החלטת להיות חד-הורית? התהליך הנפשי 

לפעמים מבשילים לידי החלטה ובפעמים אחרות נתקעים באמצע הדרך, מתברברים, ובסופו של דבר לא מספיקים - ואולי זה גם סוג כלשהו של החלטה: החלטה לא להחליט, או לתת לטבע, לגורל, לאלוהים או ל"קארמה" להחליט בשבילך

ההחלטה להפוך לאם חד הורית לא מגיעה ביום אחד. מאחוריה עומד תהליך נפשי מורכב וארוך. לפעמים מבשילים לידי החלטה ובפעמים אחרות - נתקעים באמצע הדרך, "מתברברים" ובסופו של דבר לא מספיקים - ואולי זה גם סוג כלשהו של החלטה: החלטה לא להחליט, או לתת לטבע, לגורל, לאלוהים או ל"קארמה" להחליט בשבילך.

כשמחליטים להפוך את סדר הדברים ולהכנס לתהליך של אמהות חד הורית, חייבים לשים בצד את החיפוש הזוגי. גם אם נדמה לעיתים שאפשר יהיה לעשות הכל יחד - "שתי ציפורים במכה"  - המציאות מלמדת שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. המשאבים הנפשיים שנדרשים על מנת להכנס לתהליך ולהמשיך בו עצומים. האשה "מתבשלת". יש המון דברים טכניים לעשות, בדיקות, השוואות, שיקולים והחלטות. ובצידם - יש המון מחשבות והצפה של משאלות, תחושות  ורגשות, לפעמים סותרים וקשים ביחד. כמעט בלתי אפשרי להמשיך במקביל את החיפוש "הרגיל" של זוגיות - אתרי הכרויות, שיחות טלפון עם אנשים שאת לא מכירה, ערבי פנויים פנויות, מפגשים אקראיים או יזומים ובליינד דייטים למיניהם.

הנכונות לוותר, או לפחות לשים בצד למשך החודשים הקרובים, את חיפוש הזוגיות מלווה לא פעם בתהליך פסיכולוגי שמזכיר לנו שלבים של אבל והתמודדות עם אבדן: הלם, הכחשה, התמקחות, כעס, דכאון והשלמה.

שלב ההלם - בשלב זה נשים רבות מוצאות את עצמן, מיד לאחר שקיבלו החלטה להתחיל להתקדם בדרך לאמהות חד הורית, קפואות. דווקא עכשיו, כשיש לכאורה המון מה לעשות - הן לא מצליחות לעשות כלום. במקום לגשת לבתי חולים, לברר איפה ואיך עושים את הפרוצדורה, ללכת לבדיקות רפואיות מתאימות, להתחיל להכין את גופן לקראת הריון, לחפש קבוצות תמיכה לנשים במצב דומה לשלהן, להכנס לאתרים מתאימים ברשת, לדבר עם אמהות שעשו את זה קודם, וללמוד עוד ועוד על הנושא - הן "נרדמות". תגובת ההלם, למרות שהיא נראית כל כך מוזרה ולא מתאימה, אופיינית ומשותפת להרבה נשים. השלב הזה יכול להמשך שעות או ימים ספורים ולעיתים גם שבועות. בסופו של דבר, בדרך כלל יש התאוששות, וחזרה למסלול. והתהליך הפסיכולוגי ממשיך...

שלב ההכחשה - שלב זה מאופיין, בדרך כלל, בתחושה שאולי אפשר להספיק בכל זאת, "בדקה התשעים" את כל הדברים יחד. האשה ממשיכה לבקר באתרי הכרויות, אולי אפילו בצורה אינטנסיבית יותר מקודם, מחפשת בן זוג ויוצאת לכמה שיותר דייטים. היא עסוקה במחשבה איך ומתי צריך לספר לבחור שתמצא, שבעצם יש לה כבר תור לבית חולים, לתרומת זרע. האם צריך לשמור את זה בסוד? לשתף אותו? ומתי? המשאלה הטבעית, כמובן, היא שפתאום, ממש כמו בסרטים, יימצא הגבר הזה שמיד ימצא חן בעיניה, היחסים מיד יעלו על פסים רציניים, תוך רגע הם יעברו לגור יחד, ויתכננו את החתונה וההריון, בסדר הזה או אפילו הפוך.

שלב ההתמקחות - החברים ובני המשפחה לא תמיד עוזרים להכחיד את ההכחשה, כי לא פעם הם בעצמם שבויים בשלב הזה, ורוצים להחזיק בתקווה, יחד עם האשה, שאפשר לעשות הכל יחד, ולהצליח - גם זוגיות וגם אמהות. במקרים כאלה עוברים לשלב ההתמקחות, שבאה לידי ביטוי במשא ומתן פנימי שהאשה עושה (או חיצוני, עם המשפחה והחברים) לגבי בן הזוג שהיא מחפשת: פתאום היא מסכימה להתפשר, ולקבל תנאים שמעולם לא הסכימה להם - העיקר שיגיע בן זוג (או שמא נאמר - איש בעל זרעים). אפילו אם הוא משעמם אותה, בעל תחומי ענין אחרים לגמרי משלה, הערכים שלו שונים לגמרי ממנה ובנוסף לכל הוא גם קמצן, ילדותי או הכי לא מושך - פתאום הוא מועמד ראוי. העיקר שיסכים. למרבה המזל, זה בדרך כלל לא מצליח, וגם אם מוכנים, מבחינה פנימית, להתפשרות משמעותית מאד, לא יימצא בן הזוג המתאים בשלב הזה. כי זה באמת לא מתאים.  במקרים כאלה עוברים לשלב המשמעותי הבא בתהליך.

שלב הכעס -  בשלב זה האשה הרבה פעמים מתמלאת כעסים. למשל, כעסים על ההורים, המסרים שספגה מהם בילדותה לגבי נישואים וזוגיות, המודל שהם עצמם נתנו בזוגיות שלהם, מה שהם אמרו, עשו, או לא אמרו ולא עשו, ואיך זה השפיע לרעה עליה. היא כועסת על בני זוג קודמים, שבזבזו לה את הזמן, פגעו בה, אכזבו אותה, או לא עמדו בציפיות שלה. היא כועסת על חברים וחברות שלא עשו מספיק כדי לעזור לה למצוא זוגיות, או עשו לא נכון, שלא העירו אותה קודם, או שהעירו לה, פגעו בה ותקעו אותה בתהליך. בדרך לפעמים כועסים על אלוהים, הגורל, הטבע, הגנטיקה.... בסופו של דבר הרבה פעמים היא מגיעה לכעוס על עצמה: היא כועסת על השנים שעברו והתבזבזו, על הטיפול שלא עשתה, או לא עשתה בזמן, על למה היא צריכה לעבור עכשיו תהליך כזה ולהיות לבד.... דווקא הכעס על עצמה עוזר לאשה, לא פעם, לקחת אחריות על החיים. ולכן, למרות שאולי לא הכי נעים להיות לידה בתקופה הזו - זהו שלב משמעותי ביותר בתהליך בדרך להשלמה. מותר לכעוס, זה בסדר לכעוס, חלק נכבד מהכעסים מוצדק - ובסופו של דבר הכעס ידחוף אותה קדימה. להמשיך, ולא להתקע.

שלב הדכאון - אחד השלבים המשמעותיים ביותר שעל האשה לעבור, בתהליך הפרידה מחיפוש הזוגיות ומעבר לעבודה על אמהות חד הורית, מלווה בעצב ותחושת אבל . עצב על מה שאיננו, אבל על מה שהיה ולא הספיק, על מה שלא היה ולא יהיה. כאב על ההחמצה. גם בשלב הזה לפעמים האשה מפסיקה לפעול בצורה אקטיבית, כלפי חוץ, למען הריון ואמהות. היא עוצרת, מסתגרת, משתבללת בתוך עצמה. הסביבה לעיתים נבהלת ומגיבה בפאניקה. האם היא מתחרטת? חוזרת בה? אולי ההחלטה קשה מדי? אבל העצב הכרחי על מנת שהאשה תוכל להפרד מהאידאל שמילא אותה קודם - האידאל הקונבנציונאלי של נישואים וילדים, ותתפנה לדרך החדשה והאישית שהיא עומדת לצעוד בה עכשיו.

ההשלמה - לא כל אשה עוברת את כל השלבים בדרך לאמהות חד הורית, ולא תמיד עוברים את השלבים לפי הסדר הזה. אבל מתישהו בדרך מגיע שלב ההשלמה. גם אם עדיין נשמעים ברקע הדים של ספק, שאלות ופתוחות ורגשות סותרים - הטון המרכזי הופך אחיד ובטוח: כן, היא הולכת על זה. והיא שלמה עם הבחירה שלה.

אחרי כל השלבים הללו - עכשיו זו רק תחילת הדרך עבור אותה אשה שבוחרת להיות אם חד הורית . הכל עוד לפניה. אבל לפחות ההתלבטות מאחוריה והיא בדרך קדימה. עכשיו היא צועדת בדרך שלה, ובשנים הבאות היא צריכה הרבה תמיכה, עידוד ואנרגיות טובות מצד כל הקרובים והסובבים אותה. בהמשך, היא תוכל לחזור למעגל מחפשי הזוגיות. ממקום אחר לגמרי. היא כבר לא רצה אחרי הביציות. השעון לא מתקתק בקול רם כל כך, ודווקא בגלל זה מתפנה מרחב חדש של סבלנות לבניה של קשר זוגי יציב והשלמת המשפחה.

דרך ארוכה לפניה, עם לא מעט פניות, עיקולים, מורכבויות ואתגרים. אבל כמו שאמרה לנו מישהי השבוע - אתם מכירים אמא חד הורית שמצטערת על הבחירה שעשתה? ובכן, אנחנו לא...