חודש פברואר הוא חודש המשפחה. כך קבעו. בחודש זה אני מוזמנת יותר מתמיד להרצאות בחברות שונות על משמעותה של משפחה (חודש המשפחה כבר אמרתי, לא?)
על הדרך שלי כאם למול ילד עם צרכים מיוחדים. על בדידות, על עיוורון, על אטימות, על דעות קדומות , על כאב ותסכול , על דרך לא דרך ועל הצלחות כבירות המשאירות אותך לא אחת פעור פה מול מציאות הזויה, כמעט בלתי אפשרית אך נוכחת ובועטת.
בחודש מיוחד זה, הגעתי לאחת מערי הדרום. לערד ליתר דיוק. למפעל בו עובדים בערבוביה מוותיקי העיר, עולים חדשים מחבר העמים, בדווים ואמהות חד הוריות. חלקן משפחות קשות יום .
אני עומדת על במה, מיקרופון בידי. משתדלת להתעלם מאורה של מצלמה. מתבוננת בעיניים.
עוברת שורה שורה. מתחילה תמיד בצד שמאל מהשורה האחרונה ולאט לאט החדר נעלם. רק עשרות זוגות עיניים מביטות בי. פה חיוך קטן וציני בזווית העין, ושם דמעה אחת בודדה וכבדה נושרת לה על לחיים. בלתי נראית. אני מתבוננת בפנים חרושות קמטים, בעור שידע ימים יפים מאלה. בידיים הבשרניות ובאור שניצת בעיניים כבויות כשצחוק ובכי משחקים בו בערבוביה .
בקהל יושבים הורים לילדים. לכל הילדים יש צרכים. מיוחדים. לא כי כך קבעה האקדמיה או אנשי המקצוע. אלא כי עבור ההורה האחד, הילד שלו הוא מיוחד וככזה יש לו צרכים המיוחדים לו בלבד.
אני מספרת על תחילת החיים של בני, כשאף אחד לא נתן לו סיכוי לחיות והמלה "תנתקו מכשירים" עדיין מהדהדת בראשי. אני זוכרת היטב את חוסר היכולת שלו לקרוא כשכל הילדים כבר מזמן קוראים וכותבים. אני זוכרת את הריצה הכמעט אובססיבית לעוד איש מקצוע ולעוד מומחה. אולי מישהו כבר יגיד לי מה לא בסדר אצלו ואיך מתקנים. והבדידות החברתית, והאטימות של החברה והילדים המתנכלים. והדמעות.
אך אני גם זוכרת את ההחלטה לעשות כל מה שניתן עבור בני. החלטה של מחויבות לתהליך ולדרך. אמונה חזקה כי אני מסוגלת לעזור לילד שלי. אני לא הורה חסר אונים ואם טרם נמצאה הדרך , אין פירושו כי היא איננה.
ההצלחות הגיעו כמעט בלי משים. קטנות. והלכו וצמחו וגדלו והביאו את בני למקום שבו הוא נמצא. מישהי אמרה לי לא מזמן כי טיפה ועוד טיפה זה גשם.
עכשיו העיניים למולי שוחקות והריאות מתמלאות באוויר. טרי ורענן.
אחת העובדות במפעל אמרה לי כי נכנסה אדם אחד לחדר והיא יוצאת אדם אחר. וזו מבחינתי המהות של חודש המשפחה.
לאפשר להורים באשר הם, להביט קדימה ולדעת שאפשר לעשות עוד. שיש דרך ויש תקווה. ויש אושר.
החודש הזה, סביב יום המשפחה אני בוחרת להגיע לערים הקטנות, לעיירות. למפעלים.
וולנטיין יצטרך לחכות לי כנראה בחיים אחרים.
מרצה בנושאי העצמה והתמודדות במצבי משבר משתמשכים בארגונים ,מוסדות לימוד וחברות. מעבירה סדנאות להורים לילדים עם צרכים מיוחדים.
