הייתי עייפה בכלל. ישנתי בלילה ובבוקר קמתי – כמה פשוט. ועכשיו עם שלישיה צפופה, אני יכולה להוסיף שחיי המין שלי עדיין בחיים... על כמה ואיך ולמה אשמח להרחיב בדיבור אחר.

אז אני לא מנסה להטיף ללינה משותפת. בכלל לא. כל הורה ואדם ואישה צריכים לחיות את חייהם לפי סגנונם ומזגם. אני שוב חוזרת לעניין הפחד.

דווקא הלינה המשותפת מהווה תווך שדרכו אפשר להציב גבולות ולאט לאט ובהתאמה, להכניס את צרכינו ועצמיותינו לתוך עולם הילדים. אני חשה שזהו תווך שמבטא ונושא את הרצף, הייחודי לכל תינוק, ואמא וצמד, שבו בגיל ימים אנו נענים לכל צורך ועד לגיל 'מבוגר' שבו אנו יכולים לחשוף את הילד לאתגר של התמודדות עם 'האחר' ורצונותיו. לפחד של: "אם עכשיו זה כך, אז לתמיד זה יימשך כך" אין מקום וביסוס. ובלינה המשותפת: הרי הם בעצמם ירצו להתרחק, מתישהו. ילד שגדל באוירה של הענקה, בטחון ושפע, יוכל להפנות פניו לעולם בבטחה, סקרנות ושמחה. הוא יודע שאנו שם בשבילו. ילד שגדל באמביבלנטיות ייצמד יותר.

אין לי תשובות קבועות וחכמות. ואפילו לא שאלות. הרי גם השאלות שונות מילד לילד. מה שקבוע זה ההתבוננות בהם ונתינת הכבוד להם, מתוך הכבוד שלנו לעצמנו.

אצלנו ילדים ישנים עם הוריהם, והם עצמאיים ומכבדים. השינה יחדיו רק מאפשרת מרקם חיים עשיר וקרוב שעליו נבנים באהבה וקרבה, גבולות ואיזונים. הרי אם מנתקים את כל מה שקשה ומפחיד נותרים עם עולם מאורגן אולי בבהירות אבל במארג חיים דל. אם יורשה לי להעיד עלינו- אנחנו ישנים ביחד, ויש אצלנו סמכות הורית טבעית וברורה ושמחה. הגבולות לא נפרצים אלא בוטחים ושוקטים. אנחנו לא פועלים מתוך "פחד לצלק אותם" אלא בוחרים ומתענגים. 'הגדולה', בת הארבע וחצי, כבר משתעשעת במעבר לחדר 'הגדולים' או למיטה קטנה משלה. וכל תהליך הרי הוא ספירלי. והגבול בין התנהגות ישנה לחדשה נחצה המון פעמים מכל מיני כיוונים לפני שמתבסס בצידו החדש. והיא בטוחה במקומה, ומבסיסה הבטוח יוצאת למסע שלה.

וזה המקום להזכיר שלפסיכולוגים ולמומחים אין מונופול על הידע והאמת.

אני מזמינה אתכם להנות מהמסע המשותף לכם ולחברים במשפחתכם ולבחור מה שנכון לך, ולו ולהם, לעכשיו ולא לאחר כך. ובאופן כללי, להיות מובלים על-ידי אמונה ושמחה ולא נשלטים על-ידי הפחד.