זה לא אני, זה אתה 

מי לא מכיר את המשפט השגור בפינו, במיוחד כאשר אנו רוצים לסיים מערכת יחסים : "זה לא אתה, זה אני"?  המשפט שנועץ את הסיבה או ה"בעיה" להתנהגות בי ולא בך,  בעוד המחשבה האמיתית החולפת במוחנו היא: "מה פתאום אני... ברור שזה אתה". 

פעמים כה רבות בחיינו אנו נוטים להפנות אצבעות מאשימות כלפי הסובבים אותנו-הורים, ילדים, בני זוג, בוסים, חברים לעבודה או סתם חברים.  הדבר הפשוט ביותר הוא להטיל את כל האשמה על מישהו אחר וליצור דיכוטומיה של "רעים וטובים" (הוא/היא הרע/ה  ואני הטוב/ה), "צודקים וטועים" או כל הפרדה אחרת המשאירה אותנו בצד ה"צודק" ה"נקי" ואת האחר בצד האשם והטועה.   אולם לרוב,  עד כמה שקשה לנו להודות בכך, לנו יש חלק משמעותי בכיוון שאליו פונים יחסינו.  לשם כך, עלינו להתבונן ביחסינו עם מגוון אנשים בסביבתנו ולבדוק האם יש דפוס שחוזר על עצמו, תחושות או רגשות עזים המתעוררים במפגש עם אותם אנשים.

 אם אנחנו מסתכסכים באופן קבוע עם הבוס שלנו במקום העבודה ומוצאים עצמנו מפוטרים ממקומות עבודה רבים, אך כאשר מדברים איתנו,  אף פעם איננו אשמים, תמיד הבוס לא בסדר, טיפש, לא צודק-זוהי "נורה אדומה" ועלינו להתייחס אליה.  כאשר הדפוס חוזר בסיטואציות שונות, עם אנשים שונים והמכנה המשותף היחיד הוא – אנחנו... רצוי שנבדוק את תרומתנו לסיטואציה, מה המסר שאנחנו משדרים, שפת הגוף שלנו, הרגשות המתעוררים בנו במצבים אלה. עד שלא נפתור ונעבד את הדפוס הזה, הוא יחזור ונמצא את עצמנו באותה סיטואציה שוב ושוב.

 לעיתים, צריך רק אדם אחד שיעשה את התנועה הלא צפויה בטנגו ויביא את האדם השני למקום חדש.   האפשרות המוכרת לנו, היא כמובן להמשיך בריקוד הידוע והצפוי מראש שאנו יודעים את תחילתו וסופו.  אפשרות חדשה היא לשנות את המהלך שלנו בריקוד וכך להביא את העומד מולנו לשנות את המהלך שלו בעקבותינו. יתכן שבתחילה התנועה תגרום בלבול, אך כאשר נחזור עליה-היא תהדהד אצל הרקדן השני.

 יכולתנו לשנות התנהגות של אדם אחר מבלי שהוא רוצה בכך היא מועטה, אולם היכולת שלנו לשנות את התנהגותנו היא בלתי מוגבלת. 

 לעיתים קרובות, תגובותינו אוטומטיות: האחד מעיר הערה ואנו כבר מגיבים ,"יורים" בחזרה וכך מתפתח קרב יריות שבמהלכו נפגעים שני הצדדים המעורבים.  עלינו לשאול את עצמנו, האם אנחנו פתוחים לנסות תגובה חדשה? לנקוט בפעולה אחרת?  האם אנחנו מסוגלים לשמוע את ההערה,  לא להגיב באימפולסיביות, לנסות להבין למה היא כל כך מכעיסה אותנו ואיך אנחנו יכולים לגרום לצד השני לראות אותנו ואת הרגשות שלנו מבלי להאשים אותו?  הרי ברגע שאנחנו מאשימים אותו, הוא יתקוף  וייווצר מעגל אינסופי של האשמות וכעס. 

 סביר להניח שבהתחלה זה ירגיש מאולץ, אך ככל ש"נתאמן" בתגובות החדשות ונצא מהקיבעון של התגובות שלא מובילות לשום מקום, כך הן יהפכו לחלק טבעי ממערך התגובות שלנו.  בהחלט יתכן שהתגובה החדשה, תפרוק את הצד השני מנשקו מבלי לתת לו תחושה שהוא הפסיד ובכך תניע דינאמיקה שונה מהרגיל.

 לסיכום, אם האנרגיה העצומה המושקעת בהאשמות, בפגיעות ובניסיון לשנות את האדם האחר, תופנה לשינוי דפוסי ההתנהגות שלנו בסיטואציות מסוימות-נגדיל את הסיכוי לשנות את מערכת היחסים בינינו ולהוביל אותה קדימה.