מאה עשרים ואחד ימים לשריקת הפתיחה. האצטדיון בקייפטאון עבר השבת עוד מבחן - ארבעים אלף באו לראות את קבוצת הרגבי הייצוגית של הקייפ, ה - STORMERS נגד הקבוצה המקומית שלנו מוולינגטון. הגדולים מתחממים על הקטנים רגע לפני פתיחת העונה. השנה ניצלו את האירוע להרצת מערכות. כולם יצאו מבסוטים, חוץ מה- "בולנדים" [מלשון BOLAND], שלא רק שירדו ליגה בסוף העונה שעברה, אלא שגם קבלו בראש עכשיו מהאח הגדול. האצטדיון מוכן עתה לשני אירועי ההרצה האחרונים, שיהיו כבר בשעות הלילה לאור הזרקורים, עם תפוסה מלאה של ששים ושמונה אלף, וקדימה למונדיאל. עוד ארבעה חודשים.
השבוע כאן עדיין בסימן ציון עשרים השנה לשחרור נלסון מנדלה מהכלא. מחר, ערב היום החגיגי, על פי המסורת של הדמוקרטיה הצעירה הזו, נשיא המדינה יישא את נאומו על מצב האומה בפני הפרלמנט בקייפטאון. ביום חמישי, יום השחרור, ייערך כאן באזורנו מצעד השלום בהשתתפותו של מנדלה בעצמו וכל ראשי האומה והקורפוס הדיפלומטי. אירוע גדול. אם יהיה מעניין באמת אספר קצת בשבוע הבא.
בשבוע שעבר הייתי יומיים ביוהנסבורג בענייני עבודה. זה נדיר שמי שגר בקייפ נוסע ליוהנסבורג שלא בענייני עבודה או משפחה. לבלות, מבלים כאן, לאורך החופים, במדבריות, בנמיביה, במוזמביק, במאוריציוס, אבל ביוהנסבורג? שם עובדים.
כאלה שטויות, אני אומר לכם. זוהי עיר נפלאה לבלות ולטייל בה ואני מצטער שלא עשיתי את זה יותר. או בכלל, יותר נכון. אבל המעט שאני טועם כל פעם בסוף יגרום לי לקחת כמה ימים עם המשפחה ולטייל בה כמו שצריך.
באבא וילסון בא לקחת אותי מהשדה. הוא הנהג של החברה שהזמינה אותי. לפי הכלל המקובל בכל חברה, ככל שאתה בכיר ויושב יותר שעות מאחורי השולחן שלך במשרד הממוזג, כך גם המכונית שלך, שנמצאת רוב היום במרתף החנייה, יותר מפוארת, גדולה וממוזגת. ז'תומרת לפי ההיגיון הזה, באבא וילסון, שהוא נהג זוטר וכל היום נמצא ליד ההגה בתנועה המתזזת בלי סוף של הכרך הזה ובפקקים אינסופיים, נוהג בקופסא קטנטנה, מתוצרת סין מתברר בהמשך היום, בלי רדיו, בלי מזגן, בלי הגה כוח, כמעט בלי מקום לשבת. לנהג, קונים את הרכב הכי זול שאפשר למצוא. אני עם שרוולים ארוכים, שומע כל השבוע על הממטרים הבלתי פוסקים ביוהנסבורג ומכין עצמי לקראתם, נדחק עם באבא וילסון לסינית שכבר בתשע בבוקר רותחת בפנים מחום, ולדרך. הדרך ארוכה היא ורבה. זו תמצית דיווחי התנועה של יוהנסבורג. בשדה בדרך הביתה פגשתי שכן מוולינגטון שלא נראה תשוש בכלל. דאווי שמו והוא רואה חשבון וגם אבא של ילד שמשחק רגבי עם טל הבן שלי. "אני" הוא אומר, " לא יוצא מהשדה. אני טס בבוקר, מקיים את כל הפגישות שלי כאן וטס עכשיו בחזרה. אני לא משוגע לבזבז את הזמן שלי בכבישים" כולו גאווה וגם שמץ של שחצנות, כאומר - "מי שרוצה אותי בא לכאן לפגוש אותי..." טוב, לא רציתי להתווכח איתו וייתכן שבנסיבות מסוימות היינו יכולים להתקיים בטרמינל לאורך זמן [ראיתם את הסרט של טום הנקס?], אבל אני דווקא אוהב את יוהנסבורג.
המון ירוק בעיניים. בגלל ריבוי המשקעים, גם עכשיו בקיץ, הכול ירוק. זוהי עיר ענקית שפרושה על פני אלף שש מאות ארבעים וחמישה ק"מ רבועים ורבים מבתיה נמוכים מעציה. גם של העשירים וגם של העניים. אצל העשירים יש גם את החומות וגדרות התיל עליהן, נכון, זאת עובדה, אני לא מתווכח עליה. אבל גם אלה טובלות בהמון צמחיה. באבא וילסון - כמה פעמים ניסיתי לקרוא לו רק באבא, אבל שמעתי במשרד שכולם קוראים לו רק בשמו המלא - לקח אותי ישר לבית ההארחה שהוזמן עבורי, "במורד הרחוב מהמשרד" לדבריה של נטצוואקי [מבטאים רק את ה - צוואקי] המנצחת על הלוגיסטיקה של הביקור שלי. אז מהמרכז של רוזבנק באמת יורדים ונוסעים ומתפתלים ואחרי כמה דקות משתנה הנוף והכביש הולך וצר, עד שהסינית [מזל שהיא כזאת קטנה] נכנסת לסמטא צרה ובקצה שוכן בניין צבוע כולו ורוד, מוקף גינה מדהימה. רק בפנים אפשר לראות שכל הנכס הזה חצוי בידי נחל שזורם בו די בשצף. גשרון מחבר את שני החלקים ואתה בכלל אין לך מושג קלוש של איפה אתה נמצא. אולי באיזה הר, או כפר, ליד ציריך...לבוא לכאן רק ללילה אחד זה ממש מתסכל. הייתי צריך להתנחל כאן לחודש אני חושב בליבי ונכנס מיד לקצב יוהנסבורג - זורק את התיק, זורה כמה טיפות אפטר-שייב, ואני כבר למטה עם באבא וילסון בדרך אל המשרד. הישיבה הראשונה כבר מתחילה.
בשעות הצהריים המאוחרות מתפנים שלושה מאיתנו לרדת שוב באותו מורד איזה שתי דקות נסיעה ולאכול משהו. מסעדת בשר משובחת. תנו לדרום אפריקאים בשר והם יהיו שמחים. ליאון, איש עסקים יהודי מיוהנסבורג בן למעלה משבעים שהכרתי רק לפני כמה חודשים ו- ריזה, איש עסקים מוסלמי מפרטוריה בן שלושים ומשהו, עם שיער שחור גולש לו על הכתפיים, השותף העסקי שלו. "אלוהים מזווג זיווגים", אימא שלי אומרת. הם כבר כמה שנים טובות עושים יחד עסקים בנדל"ן וכל מיני "בלי חתיכת נייר אחד כתוב" אומר ליאון בגאווה. גאווה בכלל אצלו זה צד חזק. הוא ציוני ימני לאומי ובכלל, שחי ביוהנסבורג. כשניסה פעם להתגרות בי ולשדל אותי להיכנס לויכוח אמרתי לו שאני לא חושב שיש לי זכות לדעה. לא אמרתי שלו אין זכות, אמרתי שלי אין. "אני יש לי ילדים בארץ אז מותר לי לדבר" הוא אמר. "גם לי" ושתקתי. לא נגררתי. עכשיו ליד ריזה אנחנו מדברים רק על החיים ועל עסקים. אין פוליטיקה. נראה לצופה מהצד שהם באמת מסתדרים באורח מופלא ומתגברים על כל השסעים והפערים האפשריים בחיים. שני הפכים.
סיפרתי להם שביום ההורים בכיתה של הבת שלי עדי, ישבנו ההורים עם המורה והיא עשתה מה שמורות עושות בימי הורים בתחילת השנה. לקראת הסוף, לאורה אשתי ראתה על הקיר פוסטר עם כמה צלבים גדולים כמיטב המסורת הנוצרית הפושה כאן על כל צעד ושעל. "אולי" היא הציעה בזהירות, "כיוון שכאן בכיתה יש ילדים מגוונים שונים, שכל אחד יביא משהו משלו ויתלה את זה על הקיר". היה לרגע שקט. חברי שישב לידי, פיאד המוסלמי, שהוא זגג במקצועו, אשתו שישבה קצת מרחוק ושאר החבורה הקטנה היו קצת במבוכה. גם אני האמת. מה אני צריך כאן לא רק צלבים אלא גם מגני דוד וחצאיי סהר על הקירות. אז החלטתי להגיד משהו. "אני מציע", אמרתי " שנוריד את הצלבים ונשאיר את כל שאר הסמלים מחוץ לבית הספר. מההיסטוריה למדנו שאיפה שהייתה כנסייה, בא מסגד לידה והרים צריח גבוה ממגדל הפעמונים שלה וחוזר חלילה. חבל. בוא נישאר חברים כאן. זה מקום נפלא שבו אנחנו יכולים ככה לחיות בידידות כזאת". בכיתה הייתה אנחת רווחה. שמעתי שהצלבים נעלמו מהקיר.
למחרת, כשהגורלות של באבא וילסון ושלי כבר נקשרו והתהדקו, הרגשתי מספיק חפשי קצת לדבר איתו. בזהירות, כי לא שואלים כל כך הרבה שאלות כאלה כאן. "מה אתה חושב על המדינה הזאת?" אני שואל אותו אחרי בירור יסודי בדבר המוכנות שלו לדבר בכלל. "מדינה טובה מאוד" הוא עונה בקול בס ושקט של אמצע שנות הארבעים שלו במבטא זולו כבד ואנגלית רצוצה. "יש לך חיים טובים כאן?" אני מנדנד. "כן", הוא אומר וחושב על הסיבה לרגע "כל אחד יכול היום לעשות מה שהוא רוצה" הוא קובע. מישהו אחר היה מנסח את זה יותר יפה. משהו כמו הזדמנות שווה. "אתה באמת מאמין בזה?" אני מביע אי אימון מחלט. רק לראות איך הוא מגיב. ממילא התנועה לא זזה וגם האוויר לא. יש לפחות אוורור בסינית? "כן". עכשיו הוא כבר סוף, סוף החלטי ואני חש שזה מה שהוא באמת רוצה לומר. "אני רואה את הצעירים אצלנו בסואטו. לרבים יש מכוניות יפות וחדשות". "מה זה אומר?" "שלכולם יש עבודה טובה" הוא עונה בביטחון. יש חינוך. יש בתי ספר טובים בסואטו, אתה יודע?" "יש לך בית שם בסואטו?" "איזה בית יש לך?" אני כבר ממש חודר אליו לחיים. "שלושה חדרי שינה, מטבח וחדר אוכל. שני ילדים. הבן קצין במשטרה והבת עובדת במשרה חלקית ולומדת להיות עורכת דין. סואטו זה לא הכול פחונים, יש הרבה פרברים יפים". 'פרברים' הוא אומר באנגלית יפה. "ותגיד, באבא וילסון, מה כל הסיפור הזה עם הפשע?" אני נזכר ברוב התגובות והתהיות שמגיעות בעקבות הדברים שאני כותב על דרום אפריקה. "יש פה ושם חוסר מזל", הוא מניד ראשו בצער. "חוסר מזל" הוא חוזר שוב. " לא יותר מזה. אני אקח אותך בכל שעה ביום ובלילה ותראה בעצמך" מסכם באבא וילסון. נראה שיותר הוא לא ידבר. אני מתחצף בפעם האחרונה. "והילדים?", "נשואים?" אני שואל ומסתכל עליו מהצד. מה הוא כבר סבא? "לא" הוא מחייך בפעם הראשונה מאתמול.
"לא בוער", אני אומר לו והוא מהנהן בהסכמה ושנינו שבים להביט קדימה בשתיקה.
בסוף נגיע לשדה בזמן.
הרגישו חופשי לשלוח אלי תגובות, הערות, תהיות ושאלות, אם יש לכם; אשמח להתייחס.
אורי אילן
אורי אילן הוא איש עסקים העוסק בניהול פרוייקטים ובפיתוח עסקים בדרום אפריקה; אורי עוסק גם בפיתוח מנהלים במגזר הפרטי והציבורי; ו - בכתיבה ככל שמרשה לו הזמן. יותר פרטים ניתן למצוא בבלוגים שלו - http://oriilan.cafe.themarker.com/ http://www.linkedin.com/in/oriilan http://oriilan.spaces.live.com/
