התמודדות עם כאב כרוני ומחלות כרוניות - השלמה אקטיבית 

כשחולים במחלה כרונית וסובלים מכאב כרוני, לעיתים נוטים לתגובות קיצוניות, כמו התכחשות למחלה ולכאב, או ניסיון להלחם בהם ולהתגבר עליהם בכל מחיר.

כאשר מתכחשים למחלה ומתנהגים כאילו היא לא קיימת, בעצם מנסים לחיות ולהתנהל כמו בעבר, לפני שהמחלה פרצה. אנו מנסים לחיות כרגיל למרות המגבלות והקשיים ודורשים מעצמנו דרישות לא ריאליות במישור הפיזי, הרגשי והקוגניטיבי. התוצאה היא ברב המקרים, התגברות סימפטומי המחלה והכאב. בניסיונותינו להתעלם מהמחלה והכאב, אנו משיגים אפקט הפוך - הם כל הזמן מלווים אותנו, אנו עסוקים בהם באופן אובססיבי למדי. ''הפרדוקס'' מודגם  בניסוי שערך הפסיכולוג דניאל וגנר ובו ביקש מהנבדקים לא לחשוב בשום פנים ואופן על דב לבן - והתוצאה היא שלא מפסיקים לחשוב על דב לבן. אם רוצים להפסיק לחשוב על דב לבן אנחנו צריכים להרשות לעצמנו לחשוב עליו, ואחרי זמן מה המחשבה על הדוב הלבן תחלוף באופן טבעי, בדיוק כמו כל מחשבה אחרת.

אם אנו נוטים להיות '''לוחמניים'' יותר ולא מוותרים בקלות, אנו עושים הכל, ממש נלחמים כדי להחלים. מבקרים אצל רופאים ומטפלים שונים ומנסים כל מה שאפשר, לעיתים כנגד כל הסיכויים. אם אנו ברי מזל ויש גמול למאמצנו, אנו מחלימים או כמעט מחלימים. ברב המקרים הטיפולים השונים פותרים את הבעיה באופן חלקי (לצערנו המחלה והכאב כרוניים) ואנו חווים עייפות, תסכול, כעס ודיכאון, ואפילו מתנסים באפקט הגברה - הכאב וסימפטומי המחלה מתעצמים. אפקט זה כפי הנראה נובע מהעובדה שאנו מפנים את כל תשומת הלב למחלה ולכאב, ונותנים להם להיות במרכז חיינו.

בין שתי תגובות הקצה שהוזכרו לעיל, קיימת תגובה אפשרית נוספת - השלמה עם המחלה והכאב הכרוני. השלמה עם קיום המחלה היא לא כניעה למחלה, זו השלמה עם ההווה עם הרגע הנוכחי, מה שקורה אכן קורה - זו עובדה. ההשלמה היא השלמה אקטיבית - אנו לא מתכחשים ולא נלחמים, אלא מרפים, משלימים וחותרים לשינוי ולשיפור. ההשלמה האקטיבית לא גורמת לחוסר אונים ולחוסר עשייה, אלא להכרה בעובדות - במגבלות וביכולות; ורק אחרי שעשינו זאת, אנו יכולים לבחור דרך פעולה מתאימה וראויה שתעזור לנו לשנות, להסתגל ולהתמודד טוב יותר.