חנוכה - נצחון אור ישראל על חשכת יון
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

חנוכה - נצחון אור ישראל על חשכת יון 

מאת    [ 20/12/2006 ]
מילים במאמר: 6817   [ נצפה 4148 פעמים ]

 
 

בס"ד כ"ה כסלו  התשס"ו 

חנוכה - נצחון אור ישראל על חשכת יון

מוקדש ליום הולדתו השני של: רפאל בן אשר בן רפאל בן אשר חגבי

חנוכה - נצחון אור ישראל על חשכת יון

מבוא:

 

ימי חג החנוכה נועדו לזכירת חסדי ה' יתברך ולהודאה לשמו הנכבד והנורא, על אשר בימי בית שני בעת ימי החנוכה (ג"א, תקצ"ז) זכה עם ישראל לחוות שני נסים גלויים בארץ ישראל: הנס הראשון היה נס הנצחון במלחמה כנגד המעצמה והתרבות היונית, והנס השני היה נס פח השמן. לפיכך עם ישראל חוגגים את נס הנצחון במלחמה על ידי הוספת הלל גמור ובתפילת ההודאה "על הנסים", ואת נס פח השמן עם ישראל חוגגים על ידי הדלקת נרות חנוכה במשך שמונה לילות רצופים, למרות שניתן היה לציין את הנס בלילה אחד כדוגמת חג הפסח. אך החשמונאים קבעו את חג החנוכה לשמונה ימים על סמך הנס המתמשך של פח השמן ש"נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת, כא:). כלומר, חנוכה הוא המועד היחיד שנחוג במשך שמונה ימים, ע"מ להאיר את הידיעה שנצחיותו של עם ישראל היא מעל הטבע, לפיכך אורכו של חג החנוכה נקבע לפי אורכו של נס פח השמן, משום שהוא מסמל לדורות את נצחון אור ישראל המתמשך על חשכת יון הנכחדת, כאמור במדרש: "חשכה זו מלכות יון" (מכילתא, פר' יתרו, מסכת דבחדש, פרשה ט'). לפיכך חז"ל קבעו את מיקמו של נר חנוכה בפתח כל בית ישראל ע"מ לפרסם ולזכור את נס חנוכה לדורות, ואף זמן הדלקת נר חנוכה נקבע לשעת הדימדומים בין אור לחושך, בכדי להדגיש שנרות חנוכה אינם מיועדים לתאורה גשמית, אלא הם נועדו לסמל את נצחון אור ישראל על חשכת יון הנמשך בכל הזמנים, כאמור בתפילה: "בימים ההם בזמן הזה". כלומר, עיקר ענין הדלקת נר חנוכה בזמן הזה הוא: להאיר בתחילת החושך לאחר השקיעה וצאת הכוכבים, להאיר מחוץ לבית, להאיר במקום הנמוך למטה מעשרה טפחים, להאיר בצד שמאל של הבית במקום שאין מזוזה, להאיר בתקופת החורף החזק ביותר ולהאיר בימים הכי חשוכים בחודש ובשנה. משום שהאורות של נרות חג החנוכה מרוממים את עם ישראל, ומגבירים את כוחם הרוחני להתמודד ולנצח את כוחות החושך באמצעות אור התורה. על כן חז"ל קבעו להנציח את ניצחון החשמונאים ואת נסי ימי החנוכה שארעו במרכזה של ארץ ישראל, משום שהם משפיעים בעומקם גם על כלל עם ישראל לדורותיו, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א.      גזירות המלך היוני אנטיוכוס אפיפנס – נסיון לכפית עבודת אלילי יון כתחליף לעבודת ה'.

ב.      מלכות החושך –  תרבות יון נקראה כך שמהותה היא החשכת מציאותו של ה' בעולם.

ג.       נצחון החשמונאים – נצחון התרבות היהודית-דתית על התרבות היונית-החילונית.

ד.      נס פח השמן – נצחון החשמונאים קבל משמעות של קדושה עקב מציאת פח השמן הטהור.

ה.      מחלוקת בית שמאי ובית הלל – כנוס אורות ישראל לאור אחד או הגברת אורות ישראל בהדרגה.

ו.        נר איש וביתו – מצות הדלקת נר חנוכה תלויה בקיום בית, מצות פרסומי ניסא אינה תלויה בקיום בית.

ז.        פירסומי ניסא – בכדי לזכות את העניים שאין להם אפשרות להדליק נר חנוכה.

ח.      זמן הדלקת נר חנוכה – הרמב"ם הגביל את זמן הדלקת נר חנוכה לחצי שעה מפאת חביבות המצוה והשלכותיה על האדם לדורות.

גזירות המלך היוני אנטיוכוס אפיפנס:

אנטיוכוס אפיפנס מלך יון החליט בשנת ג"א, תקצ"ד (167 לפנה"ס) למחוק את הדת היהודית באמצעות האסור על קיום מצוות הדת היהודית בארץ ישראל, ובהצבת פסל האל היוני זאוס בבית המקדש כשעל מזבח העולה הקריבו לו קרבנות חזירים. גזירות השמד מתוארות בספר חשמונאים א': "וישלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה, ללכת אחרי חוקים נוכרים לארץ, ולמנוע עולות, וזבח ונסך מן המקדש, ולחלל שבתות וחגים, לבנות במות והיכלות ופסילים, ולהקריב חזירים ובהמות טמאות, ולהניח את בניהם ערלים, לשכוח את התורה ולהחליף כל החוקים. ואשר לא יעשה כדבר המלך יומת". לפיכך כל יהודי שנתפס כשהוא מל את בנו או כשהוא שומר את השבת הוטל עליו עונש מוות, בנוסף לכך השלטון היוני הכריח את היהודים לעבוד לאלילים ולהקריב להם קורבנות ואף לאכול בשר חזיר. גזירות אנטיוכוס נמשכו שלוש שנים וחצי, במהלכן אנטיוכוס הצליח לגרום למיעוט מן יהודים להתיוון, אך רוב תושבי יהודה סירבו לקבל את גזרותיו והעדיפו למות במקום לעבוד עבודה זרה ולבטל את חוקי התורה, בתקופה זו התגלו גבורתיהם וחוסנם הרוחני של עם ישראל אשר רבים מהם נהרגו על קידוש השם, ובכך הם הנחילו במותם סיפורי מורשת של גבורה רוחנית, כגון: סיפור גבורת הנפש וההקרבה העצמית של אלעזר הזקן שהיה אחד מנכבדי העם ונצטוה לאכול בשר חזיר, וכשסירב לאכול האכילוהו בכוח עד שהקיא את בשר החזיר שנתחב לפיו בכוח, ובסופו של דבר לאחר עינויים קשים הוא הלך לעולמו (המכבים, ב, ו: יח-לא), וכן מצאנו בגמ' ובמדרשים ארוע מיוחד של הקרבה וקידוש השם שנעשה ע"י חנה ושבעת בניה  (גיטין נז; איכה רבה א; איכה רבה ש"ב):

מעשה באישה ושמה חנה שנשבתה היא ושבעת בניה והובאו לפני המלך, קרבו לפני המלך בתחילה את הבן הראשון, אמרו לו המלך ושריו: השתחווה לצלם!, אמר להם: כתוב בתורה: "אנכי ה' אלהיך"! (שמות, כ', ב'), "אנכי" ולא צלם עשוי אבן, מיד ציוה המלך להורגו, הוציאוהו והרגוהו. קרבו את הבן השני לפני המלך ואמרו לו: השתחווה לצלם!, אמר להם: כתוב בתורה: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"! (שמות, כ', ג'), הוציאוהו והרגוהו. קרבו את הבן השלישי לפני המלך ואמרו לו: השתחווה לצלם!, אמר להם: כתוב בתורה: "לא תשתחוה לאל אחר" (שמות, ל"ד, י"ד), הוציאוהו והרגוהו. קרבו את הבן הרביעי ואמרו לו: השתחווה לצלם!, אמר להם: כתוב בתורה: "זובח לאלהים (אחרים) יוחרם"! (שמות, כ"ב, י"ט), הוציאוהו והרגוהו. קרבו את הבן החמישי לפני המלך ואמרו לו: השתחווה לצלם!, אמר להם: כתוב בתורה: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"! (דברים, ו', ד'), הוציאוהו והרגוהו. קרבו את הבן הששי לפני המלך ואמרו לו: השתחווה לצלם!, אמר להם: כתוב בתורה: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"! (דברים, ד', ל"ט), הוציאוהו והרגוהו. קרבו את הבן השביעי הקטן שבכולם לפני המלך, אמר לו המלך: בני, השתחווה לצלם!, אמר לו הילד: חס ושלום. שאלו המלך: למה?, אמר לו: מפני שכתוב בתורתנו "את ה' האמרת היום... והוא האמירך היום" (דברים, כ"ו, י"ז-י"ח), כבר נשבענו לקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירים (מחליפים) אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין הוא מעביר אותנו באומה אחרת. אמר לו המלך: אחיך שבעו ימים ושבעו חיים וראו טובה, ואתה קטן לא שבעת ימים, ולא שבעת חיים ולא ראית טוב בעולם, השתחווה לצלם!, אמר לו: כתוב בתורתנו "ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות, ט"ו, י"ח), אתם בטלים ומלכותכם בטלה, אבל הקדוש ברוך הוא חי וקיים לעולם. אמר לו המלך: ראה אחיך הרוגים לפניך, הריני משליך את טבעתי לארץ לפני הצלם, הגביהנה (הרם אותה) כדי שיאמרו: "שמע לקול המלך". אמר לו הילד: אוי לך המלך!, אם כבוד עצמך חשוב בעיניך כל כך, כבודו של הקדוש ברוך הוא על אחת וכמה?!. המלך ציווה לעשות לו כאשר עשו לאחיו, והוציאו אותו כדי להורגו. אמרה להם אמו: תנו לי את בני ואנשקנו, נתנוהו לה. אמרה אמו למלך: בחיי ראשך המלך, הרגני תחילה ואחר כך הרוג אותו, ולא שמע לה המלך. נפלה אמו עליו והיתה מחבקתו ומנשקתו, ואמרה לו: "בני, לך אצל אברהם אביך ואמור לו: "כך אמרה אמי, אל תזוח דעתך עליך, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה ניסיון ואני מעשה"!. עד שהיתה מחבקתו ומנשקתו הרגוהו עליה, אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה, יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "אם הבנים שמחה!" (תהלים, קי"ג, ט').

כנגד המלחמה הרוחנית-כוחנית של היונים פרץ המרד היהודי (ג"א תקצ"ד-ת"ק) אשר החל ע"י מתתיהו הכהן בן יוחנן בן שמעון החשמונאי שחי בעיר מודיעין, למתתיהו היו חמישה בנים: יוחנן, שמעון,יהודה, אלעזר ויונתן. כאשר הגיע לעירם מודיעין פקיד המלך בשם אפלס, על מנת לכפות את גזירות השמד של אנטיוכוס, הרגו מתתיהו ובניו את הפקיד ואת עוד כמה מן היהודים המתיוונים אשר ביקשו להקריב קורבנות לאלילים. קריאתו של מתתיהו הכהן: "מי לה' אלי!", היתה פתיחה לתקופת המרד שנמשכה כחמש שנים בהנהגתו, ושנה נוספת בהנהגת יהודה המכבי אשר לא נרתע מלהתיצב למלחמה גלויה כנגד המעצמה היונית, ובמלחמה זו יהודה המכבי נהרג בקרב אלעשה (בשנת ג"א ת"ק). כלומר, הכהנים לבית חשמונאי בעלי כתר הכהונה נטלו על עצמם גם את כתר המלוכה של שבט יהודה, בכדי להכריע את המלחמה הרוחנית-כוחנית של היונים, וע"י כך החשמונאים זיכו את כלל עם ישראל לנצחון רוחני-כוחני כאמור בעת הדלקת נר חנוכה: "הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו ע"י כהניך הקדושים" (טור, או"ח, תרעו). נמצאנו למדים כי האמונה בצדקת המלחמה העניקה לעם ישראל את הכח הפנימי אשר הכריע בסופו של דבר את ממלכת העושק היונית. לפיכך נאמר כי במלחמה זו ניתנו "טמאים ביד טהורים", דהיינו, למרות שהטמאים נהרגו הטהורים לא נטמאו, אלא הקימו ממלכת הכהנים מבית החשמונאים אשר צדקתם גרמה לפריחת התרבות היהודית ואף לרווחה כלכלית בזמנם.

וכן מצאנו שנס חנוכה היה אמנם נס גדול ומעל הטבע, אך הנס לא הועיל לכלל עם ישראל אלא למקצתם, משום שלא כל עם ישראל היה בסכנת חיים תחת שלטונו של אנטיוכוס אפיפנס מלך יון, ואף עיקר ההצלה בחנוכה היתה מן הסכנה רוחנית, לפיכך חז"ל הסתפקו בחגיגה רוחנית של פרסום הנס ע"י הדלקת נר חנוכה ובהלל ובהודאה, ולא במאכל ומשקה ע"מ דורותיו העתדיים של עם ישראל לא יטעו לחשוב שניצחון החשמונאים היה ניצחון של "כוחי ועוצם ידי". לעומת זאת בנס פורים כלל ישראל היו תחת שלטונו של אחשורוש, והיתה הגזרה כללית: "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן" (אסתר, ג', י"ג), לפיכך ההצלה בפורים אשר נעשתה ע"י מרדכי ואסתר בלבד כללה את כל עם ישראל, ומטעם זה חז"ל קבעו לחגוג את פורים באמצעות: קריאת המגילה, במאכל ומשתה, במשלוח מנות, במתן מתנות לעניים, וכו', דהיינו, גם חגיגה רוחנית וגם חגיגה גשמית, משום שאין חשש שעם ישראל יחשוב שההצלה בפורים היתה ניצחון של "כוחי ועוצם ידי".

וכן מצאנו שבמשך ק"ל שנים שושלת בית חשמונאי (אחד עשר שליטים) החזיקה הן בתפקיד המלך והן בתפקיד הכהן הגדול, אך למעבר הקבוע ממשפחת כהנים צדיקים למשפחת מלכים היתה משמעות הרסנית, משום ששושלת החשמונאים איבדו את התמיכה העממית לשלטונם, ולעתים החשמונאים מלכו אף כנגד רצון העם, עד שהם נאלצו לעתים להשתמש בכוח הזרוע על מנת לדכא מרידות פנימיות של היהודים מבני עמם. דוגמא להתנהגותו האלימה של אחד משושלת החשמונאים מובאת בגמ': "ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך (השביעי בשושלת בית חשמונאי): ינאי המלך רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שהיו אומרים: אמו נשבית במודיעים, ויבוקש הדבר ולא נמצא... מיד ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל והיה העולם משתומם, עד שבא שמעון בן שטח (גיסו, אחי שלומציון המלכה השמינית בשושלת בית חשמונאי) והחזיר את התורה ליושנה" (קידושין, סו.).

נמצאנו למדים כי הסרת ה"שבט מיהודה" (בראשית, מ"ט, י') גרם לכהנים מזרע חשמונאי לקדש את כח הזרוע כדרכה של מלכות יון שבה נלחמו אבותיהם הקדושים, ובעקבות זאת הוכחדה ממלכת החשמונאים ע"י העבד האדומי הורדוס אשר עלה למלוכה תחתם. וכן כתב הרמב"ן: "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב, ג:): כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקב"ה עליהם את עבדיהם והם הכריתום" (רמב"ן-בראשית, מ"ט, י').

מלכות החושך:

מלכות יון כונתה בשם מלכות "החושך" משום שתרבות יון החשיכה את מציאות ה' בעולם, וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, ב, ד): "וחושך' זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל". כלומר, חז"ל קבעו כי החושך מסמל דוקא את מלכות יון ולא את יתר מלכויות העולם, למרות שלכאורה מבחינה תרבותית יון היתה נחשבת למלכות נאורה, ולמקור הפילוסופיה והאומנות המתקדמת של עולם. בנוסף לכך גם חז"ל שבחו את יופי לשונם ואף דרשו עליהם את הפסוק: "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם", "דבריו של יפת יהיו באהלי שם... יפיותו של יפת יהא באהלי שם (מגילה, ט:), ומכאן חז"ל גם פסקו את הלכה שאין התורה נכתבת אלא יונית. הטעם לכך שלמרות כל זאת מלכות יון כונתה בשם "חושך", משום שעיקר תרבות יון התרכזה בגילוי היופי הטבעי של העולם הזה על כל גווניו, מתוך שימת דגש לצורה החיצונית של היופי, ומתוך כך תרבות יון הסתירה את המקור והיוצר של היופי שבעולם אשר הוא ה' אלהי כל הארץ. לפיכך חז"ל כינו את מלכות יון במילת "חושך" ("חשך" בחילוף אותיות: "שכח", "כחש"), משום שתרבות יון התכוונה לכבות את "אורו של עולם" (ב"ב, ד.) ע"י התעלמות מן העובדה שיש בעל לבירה (מד"ר, בראשית, פר' לט), ובאמצעות הנסיון לכיבוי אור התורה והמצוות המאירים לעולם כולו, כדכתיב: 'כי נר מצוה ותורה אור" (ב"ב, ד.).

כלומר, העולם דומה לחדר חשוך המלא ברהיטים ובחפצים יקרי ערך, והתורה היא כמנורה המאירה את החדר, לפיכך ללא אור התורה כל הרהיטים והחפצים יקרי הערך מאבדים את ערכם ואין הם ניתנים לשימוש הראוי להעשות בהם. על כן החשמונאים התמרדו כנגד החשכת כוחו וגבורתו של ה' יתברך, וכנגד נסיון היונים והמתיוונים לכבות את אורה של התורה, ובמשך שש שנים החשמונאים נלחמו במעצמת "החושך" עד לנצחון אור התורה. לפיכך מיד כשנכנסו החשמונאים להיכל (כ"ה כסלו, ג"א תקצ"ז) הם הדליקו את נרות המנורה ונעשה הנס בשמן המנורה, כסמל לנצחון אורה הרוחני של תרבות ישראל, דהיינו, אף מנורת הקודש שעשו החשמונאים מ"שפודין של ברזל וחיפום בעץ" (ר"ה, כד:) האירה לכלל עם ישראל את חשכת יון, ובבת אחת הפכה את גלות חשכת יון לאור הגאולה היהודית. כלומר, דוקא מתוך חשכת יון ניכר אור ישראל הנצחי, שנאמר: "יוצר אור ובורא חשך" (ישעיה, מ"ה, ז'), דהיינו, ה' ברא את החושך כדי שניתן יהיה להעריך את טובו של האור. וכן מצאנו אצל יוסף הצדיק שהיה שרוי י"ב שנים בחשכת בור בית הכלא במצרים, וה' יתברך האיר לו את מזלו בבת אחת, שנאמר: "וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור" (בראשית, מ"א, י"ד). על כן בימי החנוכה עם ישראל מודים לה': "על הנסים... ועל המלחמות", דהיינו, כשהדור אינו כולו זכאי ה' מסתיר את פניו מישראל כביכול, והדבר גורם להם למלחמות ולייסורים ע"מ שהם יתעלו ברוחניות ויגיעו למדרגה שבה הם יהיו ראויים לכך שה' יגאלם בנסים גלויים, כפי שארע בימי מתתיהו החשמונאי ובניו.

לפיכך חז"ל דימו את תקופת גלות יון בתואר "חושך" גם משום שמילת "חושך" היא ביטוי להרגשת העלם השגחתו יתברך, ועת הגאולה מתבטא בסיומו של החושך, כפי שנאמר: "קץ שם לחשך" (איוב, כ"ח, ג'). וכן מצאנו שבטרם ירידת יעקב למצרים ה' התגלה ליעקב "במראת הלילה" (בראשית, מ"ו, ב'), והבטיחו: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", דהיינו, ה' הבטיח ליעקב שגם בירידה לגלות, ואף בחשכת הלילה של הגלות ה' לא יניח את יעקב לבדו אף פעם. הבטחה זו תקפה לא רק כלפי יעקב אע"ה אלא תוקפה הוא גם כלפי כלל זרע ישראל, ואף כלפי כל אדם ואדם בכל מצב, דהיינו, גם במצבים של חשכה והסתר פנים, השגחת הקב"ה נמצאת עם כל אדם לצורך שמירתו והגנתו מפני "החושך".

וכן מצאנו ש"החושך" הוא גם כלי שימושו של יצה"ר כי בעזרתו הוא גורם לאדם לחשוב שחושך שורר בעולם, בכדי שהאדם לא יראה ולא יבחין בקב"ה המשגיח על מעשיו, ובכך האדם יאבד את אמונתו ויובל ע"י יצה"ר בחושך ובאפלה. לפיכך כשהאדם מאמין בה' האור הרוחני של התורה מאיר לו ומסייע לו להתגבר על יצרו, כמאמר הנביא: "כי אשב בחשך ה' אור לי" (מיכה, ז', ח'). וכן וכתב הרמב"ם (דעות, פ"ו, א): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם". 

חז"ל מלמדים כי חשכת הלילה נוצרה בעבור ישראל לצורך לימוד התורה, כמאמר ר"ש בן לקיש: "לא אברי סיהרא אלא לגירסא" (עירובין, סה.), דהיינו, ישראל לומדים בלילה ע"מ שיאיר להם היום. זהו גם ההבדל בין תורת ישראל לבין תרבות יון: תרבות יון מקדשת את המוחשי והנראה לעין כאור היום, לעומת זאת עבור ישראל "העולם הזה הוא דומה ללילה" (פסחים, ב:), מפני שהקב"ה אינו מומחש בו כביכול. לפיכך חז"ל תקנו להאיר את תחילת הלילה בנר חנוכה, שהוא בבחינת "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי, ו', כ"ג), וע"י כך ישראל מציינים את נצחון אור ישראל על חשכת יון הנמשכת עד עצם היום הזה (התרבות הגרמנית, האמריקאית, וכד'), וכן נאמר: "אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך" (משלי, י"ג, ט'), ונאמר: "כי לא תהיה אחרית לרע נר רשעים ידעך" (משלי, כ"ד, כ'). כלומר, "נר ישראל" (שמואל-ב, כ"א, י"ז) הנצחי שונה במהותו מנר עכו"ם הדועך, שנאמר: "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום" (משלי, ד', י"ח).

לפיכך המדרש (תנחומא, וישב, סימן ג) קבע הלכה לפיה: "אסור להבדיל על הנר של עכו"ם במוצאי שבת, למה? שלא שבת ממלאכה, ולא עוד אלא אם אתה מבדיל על נרו של עכו"ם, אתה עושה העכו"ם כאלו הוא ספון (שווה), וכתוב אומר: 'כל הגוים כאין נגדו' (ישעיה, מ'). מעשה באנטונינוס שבא לקיסרין ושלח אחר רבינו הקדוש, והלך עמו ר"ש בנו ורבי חייא הגדול, ראה ר"ש שם לגיון אחד נאה ומשובח ראשו מגיע לקפאלירס (כותרת) של עמודים, אמר לו (ר"ש) לרבי חייא: ראה כמה פטומין עגלין של עשו!, נטלו רבי חייא והוליכו לשוק והראהו סל של ענבים ושל תאנים והזבובין עליהם, אמר לו רבי חייא: זבובין אלו ואותו לגיון שוין. כשעלה ר"ש אצל אביו אמר לו: כך אמרתי לרבי חייא וכך השיב לי. אמר לו: כל כך נתן רבי חייא הבבלי ממש שהשוה אותן לזבובין?!, לפי שלגיונים אלו אינן ספונין (שווים) לכלום, אבל זבובין הקב"ה עושה שליחותו בהן, שנאמר (ישעיה, ז', י"ח): 'והיה ביום ההוא ישרוק ה' לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור', וכן (שמות, כ"ג): 'ושלחתי את הצרעה', ובכנים וצפרדעים".

נצחון החשמונאים:

חג החנוכה הוא החג היחיד שארע לעם ישראל בארץ ישראל, משום שהיונים לא הגלו את עם ישראל מארצו אלא הם שאפו להגלותם בארץ ישראל עצמה, באמצעות ניתוקם של עם ישראל מן התורה והטמעתם בתרבות יון בכח הזרוע, כאמור בתפילה: "להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצוניך". וכן מצאנו שהיונים לא שברו את פחי השמן אלא רק "טימאו כל השמנים", ע"מ שישראל יקיימו את מצות התורה בטומאה. לפיכך נצחון החשמונאים איננו רק נצחון צבאי על מעצמת יון אשר בעקבותיו שלטה ממלכת החשמונאים ביהודה לתקופה של ק"ד שנים (63-167 לפנה"ס), אלא נצחון החשמונאים מסמל יותר מכל את נצחונה של התרבות היהודית על התרבות ההלניסטית לדורות עולם, וכן מצאנו שלאחר נצחון החשמונאים החלה תקופת פריחתה ושגשוגה של התורה שבע"פ. כמו כן העובדות ההסטוריות מוכיחות כי התרבות היהודית-הדתית שורדת עד היום במלואה, ואף גרמה במהלך השנים לשינוי מהותי של כלל התרבויות והדתות שנוצרו שנים רבות לאחר נצחון החשמונאים (התרבות הנוצרית, המוסלמית, וכו'). לעומת זאת המעצמה היונית נכחדה כליל, ומהתרבות היונית-החילונית נותרו רק שרידי תרבות שוליים אשר הם מקדשים את חיי הרוח שאינם קשורים לדת, כגון: תיאטרון, איצטדיון, קרקס, ספורט, אולימפידה, וכד', דהיינו, שרידי תרבות יון ממלאים עד היום רק את החלל הרוחני של חיי החילוניות הריקנית מדת וממסורת עתיקת יומין.

משל למה הדבר דומה: לזהב ולתבן שהיו מונחים זה לצד זה, כשהגיעו למקום בני אדם הם מלאו את שקיהם בזהב וחיו בעושר שנים רבות, וכשהגיעו למקום בהמות הן מלאו את כרסיהן בתבן ולאחר מספר שעות הן שוב רעבו לתבן. מטעם זה כלל דורות ישראל מודים לקב"ה בחנוכה על הנצחון הרוחני של תרבות ישראל על תרבות יון, שהוא בבחינת "ותבלענה השבלים הדקות את שבע השבלים הבריאות והמלאות" (בראשית, מ"א, ז'), לפיכך בני ישראל רואים את נצחונם של החשמונאים בגדר של נס שעשה הקב"ה עם ישראל, למרות שה' יתברך כיסה את נס חנוכה בלבוש טבעי של נצחון בקרב צבאי כביכול. וכן מובא ברמב"ן: "אמר לו הקב"ה למשה: 'דבר אל אהרן ואמרת אליו', יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח" (במדבר, ח', ב').

וכן מצאנו שהחשמונאים נקראו "מכבים", משום שהם חרטו על דגלם "מי כמוך באלים ה'" שהם ר"ת "מכבי", להורותינו שהחשמונאים לא סמכו על כוחם אלא על ישועת ה', ככתוב: "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה" (דברים, ח', י"ח). לכן נכתב בנוסח ספרד: "על הנסים... ועל המלחמות", ע"מ להזכירנו שבזכות מלחמת החשמונאים ביונים הוכח לישראל ולעולם כולו כי רוח התורה גוברת גם על כוחה של תרבות יון לדורותיה. וכן כתב האר"י שנוסח הברכה הוא: "להדליק נר חנוכה" שהם ראשי תיבות נח"ל, לקיים מקרא שכתוב: "נפשנו חכתה לה'", וגם ללמדנו שה' "נוצר חסד לאלפים" שהם ראשי תיבות נח"ל. לפיכך הדלקת נרות חנוכה גורמת לחיזוק האמונה והבטחון בה' בכל הדורות, כפי שנרמז במאמר הגמ': "פתילות ושמנים שאין מדליקים בהם בשבת מדליקים בהם בחנוכה" (שבת, כא:), דהיינו, נר שבת נועד להאיר בכל שבוע את הנשמה היהודית, ולהודיע שהקב"ה ברא את כל העולם בששה ימים וביום השבת נתעלה וישב על כסא כבודו, אך גם הפחותים שבישראל אשר אינם מדליקים את נר נשמתם בערב שבת, כאשר הם מדליקים נרות בחג החנוכה מתוך העמקה בנצחון תרבות ישראל, הדבר מדליק  בנשמתם היהודית את האמונה והבטחון בה', שנאמר: "נר ה' נשמת אדם" (משלי, כ', כ"ז). וכן כתב האר"י כי האורות של נרות חנוכה יש בהם תאורה רוחנית הגורמת לאדם להתקרב ולשוב בתשובה לה' יתברך, אף יותר מאשר אורות התשובה של חודש אלול ור"ה, דהיינו, ההארה הרוחנית של ימי החנוכה מזמן החשמונאים חוזרת להאיר בכל שנה דרך נרות חנוכה.

וכן מצאנו כי למרות שב"בית שני לא שרתה בו שכינה" (רש"י- בראשית, ט', כ"ז) בכל זאת אורות מנורת החשמונאים האירו את יקרן וגדולתן של התורה שבכתב והתורה שבע"פ, באמצעות השתדלותם של החשמונאים הקדושים להאיר את מנורת המקדש אשר היא מסמלת את נר התמיד של התורה. וכן חז"ל אמרו: "הרוצה שיחכים ידרים" (ב"ב, כה:) וסימנך מנורה בדרום, "הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה" (ברכות, נז.), "הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים" (רש"י-על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה, שבת, כג:). מטעם זה הרמב"ם חתם את דבריו בהלכות חנוכה (פ"ד, יב) בהתלהבות יתרה, באומרו: "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד. וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח האל והודיה על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק". כלומר, אפילו במצוות מדאורייתא אין חיוב לשאול על הפתחים בכדי לקיימן, אלא שהרמב"ם מלמד מההלכה החריגה הזו כי בשכר מצות נר חנוכה האדם זוכה בעוה"ז לחכמה, ולמאור תורה, ולבנים תלמידי חכמים. לפיכך בעבור השגת מטרות נעלות אלה האדם צריך אפילו לשאול על הפתחים ע"מ להשיגן.  

נמצאנו למדים כי אמנם אור מנורת המקדש כבה בעת חורבן בית שני, אך הניצוץ מאותו האור הטהור גנוז לתמיד בנשמתו של כל יהודי, לפיכך אף עם מעט מאותו האור הגנוז ניתן לגרש הרבה מן החושך, כשם שהחשמונאים נצחו באורם את חשכת מעצמת יון.

נס פח השמן:

חג החנוכה נקבע על סמך נס פח השמן ולא על שאר הנסים שנעשו לחשמונאים במהלך מלחמתם כנגד היונים, משום שעל יתר הנסים יכול להיות פתחון פה לומר כי אלה היו מקריים, או בזכות עוצמתם של לוחמי בית חשמונאי, או לנוכח התפוררותה של מעצמת יון, אבל בנס פח השמן הכל מודים שמאת ה' היתה זאת. וכן מובא בגמ': "מאי חנוכה? (על איזה נס קבעוה?-רש"י)... כשנכנסו יונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת, כא:). כלומר, ע"י מציאת פח השמן הטהור קיבל נצחונם של החשמונאים משמעות של קדושה עליונה, לפיכך "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", ע"מ להדגיש שנצחונם של החשמונאים איננו נצחון של "כחי ועצם ידי", אלא ה' הוא האל המושיע. מטעם זה הונצח נס פח השמן במצות הדלקת נר חנוכה המסמל לדורות את התופעה הפלאית של נצחון הרוח את הכוח, על כן חז"ל קבעו להציב את נר חנוכה המשפחתי ליד פתח הבית מבחוץ, כנגד החושך החיצוני המדכא ובכדי לפרסם את קדושת נס חנוכה בכניסה וביציאה מן הבית.

מחברם של הספרים: מצמרת הארז, אשר תקראו, ואשר על המשכן

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב