נזיקין,אחר
ת"א 8206/06, סרן ר' נ' ד"ר אילנה דיין ואח'
כב' השופט נעם סולברג
07.12.2009
העובדות:
1. בבוקרו של יום 5.10.2004 אירע האירוע המבצעי שבעקבותיו שודרה הכתבה. דמות נראתה בסמוך מאד למוצב גירית. היתה זו אימאן אל-האמס, כבת ארבע-עשרה (להלן - המנוחה). התובע שימש כמפקד המוצב. כשהופיעה הדמות סמוך לשער הרק"ם של המוצב, פתחו החיילים אשר שמרו בשער המוצב בירי לעברה. בשעה 06:55 הודיע התובע בקשר כי "אני ועוד גפרור מתקרבים עוד יותר קדימה, לוודא את ההריגה", וביקש חיפוי. התובע לא ידע אז אם המנוחה, שבעיניו ובעיני הלוחמים שלצדו היתה מחבלת, נהרגה מן הירי או שמא רק נפצעה. התובע התקרב לעברה, ירה לעבר גופה שני כדורים ממרחק קצר.
2. האירוע קיבל הדים רמים בכלי התקשורת בישראל. בין לבין נפתחה חקירת מצ"ח והוגש נגדו כתב אישום. על הרקע הזה שודרה הכתבה, כחודש וחצי לאחר האירוע, ביום 22.11.2004. הכתבה שודרה בתכנית "עובדה עם אילנה דיין", על-ידי טלעד.
3. ביום 15.11.2005 ניתנה הכרעת הדין מאת בית הדין הצבאי, המזכה את התובע מכל אשמה. התובע טוען כי יש בה בכתבה הזו לשון הרע נגדו.
החלטה:
1. האם יש בכתבה משום לשון הרע על התובע? המבחן, כידוע, הוא מבחן אובייקטיבי, ובית המשפט הוא אשר נדרש לקבוע כיצד מבין האדם הסביר את הפרסום. צפייה בכתבה אינה מותירה מקום לספק: היא עסקה בתובע. לא בתובע בלבד, אך בעיקר בו. המעשה שעומד במרכז הכתבה הוא 'וידוא ההריגה', ויעיד על כך משפט הפתיחה במבוא למשדר, המציב את השאלה "האם בוצע וידוא הריגה בגופתה של ילדה בת 13 שנהרגה ברפיח?". ברור לכל כי המעשה הזה מיוחס לתובע. לא ניתן לקבל את הטענה כי אין בכתבה נקיטת עמדה לגבי הסוגיות שלגביהן הוגש כתב-האישום, ולגבי התנהגותו של התובע בכלל. תחושתו של התובע כי הכתבה "שפטה" אותו, חרצה דין לגביו, שעות ספורות לאחר שנפתח משפטו בבית הדין הצבאי בהגשת כתב האישום, נתמכת מן הכתבה גופה.
2. יש בכתבה לשון הרע על התובע. הדברים הללו ששודרו בכתבה עלולים היו להשפילו בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; ואף לפגוע במשרתו, במשלח ידו או במקצועו.
3. הגנת אמת הפרסום לא תעמוד לימינן של הנתבעות ביחס לדברי הגנאי שפרסמו על התובע. התמונה העובדתית המתקבלת בתודעתו של הצופה הסביר שונה מעובדות האמת שינוי ניכר, לרעת התובע ולגנות שמו הטוב ודמותו. כך לגבי הרקע לאירוע, מבחינת תיאורה של המנוחה כילדה תמימה בדרך לבית הספר; כך בנוגע לתיאור מקומה ביחס למוצב וביחס לאב"ם, ולעילת הפתיחה באש; כך בתיאור הירי שירו חיילי המוצב; בהצגת הסתערותו של התובע; בתמונת המציאות שהיתה בתודעתו בעת הירי שביצע; ועוד. באלה סטו הנתבעות מן האמת, ויצרו בעיני הצופה תמונת מציאות שגויה.
4. אילנה דיין ביקשה להציף על סדר היום הציבורי דבר שנראה בעיניה בעייתי ומטריד, להצביע על שאלות ערכיות, עקרוניות, להציג את הקונפליקט הכרוך להבנתה בהצבת חיילים סמוך לאוכלוסיה אזרחית כשהם נתונים בפני סיכון תמידי ומתח מבצעי קיצוני. בכך, כשלעצמו, אין פסול. התפקיד הזה, השמור לעיתונאים, הוא רם ערך ורב חשיבות, אך כפי חשיבותו כך גם הזהירות, האחריות והמתינות המתחייבים במילויו. אין הוא מתיר לעיתונאי להביט אל המטרה הזו מבלי להסיט עיניו לצדדים, כדי לראות מה ניצב בשולי דרכו ומה הוא דש בעקביו. כאן, נכשלה אילנה דיין. דיין לא ביקשה לפגוע בתובע, גם שיקולי פירסום ו'רייטינג' לא הם שהניעוה. מטרתה היתה להעביר לציבור הצופים את המסר הנ"ל, ובחתירתה להגשמת המטרה הזו הזניחה את ההשלכות על שמו הטוב של התובע.
5. לא היה זדון נגד התובע או נגד צה"ל בהכנת הכתבה, וגם לא עיוורון מחמת רדיפת בצע; אך אין לומר כי הכתבה נעשתה בתום לב. הנתבעות נושאות באחריות לנזקיו של התובע בגין פירסום לשון הרע. בית המשפט חייב את הנתבעות לשלם לתובע פיצוי כספי בסך 300,000 ש"ח.
ת"א 8206/06, סרן ר' נ' ד"ר אילנה דיין ואח'
כב' השופט נעם סולברג
07.12.2009
העובדות:
1. בבוקרו של יום 5.10.2004 אירע האירוע המבצעי שבעקבותיו שודרה הכתבה. דמות נראתה בסמוך מאד למוצב גירית. היתה זו אימאן אל-האמס, כבת ארבע-עשרה (להלן - המנוחה). התובע שימש כמפקד המוצב. כשהופיעה הדמות סמוך לשער הרק"ם של המוצב, פתחו החיילים אשר שמרו בשער המוצב בירי לעברה. בשעה 06:55 הודיע התובע בקשר כי "אני ועוד גפרור מתקרבים עוד יותר קדימה, לוודא את ההריגה", וביקש חיפוי. התובע לא ידע אז אם המנוחה, שבעיניו ובעיני הלוחמים שלצדו היתה מחבלת, נהרגה מן הירי או שמא רק נפצעה. התובע התקרב לעברה, ירה לעבר גופה שני כדורים ממרחק קצר.
2. האירוע קיבל הדים רמים בכלי התקשורת בישראל. בין לבין נפתחה חקירת מצ"ח והוגש נגדו כתב אישום. על הרקע הזה שודרה הכתבה, כחודש וחצי לאחר האירוע, ביום 22.11.2004. הכתבה שודרה בתכנית "עובדה עם אילנה דיין", על-ידי טלעד.
3. ביום 15.11.2005 ניתנה הכרעת הדין מאת בית הדין הצבאי, המזכה את התובע מכל אשמה. התובע טוען כי יש בה בכתבה הזו לשון הרע נגדו.
החלטה:
1. האם יש בכתבה משום לשון הרע על התובע? המבחן, כידוע, הוא מבחן אובייקטיבי, ובית המשפט הוא אשר נדרש לקבוע כיצד מבין האדם הסביר את הפרסום. צפייה בכתבה אינה מותירה מקום לספק: היא עסקה בתובע. לא בתובע בלבד, אך בעיקר בו. המעשה שעומד במרכז הכתבה הוא 'וידוא ההריגה', ויעיד על כך משפט הפתיחה במבוא למשדר, המציב את השאלה "האם בוצע וידוא הריגה בגופתה של ילדה בת 13 שנהרגה ברפיח?". ברור לכל כי המעשה הזה מיוחס לתובע. לא ניתן לקבל את הטענה כי אין בכתבה נקיטת עמדה לגבי הסוגיות שלגביהן הוגש כתב-האישום, ולגבי התנהגותו של התובע בכלל. תחושתו של התובע כי הכתבה "שפטה" אותו, חרצה דין לגביו, שעות ספורות לאחר שנפתח משפטו בבית הדין הצבאי בהגשת כתב האישום, נתמכת מן הכתבה גופה.
2. יש בכתבה לשון הרע על התובע. הדברים הללו ששודרו בכתבה עלולים היו להשפילו בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; ואף לפגוע במשרתו, במשלח ידו או במקצועו.
3. הגנת אמת הפרסום לא תעמוד לימינן של הנתבעות ביחס לדברי הגנאי שפרסמו על התובע. התמונה העובדתית המתקבלת בתודעתו של הצופה הסביר שונה מעובדות האמת שינוי ניכר, לרעת התובע ולגנות שמו הטוב ודמותו. כך לגבי הרקע לאירוע, מבחינת תיאורה של המנוחה כילדה תמימה בדרך לבית הספר; כך בנוגע לתיאור מקומה ביחס למוצב וביחס לאב"ם, ולעילת הפתיחה באש; כך בתיאור הירי שירו חיילי המוצב; בהצגת הסתערותו של התובע; בתמונת המציאות שהיתה בתודעתו בעת הירי שביצע; ועוד. באלה סטו הנתבעות מן האמת, ויצרו בעיני הצופה תמונת מציאות שגויה.
4. אילנה דיין ביקשה להציף על סדר היום הציבורי דבר שנראה בעיניה בעייתי ומטריד, להצביע על שאלות ערכיות, עקרוניות, להציג את הקונפליקט הכרוך להבנתה בהצבת חיילים סמוך לאוכלוסיה אזרחית כשהם נתונים בפני סיכון תמידי ומתח מבצעי קיצוני. בכך, כשלעצמו, אין פסול. התפקיד הזה, השמור לעיתונאים, הוא רם ערך ורב חשיבות, אך כפי חשיבותו כך גם הזהירות, האחריות והמתינות המתחייבים במילויו. אין הוא מתיר לעיתונאי להביט אל המטרה הזו מבלי להסיט עיניו לצדדים, כדי לראות מה ניצב בשולי דרכו ומה הוא דש בעקביו. כאן, נכשלה אילנה דיין. דיין לא ביקשה לפגוע בתובע, גם שיקולי פירסום ו'רייטינג' לא הם שהניעוה. מטרתה היתה להעביר לציבור הצופים את המסר הנ"ל, ובחתירתה להגשמת המטרה הזו הזניחה את ההשלכות על שמו הטוב של התובע.
5. לא היה זדון נגד התובע או נגד צה"ל בהכנת הכתבה, וגם לא עיוורון מחמת רדיפת בצע; אך אין לומר כי הכתבה נעשתה בתום לב. הנתבעות נושאות באחריות לנזקיו של התובע בגין פירסום לשון הרע. בית המשפט חייב את הנתבעות לשלם לתובע פיצוי כספי בסך 300,000 ש"ח.
מיכל מורנו הנה מנהלת פרוייקטים בחברת מורנו'ס שיווק באינטרנט
ועורכת ראשית באתר מאמרים - הספרייה הגדולה בישראל להפצת מאמרים לשימוש חופשי ברשת האינטרנט
ועורכת ראשית באתר מאמרים - הספרייה הגדולה בישראל להפצת מאמרים לשימוש חופשי ברשת האינטרנט
