נס ההתנסות
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

נס ההתנסות 

מאת    [ 19/12/2006 ]
מילים במאמר: 1169   [ נצפה 2487 פעמים ]

 
 
  חנוכה, חג האורים, מסמל בעיניי את היכולת שלי כאדם להאיר את החשיכה. השיר שמלווה אותי מילדותי  (אתם מוזמנים להצטרף) "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש, כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן, סורה חושך הלאה שחור, סורה מפני האור!" הוא כנר לרגליי כשאני צועדת בחשיכה שלי.  אני מאד אוהבת את חג חנוכה. הוא שייך למועד הולדתי ומזכיר לי מידי שנה את התפקיד שלי כאדם עם חזון וטוב שכך כי יש לי נטיה לשכוח. לא איך להיות אדם, זה דווקא קל לי לזכור שהרי זה הטבע שלי, משהו שאני בנויה ממנו, אלא לזכור שהחשיכה היא תוצאה ולא יצירה העומדת בפני עצמה. שכן, אי אפשר להדליק או לכבות את החושך. אפשר להדליק או לכבות את האור. כך, אני זוכרת שלפני החשיכה היה אור ובמשך כל יום מימות השנה אני מנסה לזכור שבידיי להתחבר לאור שהיה לפני החשיכה.  אך, מכיוון שאדם אנוכי, והנטיה הטבעית שלי היא בריחה והפעלת שיקול דעת למה כדאי לי לברוח, אני לא מפסיקה להתערב בתהליך. כל הזמן מתערבת. זה מרוב שלא רציתי (בריחה) להיות כמו אמא שלא מפסיקה לברבר ולהביע דעות נחרצות על אף שהן סותרות בנשימה אחת ומצד שני, לא להיות כמו אבא שהתנתק מהמציאות וחי בעולם דימיוני בבועה שיצר סביבו ולא הביע שום דיעה אלא אם דובר על תהליכי תנועת גלגלי הזמן בעולם....  אז כמו שזה נשמע, כך זה באמת. בראש שלי. אני נעה בין הבלים סותרים חסרי קשר אך, יוצרת קשר ביניהם במיומנות רבה למרות שזה ממש אבל ממש לא חשוב, כלומר מתעסקת בשטויות ובין עניינים ברומו של עולם שלא רק שהם רחוקים ממני כמו השמים או החלל החיצון הם גם לא ברי מימוש. יעני אידיאליסטיים מידי. מושלמים מידי. נו, אמרתי כבר, עולם דימיוני לחלוטין. אני קוראת לתנועה הזו זיגזג רגשי. נעה מלמעלה למטה. עד שאני אומרת די. מה קרה? מת העולם? מה איתי? איפה אני בתוך כל זה? ומתחילה בפעולת האיחוד. אני מאחדת את כל נרותיי כדי שאהיה אור איתן. מה, לא הגיע הזמן שיהיה לי עמוד שידרה? יאללה. סורה חושך!  אך, אז הסתבר לי שאם אני שואפת להאיר את החשיכה אני בעצם מחפשת אותה ואם אני מחפשת, מן הסתם גם אמצא אז, לא עדיף לחיות כאילו אני מוארת? ועם בחירת ההעדפה הזו, נסתם הגולל על ההארה העצמית. אך, זה כבר לא נשמע כמו שזה לכאורה נשמע. מכיוון שהפסקתי לחפש את החשיכה במטרה להאיר אותה, מה שעשיתי בעצם זה להביא את התוצאה ששאפתי אליה להווה. כ א י ל ו הפכתי למוארת. כ א י ל ו אני כבר "שם". (אל תנסו את זה לבד בבית). ברגע שהפסקתי לחפש את החשיכה, המוח שלי הבין מן הסתם שאני כבר מוארת.  המוח לא מבדיל בין מציאות לדימיון. הוא מאד תמים. מאמין ונשען על המידע מחמשת החושים המתורגלים לבחון את המציאות הטבעית הסובבת את הגוף ומכין אותי לפעולה. ומה אני אגיד לכם, יבורך המוח הזה, היו פעמים שהוא ממש הציל אותי בתגובות מהירות ומפתיעות אך אני חייבת להודות שהיו גם פעמים שהוא חסם אותי. כלומר, מרוב שכל דבר תורגם כדבר מפחיד, התגובה האוטומטית שהמוח שידר לי זה קיפאון. זה גם פעל בכיוונים אחרים כגון, בכל פעם שהילדים לא עושים מה שאני רוצה, אני באופן אוטומטי כועסת. בכל פעם שאין מספיק כסף אני מאוכזבת. בכל פעם שאני עולה על הכביש המהיר אני בטוחה שאעשה תאונה. כל מיני "כל פעם... אני... " כאלה שהופיעו להם בצורה מאד אוטומטית. זה היה לי טבעי להרגיש ככה בפני המצבים שנקרו לפניי. אז, זה יצר אצלי מבוכה לא קטנה. הצד שלי מאמא לא הפסיק ללרלר (דיבור ללא הפסקה עד שיוצר הרבה ריר בפה) ולהביע דעות נוגדות וסותרות לגבי המצב תוך יחוס לעצמי שאני אשמה בכל, אחראית על הכל ולא מבינה דבר ובטח שלא מסוגלת לזהות האם המצב באמת דורש ממני לברוח ולהתנתק או להתערב או שזה רק ניסיון העבר שלי שתומך בתרגום הזה? איך אדע עם היד המתקרבת אליי באה להכות אותי או ללטף אותי? החושים שלי אמרו איום. או האם לילדים יש כוונה באמת להכעיס אותי או שכל הילדים מותחים גבולות כי הם מבקשים להפוך לעצמאים? או האם אעשה תאונה כי אני מפחדת מתאונה (נבואה המגשימה את עצמה) ואם לא תהייה תאונה זה בגלל שאני מאד זהירה כי אני מפחדת מתאונה? איך אדע מה צפוי לי? והצד של אבא שלי חזר שוב ושוב על סיסמאות הירואיות שעליי להקריב קורבנות כמו אלעזר המכבי שמת כדי להרוג את הפיל  (יעני, אני אוציא לעצמי עין כדי להוציא לך שתי עיניים?), שעליי להלחם בגבורה כמו יהודה המכבי שאמנם הפסיד בקרבות אך ניצח במלחמה ומה חייל אחד או כמה אלפים בין חיי נצח ואהבה אלוהית? לא שווה? שווה שווה. רק תגיד לי איזה קורבן עליי להקריב כדי להיות כמו ביל גייטס. ולא מה עליי לתקן בעצמי כדי שההודים לא ימותו מרעב. בחייך אבא! מה מעניין אותי כל התורות, הסיסמאות ההירואיות והמטאפורות הבלתי אפשריות בעליל? תן לי לעבור את היום בסבבה. מה ביקשתי. עזבו אותי במנוחה.  אך, שניהם המשיכו בשלהם עד שאני אומרת די. די. שקט. חאלס. אני לא ברומו של עולם ולא בתחתיתו. בסך הכל בן אדם. פה. באמצע. בין הדור המסור לכאורה, הציוני, הבלתי נשכח שהקים את המדינה (ההורים) ובין הדור חסר עמוד השידרה לכאורה, מפונק, ללא גבולות שמתעניין רק בעצמו (הילדים). נופלת בין הכסאות ורוצה רק לשבת בניחותא. גם אם לא בכורסא מפוארת, רק שיהיה לי מקום ישיבה. הנה. פה. באמצע. ביניכם. זהו. עכשיו אני נוכחת ואומרת שעל כולנו להגיע להידברות. ונורמאלית. כלומר, שמעתי אתכם. יופי. עכשיו, הגיע הזמן לשאול מה אני רוצה? לאן אני שואפת להגיע? האם התגובה שלי תומכת במטרה הזו? בחזון שלי?   וברגע של שקט אני מאפשרת לעצמי להתחבר לקול הדממה. אני נכנסת לחניה של חנו-כה ושם כבר מסופר סיפור אחר. לא סיפור העבר שתוצאותיו ידועות ומסופר בקול רעשני והמוני אלא סיפור העתיד כפי שהחזון האנושי אומר לנו שאפשר שיהיה ומסופר על ידי קול הדממה הוא קול אור הנס. בקול הדממה אני בוחנת את הקול שלי ובודקת איך אני יכולה להביא את העתיד להווה. כלומר, להפסיק להגיב באופן הטבעי לי, המוכר והידוע על פי העבר שמוביל לתוצאות ברורות, צפויות, מחושבות בסיכויי ההיגיון המציאותי כמו החשיכה ולהתחיל ליצור על פי החזון שלי בהנחיית אור הנס. כנגד כל הסיכויים. כנגד הטבע שלי. כי אני מעצם היותי אדם, מוטבעת באות קין ולכן, פועלת לפי הטבע שלי, כמו שאמרתי, בורחת ומתנתקת כשאני מרגישה חסרת אונים ומאבדת שליטה או נוטה להתערב כדי להרגיש שאני עושה משהו. לעומת זאת, כשאני דוממת, לא בורחת ולא מתערבת, אני נכנסת למצב של הרף. פסק זמן. בהרף הדממה, בין פעימה לפעימה אני מתחברת לקול הנס. כי הנס בהגדרתו הוא משהו לא טבעי. לא צפוי. לא מתוכנן ובטח שהוא לא יאומן. כלומר, אני מתעלה מעל חמשת החושים והטבע שלי (הופכת לעל טבעית? אמאל'ה) כדי לבחון את המציאות באור אחר. אור הנס. מאפשרת על ידי חיבור למצב (במקום בריחה) וחוסר התערבות (במקום להפעיל שיקול דעת) לבטא את קולי ולהתחדש.  אז, זה לא שאני לא מאמינה יותר לחמשת החושים שלי אלא משתמשת בכלי נוסף שאני מפתחת בעצמי כדי לבחון את המציאות מחדש. מכיוון שהמוח נשען על תשדורות, מקבל גירוי ושולח תגובה אוטומטית, כשאני מרגישה שאני נמצאת בחשיכה, אני מתחברת לאור הנס. זה הופך את הלא יאומן ליאומן. כי זה שאני לא מכירה את הדבר זה לא אומר שהוא לא מתקיים, נכון? ואז, זה כבר לא כאילו. כי כשמאמינים, זה הופך לאמיתי. זה יכול להתקיים גם אצלי.  חג האורים מזכיר לי שאני יכולה להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי ולהביא את העתיד להווה ולהפוך את הנס להתנסות טבעית.  
אביה הבר, מדריכה לפיתוח המודעות העצמית - לחיות של(ו)ם באמצעות יש מעין.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב