עובדים עם רוסיה? כמה דברים שאתם חיבים לדעת 

ניתן להניח כי לאדם שנוסע לעבוד באפריקה, אסיה או אמריקה לטינית יהיה יותר קל להיקלט בחברה מאשר ברוסיה כיוון שהוא מראש מוכן להבדלים מהותיים: צבע העור, צורת העיניים, לבוש... הכל שונה. המוכנות לשוני חיצוני מייצרת גם סבלנות כללית ובמובן מסויים, מרככת את השוק התרבותי. אדם מונחה ע"י המחשבה "הם הרי באופן כל כך ברור שונים ממני שאני לא אתפלא משום דבר" . כאשר אנחנו מגיעים לאפריקה אנחנו לא שוכחים לרגע שזאת אפריקה ולא מצפים להתנהגויות מוכרות: לא במסעדה, לא בסגנון ניהול מו"מ ולא באיך הם מנהלים את העסק שלהם.

דווקא הדמיון בין הישראלים לרוסים ותחושת ההיכרות איתם (הרי יש מיליון רוסים בארץ) טומנים מלכודת: הם לבנים, נראים כמונו, מתלבשים בלבוש אירופאי...זה מטעה וגורם לנו להיות מופתעים כאשר אנחנו מגלים שהם שונים מישראלים ואולי לא פחות שונים מהעמים בדרום אמריקה, סין או הודו.

שנים רבות הדרכתי וליוויתי תהליכים שהפגישו את הישראלים והרוסים לעבודה משותפת. לעיתים קרובות הייתי נקודת המפגש ביניהם. גיליתי הרבה דימיון אך גם הרבה שוני. ראיתי איך חוסר ההבנה את הצד השני הקשה ולעיתים מנע לגמרי את התקשורת בין הצדדים. לא מעט פרויקטים נפלו בדרך רק משום התקשורת הלקויה.

במהלך העבודה צברתי הרבה סיפורים - שלי ולא רק - שמדגימים את ההבדלים הבין תרבותיים. הנה שני סיפורי טיסה כאלה:

באחת העבודות שלי לפני כמה שנים נדרשתי לטוס הרבה למזרח אירופה ולחבר העמים. פעם אחת, בתחילת שנות ה- 2000 הייתי צריכה להגיע בינואר לאחת הערים בסיביר. לקחתי מעיל פוך מארי שמש - הידיד הישראלי המאובזר ביותר שאני מכירה - ועליתי למטוס למוסקבה. משם המשכתי בטיסה נוספת לנובוסיבירסק בירת סיביר, ומשם במטוס קטן של כ- 30 מושבים עוד טיסה קטנה של שעה וחצי.

בערך ב- 4 לפנות בוקר נחתנו באמצע שום מקום, חושך, שלג, קור מינוס 30 מעלות. אחרי בערך 5 דקות האורות במטוס נדלקו, ושני גברים ובחורה במדים וכובעי פרווה עברו במעבר, נפנפו לנו לשלום, פתחו את הדלת וירדו מהמטוס. אוטומטית אמרתי להם 'דוסבידניה' ונשארתי לשבת מחכה להודעה כלשהי מהקברניט. רק אחרי בערך דקה (אמצע הלילה, אני כמעט יממה שלמה בדרך...) קלטתי שאלה היו שני הקברניטים והדיילת שלנו. הם טסו, נחתו, ביצעו את תפקידיהם, ירדו מהמטוס והלכו הביתה. אנחנו נותרנו לבד לרדת מהמטוס.

סיפור אחר סיפר לי יועץ בריטי אחד שעבד במוסקבה. זה קרה לפני כשנתיים בשדה התעופה דומודדובו במוסקבה. הוא היה צריך לחזור ללונדון בטיסת 'בריטיש איירווייז'. כשחיכה באולם ההמתנה ראה בחלון שהמטוס הגיע לשרוול בזמן והיה בטוח שהכל הולך לפי לוח הזמנים המתוכנן והוא אפילו יספיק לרכבת אחרונה ללונדון. העדר עובדי שדה התעופה ביציאה וגם הודעות לגבי הטיסה לא משך את תשומת ליבו.

מי שחושב שהעדר חדשות זה חדשות טובות ברוסיה טועה מאוד. שתיקה ברוסיה פירושה שמסתירים מכם משהו.

ובאמת כעבור כ- 45 דק' הודיעו ברמקול כי המראת המטוס נדחית עקב עבודות שרות במטוס. עוד שעה עברה ועדיין אין אף אחד, חוץ משתי בנות מתלחשות וצוחקות שהיו אמורות לבדוק את הדרכונים. מצב הרוח התחיל להתערער די מהר. סוף-סוף, אחרי עוד כרבע שעה, הופיע הקברניט הבריטי בעצמו בליווי שני דיילים והודיע כי יש בעיה עם הקופסא השחורה ושמחכים עד שיחליפו אותה.

הרוסים שחיכו לטיסה התרשמו מאוד והסתכלו על הקברניט בפנים מופתעות על כך שהקברניט בכבודו ובעצמו יצא לדבר איתם. כמה דקות אחרי שהוא הלך הגיעה מנהלת משמרת מקומית, התנצלה בקול רם על האיחור והתחילה להתעסק עם הניירות שלה. כעבור עוד כמה רגעים שוב הגיע הקברניט הבריטי עם הדיילים ועם המגשים של משקאות וחטיפים. הם החלו עוברים בין הנוסעים בתור מלצרים עם המגשים. זה הפתיע את הנוסעים הרוסיים עוד יותר.

עוד שעה עברה, כנראה שהקופסא השחורה הוחלפה בהצלחה והמטוס המריא ללונדון.

למה הסיפורים האלה מעניינים? כי הם מדגימים כמה התנהגויות טיפוסיות של הרוסים.

1. שימו לב לעניין של המעמד: מעמד זה דבר מאוד חשוב ברוסיה ולכן הנוסעים הרוסיים כל כך הופתעו כאשר הקברניט (וזה נחשב למעמד גבוה מאוד) הופיע בעצמו לפניהם להודיע על דחיית ההמראה והופתעו עוד יותר כשהוא הופיע בתפקיד המלצר. סיטואציה דומה עם הקברניט הרוסי לא הייתה יכולה לקרות. קודם כל, זה מתחת לכבודו. בנוסף, זה לא מוגדר כתפקידו לדאוג לשלום הנוסעים כאשר המטוס על הקרקע. מה שמסביר גם את התנהגות הקברניט בסיפור הראשון: המטוס נחת, הם מבחינתם סיימו את תפקידיהם. ואין כוח בעולם שיגרום להם להתעכב רגע נוסף במטוס.

2. נושא הסמכות. מנהלת המשמרת המקומית לא הופיעה עד שלא התבקשה לעשות זאת. (א"כ היועץ שסיפר את הסיפור אמר שהוא שאל את הטייס והסתבר שהטייס הבריטי ביקש ממנה לרדת לאולם ההמתנה ולדבר עם הנוסעים) וזה עוד דבר שכדאי לקחת בחשבון: הרוסים מצפים שבעל סמכות פורמלית יגיד להם מה לעשות ויכוון את עבודתם. לפני שאתם קוראים לזה "ראש קטן" אתם צריכים לדעת שכל ההחלטות ברוסיה מתקבלות ע"י המנהלים הבכירים והעובדים והמנהלים הזוטרים מצופים רק לבצע אותן.

3 .הנושא השלישי הוא קבלת המצב כמות שהוא. רק דמיינו את הישראלים בשני המצבים האלה. הרוסים, לעומת זאת, כאשר משהו משתבש מקבלים את המצב כנתון והתגובה הראשונה היא לא לעשות כלום. יש להם (לנו? בלתי החלטי)סיבולת גבוהה מאוד לסבל וצריך לעבור הרבה זמן כדי שהרוסי יגיב לעוגמת נפש שנגרמת לו. רק אזהרה אחת, כשהתגובה תבוא היא תהיה חזקה מאוד. כך שלא כדאי לנסות את סבלנותם ולשמוח על שתיקתם יותר מידי.

כך שאפילו שהרוסים נראים מוכרים ואפילו שבישראל התרגלנו אליהם, עדיין ישנם פערים תרבותיים גדולים שמשפיעים על התקשורת ועל ניהול העסקים איתם.