החיים שנועדתי לחיות, או האומץ להיות אני 

נושא זה, המוזכר גם בעמודים שונים באתר שלי, וגם על-ידי מורים ומדריכים רבים, הינו קשור למה שאני נהיית ככל שאני צומחת וגדלה מבפנים.
מדובר כאן בהתהוות ממי שהייתי למי שהפכתי להיות, ממה שאני למי שאני, ממצב של מישהי שיש לה למישהי שהינה.
מעבר כזה כרוך בעבודה רבה ולא קלה של נפרדות ייחודיות, בשפה פסיכולוגית separation individuation.
מונח זה מקורו בספרות הפסיכולוגית, ונדמה לי שהוא שייך לפסיכואנליטיקאית בשם מרגרט מהלר Margaret Mahler באמצע שנות בחמישים של המאה ה20.

הפסיכיאטר הידוע ק.ג.יונג השתמש אף הוא במונח individuation כדי לתאר את התהליך שעל האדם לעבור כדי להיות אדם בריא,בוגר וייחודי, חופשי מה תסביכים שלו מהשפעות והתניות החינוך והסביבה בה גדל.
מהלר התכוונה לתהליך אותו על התינוק האנושי לעבור כדי לפתח אני נפרד ועצמאי מאמו ולהפוך בהדרגה לאדם בריא בעל זהות פנימית יציבה ומגובשת; בהתחלה התינוק מרגיש חלק בלתי נפרד מאימו, ושהיא חלק ממנו.
האם גם מרגישה כך. התהליך הבריא הוא שבהדרגה שני הצדדים עוברים ממצב של התמזגות האחד בתוך השני symbiosis למצב של היפרדות הדרגתית המאפשרת לילד לגבש זהות פנימית ברורה וייחודית משל עצמו.
כאשר תהליך זה אינו מתרחש, או במלואו או בחלקו, הילד עלול לפתח הפרעות רגשיות ונפשיות חמורות, תלוי בעוצמת הסימביוזה ובגורמים נוספים.

לא מתכוונת להאריך יותר בנושא זה מההיבט הפסיכולוגי.
מה שמעניין אותי הינו ההיבט של ההתפתחות והצמיחה הרוחנית, כשלב מתקדם יותר בהתפתחותי כאדם.
נוכחתי לדעת ש separation individuation, קיים בכל השלבים והרבדים השונים של גדילה והתפתחות, ואפשר לומר שזהו בעצם חוק, היות ותהליך זה מלווה את האדם בכל שלבי החיים.
החל מהרגע בו הוא יוצא לאוויר העולם ומרחם אמו, ועד לרגע בו הוא עוזב את העולם ומחזיר את נשמתו לבורא.
אצל האדם המודע או זה שמחפש להתחבר לייחודיותו, הנפרדות-ייחודיות הינה הכרחית. הוא אינו יכול להרשות לעצמו "להתמקם", להיתקע, בשום שלב. אחרת הוא ירגיש חולה, מזייף, הדברים לא יזרמו.

אני מוצאת שככל שאני מתפתחת וצומחת מבפנים, עלי להיפרד מיותר ויותר דברים שהאמנתי בהם וחשבתי אותם לנכונים. הכוונה לאמונות, דעות, עמדות, דפוסי חשיבה, רגשות וההתנהלות שהיוו חלק עצום מהזהות שלי.
מי אני בכלל ללא כל אלה, המקצועיות שלי, מה שלמדתי ורכשתי, המראה שלי, הנעורים שלי, הנשיות שלי, התפקידים שלי כ...כל מה שאתם יכולים להעלות על הדעת! שלא לדבר על כל מני אנשים, עיסוקים, סיפורים שלי, מה לא!..
הכי קשה, זה לוותר על כל מה שאני ידעתי עד כה, על המוכר וידוע, אזורי נוחות למיניהם, הרגלים שאהבתי ותמונה מסוימת של מה שאני ושל איך העולם מתנהל, כולל אהובים ופחות אהובים.
ואז מה , מה נשאר? כלום במה להיאחז. בררר...לא נעים בלשון המעטה.
ככל שאני מתקרבת למשהו שונה לגמרי מהידוע, זה מרגיש בודד, כי זה נפרד.
נפרד מכל דבר שהוא לא אני.
ייחודיות, להעיז להיות אני, חלמתי על כך כל כך, ובעת ובעונה אחת זה מפחיד כי זה כל כך חדש ולא ידוע, בלתי מובן, מחוץ לקופסה, חי.

הכאב הוא על היפרדות, כשאני נפרדת, עוזבת משהו מאחור, משחררת.

הפחד הוא מהייחודיות. ייחודיות אומרת בהכרח אחריות על עצמי ועל חיי, אין תירוצים מאחוריהם אפשר להסתתר, יש הכרח בשקיפות מעיזה ונועזת, שקיפות שנושאת בתוכה פגיעות כי אם אני נכשלת אז זה עלי כי זו אני בלי כל התירוצים של הסיפורים האישיים והעתיקים שלי.

זה להיות מוכנה להיות שוב שלומיאלית, מגושמת וחסרת ביטחון כמו ילדה שעושה את צעדיה הראשוניים או מגמגמת את משפטיה הראשונים, כמו נערה ביישנית בעלת מודעות יתר למראיה ולהתנהלותה עם אחרים.
זה לעשות טעויות ושגיאות, במודע, ולהיות מוכנה לספוג ביקורת, הרמת גבה...
זה להסכים להישמע ולהראות טיפשה או לא מובנת, כי אני עצמי רק מגלה את הייחודיות שלי ואיני יודעת מי אני.
וכל זאת אחרי שנים רבות מאד בהן הייתי ארלט מסוימת, או יותר נכון חשבתי את עצמי למישהי מסוימת, עם כל מיני סופרלטיבים.
מתבגרת שעוזבת את הבית המוכר והידוע.
אך אני איתנה, חזקה ויציבה, קלה ממשקולות העבר שנזרקו והושלכו החוצה.
מהתניות רבות. נפרדת מזהות קודמת, לקראת ייחודיות שאיני אפילו יודעת מהי.
זה מרגיש טוב, קל וחופשי, וזה גם קצת מפחיד.
זה מרגש, מסקרן, מחבר אותי לאיזו איכות רגשית עמוקה אותה הרגשתי בתור ילדה, משהו ששייך למסתורין ולפליאה של הגילוי מחדש של עצמי ושל החיים.
מוצאת עצמי עושה דברים שרציתי מאד לעשות בתור ילדה, כמו לשיר, לרקוד, ללמוד וללמד, לתת, סוף סוף לא לפחד לבטא את עצמי...להרגיש את האהבה...
מוכנה לפלס את דרכי, מבלי לדעת מה יהיו התוצאות.