למה כדאי לעשות סרט אישי ומה היתרונות שלו על פני הספר? 

למה כדאי לעשות  סרט אישי ומה היתרונות שלו על פני הספר?

מאמר מאת: סמדר גל , גלגל הפקות סרטים

 אנשים רבים מתלבטים איך לתעד את חייהם ואיך להעביר לדורות הבאים את סיפור חייהם, ספר הוא אמנם אמצעי תקשורת חשוב המעביר הרבה אינפורמציה ומציין את העובדות ההיסטוריות המדויקות, אך  עם זאת אינו מצליח לחבר את הצופים לגיבור הסרט ולחוויה ההיסטורית ולגרום להם להרגיש כאילו הם בעצמם  'היו שם'.

הסרט  נראה כמו החיים וכמו המציאות

לעומת צורת התקשורת הכתובה שאינה  דומה כלל לאיך שהחיים נראים ונתפשים על ידנו, סרט הקולנוע דומה מאוד לצורה בה אנו תופשים את החיים ואת המציאות הנראית לעין. הסרט  בנוי כמו הדמיון והתודעה שלנו מרצף של דימויים חזותיים, קולות ורחשים ומשום כך אנחנו מייחסים לו אמת גדולה יותר מאשר לאמצעי תקשורת אחרים. הסרט דומה כל כך לחיים  עד שמאפשר  לנו להאמין לדמויות עד מאוד  ולהזדהות  איתן. נראה כי  דווקא אשליית החיים  שהסרט מייצר,  מאפשרת  לנו  להזדהות עם המצולמים ועם האופן שבו הם חווים את מסעם בחיים ולתפוש כיצד הם חיו באמת.

 הסרט התיעודי האישי   מעביר הרבה אינפורמציה

בהתבססו על דימויים חזותיים,  הסרט הקולנועי מעביר הרבה אינפורמציה.  ביכולתו  לרשום על גבי סרט הצילום (הדיגיטלי כיום) איך אנשים חיים, נראים ומתנהגים ממש כמו בחיים- עם הג'סטות, המחוות והבעות הפנים הייחודיות של המצולמים. ביכולתו של הסרט לתאר וליידע את הצופים  על האופן בו נראים  המקום  והסביבה בה חיים ופועלים  גיבורי הסרט. בנוסף  גם  הקולות והצלילים המוכרים מאפשרים לנו להכיר את הדמויות  ולעמוד על שפתן  הייחודית, המבטא שלהן ואפילו על דקויות  האינטונציה. כמו כן  הסרט משתמש במטאפורות ודימויים חזותיים המאגדים בתוכם מידע רב, ומהבחינה הזו ''תמונה שווה אלף מילים' וביכולתו של הסרט להעביר את ה'דמיון' הייחודי  של התקופה.

סרט  עובד על חוויה ורגש ולא על תיעוד 'יבש' של עובדות

להבדיל מספר,  הקולנוע אינו תיעוד יבש של עובדות כי אם מעביר את החוויה ההיסטורית ואת הרגש של הדמויות.  העריכה הקולנועית מאפשרת לספר את הסיפור ממספר נקודות מבט ומתארת את  הפרשנויות להיסטוריה יותר מאשר את הסיפור הכללי המוכר לכולם. ריבוי נקודות המבט בסרט  וכן העריכה הצולבת המתארת אירועים באופן סימולטני (ולא כרונולוגי עוקב) מאפשרים  לתאר  את הביוגרפיה האישית  בצורה מעגלית מיתית וכאמור להעצים את החוויה ואת הרגש.  בעיני, טעות לחשוב שהסרט הקולנועי הוא פרימיטיבי, אמנם  ידענו לראות עוד לפני שהתחלנו לדבר ולתקשר באופן מילולי עם הסביבה,  אך דווקא הראשוניות של המדיום  מצביעה על מורכבותו  ועל הימצאו בתחום שבין הפנטזיה והדמיון לבין המציאות.

סרט ותהליך של מודעות

המנגנון של הסרט הקולנועי מושתת על תנועה. השימוש  בדימויים ובשפה חזותית  הבנויה כמו התודעה שלנו  מאפשר פניה למישורים העמוקים והלא  מודעים שלנו.  הסרט האישי  יכול לשנות את האופן בו אנחנו תופשים את עצמנו ואת החיים. הקולנוע מההיבט הזה הוא סוג של מראה ובאם הוא בנוי טוב ובאופן קולע,  באפשרותו לספק לנו את מה שסוזאן סונטאג (1977) קוראת לו "צופן ויזואלי חדש" על עצמנו.

חומר הגלם נשאר גם אחרינו

למרות שהסרט הסופי הוא חוויתי,  חולף ומשתנה  ומעודד אותנו לעבור תהליך,  אסור לשכוח את חומר הגלם ואת הקלטות שהן התוצר של שעות הצילום המרובות.  חומר הגלם השמור בקלטות ו/או דיסקים הוא מוצר שנשאר גם אחרינו. אפשר לצפות בו  לעומק ולשאוב הרבה אינפורמציה ומידע על חייהם ופועלם של המצולמים ושל האנשים הקרובים לנו.