קבלת בקשת הועדה לתכנון ובניה להרוס בעצמה מבנה לא חוקי, לאחר שהבונה הפר צו המחייב אותו להרוס את המבנה 

מקרקעין,פלילי

ב"ש 1340/98, הועדה המקומית לתכנון ובניה בני ברק נ' יעקב ז'אן דניאל

כב' השופט אטדגי יונה

27.10.2009

העובדות:
1. המשיב הועמד לראשונה לדין בסוף שנת 1998, כאשר הוגש נגדו כתב אישום בשל חמישה מבנים שנבנו ללא קבלת היתר כדין. בהסכמת המשיב, ניתן צו המחייב את המשיב להרוס את המבנים נשוא כתב האישום בתוך 9 חודשים. לאחר שהמשיב לא הרס את המבנים הנדונים הוגש נגדו בשנת 2001 כתב אישום בשל אי קיום צו בית המשפט, והוא הורשע ונידון לקנס כספי ולמאסר על תנאי. גם לאחר מכן לא הרס המשיב את המבנים, ושוב הוגש נגדו כתב אישום בשל אי קיום הצו. המשיב הורשע בשנית והוטל עליו קנס. לאחר שהמשיב לא הרס את המבנים הנוספים, הוגש נגדו כתב אישום, רביעי במספר, בשל אי קיום הצו, בהתיחס לשלושה מבנים מתוך חמשת המבנים שנכללו בכתב האישום הראשון. לאחר שמיעת ראיות, הורשע המשיב בגין אי קיום צו בית המשפט והוטלו עליו קנס ומאסר על תנאי.

החלטה:
2. ציווה בית המשפט על הנשפט להרוס את הבניה נשוא כתב האישום ואותו צו לא כלל הוראה לועדה לבצע את ההריסה אם הנשפט לא יבצעו, וזה לא ביצעו. האם רשאית הועדה, לפנות לבית המשפט בבקשה להורות לה להרוס את הבניה בעצמה?
3. צו להריסת מבנה הניתן על ידי בית המשפט עומד בפני עצמו. הוא קובע שדין אותו מבנה ליהרס, ללא תלות בגורם שיבצע את ההריסה. הצו המופנה לנשפט לבצע את ההריסה הוא הוראה נוספת, המחייבת את הנשפט באופן אישי לבצע את ההריסה. במילים אחרות, צו שנותן בית המשפט במסגרת גזר הדין, המחייב את הנשפט להרוס את הבנייה נשוא כתב האישום (או הבקשה), הוא למעשה צו כפול: א - צו הקובע כי הבניה צריכה ליהרס, ב - צו הקובע כי הנשפט יבצע את ההריסה. אין תלות בין שני חלקיו של צו זה ואי ביצוע חלקו של הנשפט אינו מאיין את החלק המחייב את הריסת המבנה.
4. חלק הצו המופנה לנשפט והמחייבו להרוס את הבנייה הוא חלק מהותי מגזר הדין שניתן נגדו. זהו צו המופנה כלפיו אישית. אי ביצוע הצו האישי הוא עבירה בפני עצמה. הנשפט יעמוד לדין, יורשע ויוטלו עליו עונשים מתאימים. משום כך, ועקב עקרון סופיות פסק הדין, לא ניתן לחייב את הנשפט להרוס את הבניה, עליה ניתן צו ההריסה, אם לא נקבע במפורש בגזר הדין.
5. לעומת זאת, צו הכלול בפסק הדין המופנה לועדה והמורה לה לבצע את ההריסה אינו צו אישי המופנה לנשפט. הנשפט אינו חייב לעשות דבר על פיו, וכמובן שאם הוראה זו אינה מבוצעת הוא לא מבצע בכך כל עבירה והוא אינו צפוי לעמוד לדין על הפרתה. ומכיוון שגזר הדין ניתן, על פי הגדרתו, כנגד הנשפט בלבד ולא כנגד הועדה המקומית, הרי שהכללת הוראה זו בגזר הדין אינה מחויבת המציאות, כיוון שהיא אינה חלק אינטגרלי ממנו. ההוראה נכללת בגזר הדין כיוון שזהו הזמן הכי מתאים לכך ולא משום שהיא חלק מהותי ממנו.
6. כיוון שכך, אם גזר הדין חייב את הנשפט בעצמו לבצע את ההריסה, הרי שצו כזה הינו חלק מהותי מגזר הדין וכמובן שהוא יכול להינתן רק במסגרתו. אך, אם בגזר הדין נכללת הוראה לועדה המקומית לבצע את ההריסה, הוראה זו אינה חלק מהותי מגזר הדין המופנה כנגד הנשפט ואותן מילים לא באו אלא לומר שניתן להכליל הוראה זו במסגרת פסק הדין. הן לא נועדו לקבוע, שהוראה זו אינה יכולה להיכלל מחוץ לגזר הדין. ההנחה היא שבמקרה כזה מובן מאליו שניתן להורות לועדה לבצע את הצו, שהרי כאמור, חלק הצו המחייב את הריסת המבנה עומד בפני עצמו והוא לא מתבטל עקב אי ביצועו על ידי הנשפט.
7. היעתרות לבקשת המבקשת לבצע בעצמה את ההריסה הינה המענה הראוי וההולם ביותר.