הנחת תפילין, והכנסייה...
כאשר חבריי באחת הכנסיות בפלורידה ביקשו ממני, כ"יהודי לשעבר", להרצות בפניהם ביום ראשון בכנסייה על טקס הבר מצווה ועל מצוות הנחת תפילין, לא ידעתי כיצד להתחיל להציג את הנושא. לבסוף החלטתי לעשות זאת בדרך מקורית: להקביל בין שלבים ביצוע החייאה לפצוע על ידי פרמדיקס ובין שלבי הנחת התפילין... נשמע מצחיק? אני חייב להודות שהרעיון היה מקורי לחלוטין, פרי מחשבה ותוצאה של הרהורים ביני לבין עצמי.
בהרצאה הדגמתי כיצד יהודי מניח תפילין והקבלתי את הטלית בה מתעטפים תחילה ואשר עוטפים בה את הגוף, ובעיקר את מערכת הנשימה, להנשמה מפה לפה. הסברתי כי התפילין של יד, המונחים על יד שמאל, מקבילים ללב, המוטה ממרכז החזה שמאלה. לכן את קוביית התפילין צריך להניח תוך הטייה ישירה לכיוון הלב - ממש כשם שהפרמדיק יפנה לבדיקת הדופק לאחר ביצוע הנשמה, ואם לא ימצא דופק, יאלץ לבצע עיסויים ללב המהווה את מרכז מערכת הדם. כך בדיוק פונה היהודי המניח תפילין מיד לאחר ההתעטפות בטלית להנחת תפילין של יד על ידו השמאלית ומכוון את קוביית התפילין אל מרכז מערכת הדם, אל הלב. אכן, אדם אשר פסק ליבו מלפעום איננו מוגדר כאדם מת כל זמן שעדיין זורמים במוחו גלי מוח. רק עם הפסקת זרימתם של גלים אחרונים אלו יוגדר הפציינט כ"מת".
בדיוק לפי סדר מדורג זה פונה היהודי אל מרכז מערכת העצבים ומניח תפילין של ראש. כשם שישנם ארבעה סוגים שונים של גלי מוח, מתחלקים התפילין שבראש לארבע פרשיות. גם שמו של האל מונה ארבע אותיות - כל אות כנגד סוג אחד של גלי מוח וכנגד פרשיית תפילין אחת.
בעודי עטוף בטלית ותפילין מונחים על גופי בתוך הכנסייה, הצגתי אותם לעיניי הנוכחים בכנסייה. שאלות נשאלו מכל הכיוונים. אחת מהן היתה: מה פשר הקשר של התפילין מאחורי הראש ומעל העורף?
לא הייתי מוכן לשאלה הזו... משנתעשתתי אמרתי לשואל: "בוא נחשוב יחד מה יש בגופו של האדם בדיוק שם?" התשובה התחוורה לנו בשבריר שניה: גזע המוח, או אם תרצו ה"מוח החמישי", נמצא בדיוק מתחת לקשר התפילין. תפקידו לתת את הפקודה ללב לפעום, למערכת הנשימה ולחלל בית החזה להתמלא ולהתרוקן לפי קצב קבוע. זהו המרכז ה"קרדיו וסקולרי" האחראי על פעולות הלב והמרכז "הרספירטורי" האחראי על פעולת הנשימה.
משסיימתי, נעמדה אשה מבוגרת בשנות ה70 לחייה בקצה הכנסייה ושאלה אותי: "כיצד הסבירו לך מה זה תפילין כשהיית ילד?" סיפרתי לה שבטקס הבר מצווה שלי קיבלתי מחברו של אבי ז"ל דרשה שחוברה על ידו במיוחד עבורי. הדבר היחידי שנחרט בזכרוני מתוכן הדרשה הוא כי יהודי הוא בן של מלך מלכי המלכים ולכן גם לנסיך, בנו של המלך, יש כתר על ראשו, וזהו הפשר של תפילין של ראש. ואילו ההסבר לקוביית התפילין של ראש הוא כי זהו היהלום הקבוע בכתר הרוחני. גם לנסיך, בנו של המלך, ישנה טבעת עם חותם המלכות. לכן גם לנסיך יש תפילין בידו. כסמל לסמכות כרוכות הרצועות על ידו. הטלית היא הגלימה המלכותית של הנסיך, בנו של מלך מלכי המלכים, אולם מלכות זאת איננה דומה למלכויות האחרות. זוהי מלכות שמיים, מלכות נצח.
הזקנה בקשה לעלות על הבמה. בעיניה עמדו דמעות. היה ניכר כי היא מאוד נרגשת. היא כוונה את המיקרופון אל פיה ופנתה אליי: "בשם הכנסייה, אני מבקשת רשות ממך, דניאל, להחזיק בכנף הטלית שלך!" היא נטלה בידה את הכנף הרימה אותה מעלה בידה וקראה לעבר הנוכחים בכנסייה: "הללויה!" הד חוזר השיב לה בקול: "הללויה!" היא ביקשה שיביאו לה תנ"ך, פתחה אותו והכריזה: "כל מי שרוצה שנבואת ה"ברית הישנה" תתגשם, ירים ידיו למעלה!" מתפללי הכנסייה הרימו את ידיהם, והיא אמרה: "מי יתן ויתגשם בנו הפסוק 'ואחזו עשרה אנשים מאומות הגויים בכנף איש יהודי אחד, ואמרו אך שקר נחלו אבותינו לכו ונעבדה את השם אלוקי ישראל ויורנו מדרכיו.'"
נשתמע בפעם הבאה, קוראיי היקרים.
לקוראים היקרים שלום רב
להזכירכם ,במאמר הקודם סיפרתי על אשר אירע בכנסייה אולם לא סיימתי הכל לאחר הסצינה המוזרה בה צעקה הזקנה את נבואת התנ"ך היא פנתה לרדת מהבמה ממש לפני הגיעה למדרגות היא פנתה אליי עם אצבעה המאשימה "רבי" היא קראה לעברי לך לבית הכנסת ! התפלל בעבורי ובעבור בני ! שכאשר יבוא משיחם של היהודים שיגאל אותנו יחד עם כל עם ישראל! אני עמדתי עטור תפילין על הבמה הייתי מוכה תימהון איבדתי את לשוני ופניתי לרדת אף אני מהבמה. ההרצאה הסתיימה, כאשר חברי הכנסייה קמו על רגליהם הם פנו לעברי ושאלו שאלות .הייתי מוקף מתפללים. לא הספקתי לחלוץ את התפילין, אולם למרבה הפלא כולם פנו אליי בתואר "רבי". אני, שלא ידעתי מספיק על יהדותי, נשאלתי מכל עבר . פתק קטן הועבר אלי בו הייתה כתובה תזכורת קצרה אני פאולינה בת ... (אינני זוכר) מבקשת שתתפלל עלי בבת הכנסת אל תשכח! את הפתק הנחתי בכיס החולצה הוא עבר במשך החודשים הקרובים מחולצה אחת לשנייה, עד כי ברבות הזמן עבר גם הוא עם אחת החולצות כביסה. אחד המרצים באוניברסיטה לנצרות ניגש אלי הוא ביקש להזמין אותי אליו הביתה לכוס קפה . אני נעניתי בחיוב לבקשתו, נסענו יחד ברכבו כאשר בדרך הוא אמר לי כי הוא מאוד התרגש מההרצאה וכי הוא רוצה להראות לי גם כן את הפינה היהודית בחייו. לשמע דבריו מאוד התפלאתי שמו "מיכאל" הרהרתי אולי הוא יהודי? אכן שאלתיו הוא הסביר לי כי עבור היהודים הוא גוי מפני שאמו איננה יהודי וכי עבור גויים הוא נחשב ליהודי מפני שאביו יהודי. כאשר נכנסתי לביתו עמדתי נדהם אצלו בסלון לא היה ריהוט היה שם שולחן גדול מאוד ועליו דגם מדהים של בית המקדש. דגם זה הוא מדויק ולפי קנה מידה הפטיר מיכאל אני בונה אותו כבר למעלה משלוש שנים. נכנסתי אליו לחדר שם הייתה טלויזיית 19 אינצ עם ו.ס.אר. הוא הכנים קלטת וידאו ולפתע ראיתיו מסביר על בית המקדש על כלי המקדש ועל עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. אני בקשתי ממנו הסבר ומגמגומיו הרבים הבנתי כי הוא מחפש אחר שורשיו היהודיים האבודים . במהלכה של השיחה הוא סיפר לי כי אחד כמרים אשר אני פוגש כל יום ראשון במלון הווארד ג'ונסון לשיעור בנצרות הוא סוגר את הנגרייה שלו כל שבת וכי הוא משתדל בכל כוחו לשמור שבת. דר" מיכאל הסביר לי כי לגוי אסור לשמור שבת לפי כללי היהדות וכי לאחר זמן מה ידידנו המשותף ג'ון ( אינני זוכר בברור) פשט את הרגל. לכם קוראים יקרים אני אגלה כי כ 10 שנים אחר כך גו'ן התגייר וכי הוא עשה עלייה לארץ וגר היום בחיפה, לאחר ששינה את שמו ליוחנן. הדבר נודע לי לפני מספר חודשים כאשר הוזמנתי על ידי אחד מחברי הפלורידיאנים לארוחת צהריים למסעדה כשרה בירושלים. ד"ר מיכאל סיפר לי כי הוא נוסע תכופות לירושלים. אני סבור כי העם היהודי מגשים את הנבואות הקשורות בשיבת ציון באחרית הימים וכי אף אני מרגיש או רוצה להרגיש שותף. "אני לא יודע מה אתה עושה פה!" הפטיר ד"ר מיכאל "השארת את משפחתך מעבר לימים ובאת לכאן לחפש מה? ישנם ישראלים מבולבלים הסבורים כי ההיסטוריה שלהם התחילה לפני מספר שנים בודדות, אז הם באים הנה ללמוד מאתנו. לנו יש היסטוריה של מאתיים ושש עשרה שנות היסטוריה אבל אתה הרי יודע כי ההיסטוריה שלך התחילה לפני 4000 שנים אז מה באתה ללמוד פה? על ההמשך אספר בפעם הבאה.
בס"ד
לקוראים היקרים שלום רב להזכירכם, בפעם הקודמת סיימתי את המאמר בשיחה מרתקת עם כומר - ד"ר בשם מיכאל מרצה לנצרות באוניברסיטה שהתרשם עמוקות מההרצאה שלי בכנסייה וכך לאחר ההרצאה הוזמנתי לביתו. סיפרתי כי הוא הראה לי דגם מיניאטורי מדויק ובקנה מידה של בית המקדש המשתרע על שולחן ענק אצלו בסלון אשר הוא בנה במו ידיו במשך כ- שלוש שנים . סיפרתי על התפעלותי מידיעותיו הנרחבות על כלי המקדש השונים ועל ידיעותיו הפרטניות בדבר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים אותם הוא פרש בפני בצפייה בקלטת וידאו, אותה הוא הכין ובה הוא עצמו נראה מספר בפרטות רבה ובידיעה נרחבת על בית המקדש הראשון ושני ואף על כלי המקדש השונים. אני הקשבתי להסבריו בתדהמה ובעניין רב . מאוחר יותר שאלתי בסקרנות רבה שאלות שונות כדי לתהות על קנקנו ובעיקר כדי לדעת יותר על דרכו והשקפותיו. תחילה חשתי כי הוא סתם מבולבל וכי המצפן שלו מראה משהו בין נצרות ליהדות, או אולי הוא סתם אחד שמחפש שורשים או זהות שחסרים בעולמו. אולם הופתעתי לגלות בתוך כל בליל דעותיו השונות אותם פרש בפניי בלהט כי הוא סבור כי הברית האלוקית עם העם היהודי, לדעתו, גם היום היא נצחית ללא שינויי כפי שהייתה מעולם. הוא סיפר לי כי הוא מדי שנה טס עם קצת חברים לארץ לבקר גם במקומות הקדושים ליהדות. וכי אחד מחבריו הקרובים הוא כומר אשר מאוד משתדל לשמור שבת כדי להיות חלק מהברית הנצחית הזו שבין אלוקים והמין האנושי, מתוך אמונה כי דווקא דרך העם היהודי ודווקא במעמד הר סיני מתחולל הקשר הנצחי, והוא בא לידי ביטויי דווקא בשמירת השבת. כפי שהתורה אומרת "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם בני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה השם את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש"(. לימים ד"ר מיכאל הכיר לי את חברו ג'ון עליו סיפרתי לכם כבר בפעם הקודמת כי שנים אחר כך הוא התגייר עשה עלייה וגר בארץ בעיר חיפה). ד"ר מיכאל הסביר לי כי הוא משתדל לתרום למוסדות בארץ ישראל כפי יכולתו אולם לא מאותה הסיבה שמאמינים נוצרים אחרים עושים זאת אלה מפני שלדעתו נבואות השיבה של התנ"ך המנבא כי באחרית הימים יתקבצו יהודים רבים מעמים ומארצות פזורה שונות בעולם חזרה אל הארץ הקדושה המובטחת לעיני כל העמים ובניגוד לכל כללי ההיגיון וההיסטוריה. לכן, אומר לי ד"ר מיכאל, לפי התנ"ך זה אמור לקרות בכל מקרה, אז אני רוצה להתחבר לברית ולעזור ולהיות חלק כדי לתמוך בתוכנית האלוקית להיות חלק ממנה, כך יחשב לי בשמיים שגם בזכותי זה קרה ויהיה לי חלק לעולם הבא. הוא טרח להסביר לי כי לדעתו אני בטעות נמצא כאן בארה"ב וכי אני כיהודי צריך לשוב לארץ בכלל ולירושלים בפרט. עליך לדעת, אמר לי ד"ר מיכאל כי ישנם הרבה ישראלים מבולבלים הם מנותקים מהזהות האמיתית שלהם או אפילו כבר מחפשים להם זהות אחרת. אתם צריכים לשוב לארץ. אלוקים מחכה לכם, רק אל תתבלבל, הזהות שלכם וההיסטוריה שלכם לא התחילה עם קום המדינה ואפילו לא מאה או מאתיים שנים לפני כן. שם כנראה החלה רק הזהות הבדויה שלכם, או תנועות שונות של מרידה בזהות האמיתית. אתה יודע מה השנה ירושלים חוגגת את שנת השלושת אלפים שנה ואתה בנו של אברהם אבינו מלפני ארבעת אלפים שנה. עם כל הכבוד למנהיגות הישראלית של מדינת ישראל, אתה אל תחליף לעולם את אברהם אבינו עם דוד בן גוריון וגם לא את שרה אימנו עם גולדה מאיר. תמיד תזכור להתחבר לשורשים העמוקים שלך. ובאמת אני בכלל לא יודע מה אתה עושה פה לנו יש רק מאתיים וקצת שנות היסטוריה לכם יש ארבעת אלפים שנות היסטוריה מה אנחנו פה באמריקה יכולים ללמד אתכם ?
מה באתה ללמוד פה - אולי בגלל שארה"ב נחשבת לארץ האפשרויות הגדולה בגלל זה אתה כאן? דע לך דניאל כי אם הנשמה שלך היא חזקה יותר וגדולה יותר מכוחות הגוף והמשיכה המטריאלית אצלך כי אז ארץ ישראל הייתה ארץ האפשרויות הגדולה עבורך וירושלים הייתה בפסגת חלומותיך ולא ניו יורק.
רק תשים לב לכך שאתה גולה ממקומך הטבעי בו אתה כיהודי וישראלי אמור להיות. הלוא ייתכן כי זוהי תוצאה של הגלות הרוחנית שלך. דע לך דניאל כי רוחך נודדת וגולה מהזהות האמיתית שלך מהקשר האמיתי שלך לעם היהודי ומהקשר האמיתי שלך לתנ"ך. אני הודיתי לד"ר מיכאל אמרתי שאני אחשוב על הדברים יצאתי מביתו קצת נזוף קצת מבולבל קצת מהורהר. במהלך הנסיעה הביתה ברכבי שמעתי שיר של רוד סטויוארט הסתכלתי במראה הפנורמית לראות את עצמי ראיתי אדם עצוב ראיתי אדם בודד שמחפש דרך ולא מוצא חשבתי לעצמי אתה אלוקים לא פיר אני כבר בן שלושים ושתיים באמצע החיים ואני עדיין לא יודע כיצד להמשיך לחיות אותם. למה אתה אלוקים לא מגלה לי - למה אנשים כנים כמוני לא מוצאים את הדרך או יותר נכון מאבדים אותה שוב ושוב - אני הייתי יכול למלא את מקומך יותר טוב חשבתי לעצמי אני הייתי נותן סימנים ברורים או מתגלה לאנשים כנים רגישים ואמיתיים ומגלה להם את כל מה שאני רוצה מהם ! אני לא הייתי נותן להם לסבול מחוסר ודאות ומחיפוש אין סופי כמוני. אני מרגיש פתאום שאני מתגעגע הביתה לארץ אני כבר לא זוכר איך נראים הרחובות שם ,את הריהוט וצבע הקירות בבית הורי את הקמתים על פניה של אימא שלא ראיתי שנים
על המשך המאורעות הפוקדים אותי על יתר התכנים החולפים בראשי על גל הרגשות המציף אותי אספר לכם בפעם הבאה.
"תן לי סימן!"
להזכירכם, בפעם הקודמת סיפרתי לכם על יציאתי נסער מביתו של ד"ר מיכאל עם הרבה נקודות למחשבה. בדרכי חזרה הביתה עלו בי פתאום זיכרונות וגעגועים. זה מספר שנים לא ביקרתי בארץ וכבר לא הייתי בטוח שאני זוכר בבירור אפילו את פניה של אימי. רק התמונות הזכירו לי שהשארתי משפחה אוהבת מאוד מאחור. תחושת הבלבול שהייתי שרוי בה כל העת לא הרפתה ממני... נעתי בין נצרות ליהדות, בין הגעגועים לארץ ולמשפחה מחד, ובין החיים בארה"ב והתכנונים שעוד היו לי שם מאידך. האם איבדתי את הזהות לחלוטין? האם לשוב על עקבותיי? שיוועתי לאיזו כתובת ברורה על הקיר, הייתי כה מבולבל... המחשבות הללו קדחו במוחי במשך מספר שבועות ללא הפסק.
יום אחד, בדרכי הביתה מן הקולג', דיווחו בחדשות על ליקוי חמה העומד להתרחש בעוד מספר דקות. כהרגלי, העברתי לרדיוטייפ שהחל לנגן את שיריו של רוד סטיוארט. תוך כדי נסיעה התבוננתי בליקוי החמה... סערת רגשות הציפה אותי. בהתבונני במראה הפנורמית ראיתי איש עם דמעות על הלחיים. לא ידעתי למה בדיוק, אבל חשתי צביטה חזקה פנימה. הייתי על סף התפרצות בכי. תחושה עמוקה כל כך עברה בי רק פעמיים בחיים: האחת בצבא, כאשר איבדתי חבר קרוב, והשניה כשאבי נפטר בהיותי ילד בן תשע.
תוך כדי נסיעה פתחתי בתפילה נרגשת, או ליתר דיוק שיחה אישית עם מי שכולנו מכנים "אלוקים". "תראה, בורא עולם," אמרתי, "אני באמצע החיים... אין בי כוח יותר, ואני לא מוצא שום טעם להמשיך חיים כה מבולבלים ולא ברורים. אני רוצה לבקש ממך טובה קטנה ואם תיתן לי הזדמנות אז גם אחזיר לך טובה אם אוכל... קשה לי לחיות יותר עם הקונפליקט הזה. אני מרגיש קרוע מבפנים. כל חיי חיפשתי רק אותך. אז אולי תעזור לי למצוא אותך? הרי ניסיתי דרכים שונות ואני אבוד - אינני יודע איזו היא הנכונה. אנא עזור לי."
עצרתי את רכבי בפתחה של כנסייה ונכנסתי פנימה. הסתכלתי בציורים ובפסלים שעיטרו את קיר הכנסייה. "ריבונו של עולם," אמרתי בקול חרישי, "אני לא יודע את אתה עם פאות וזקן, אם אתה נזיר טיבטי או אם יש לך צלב על החזה, אני לא יודע אם אתה מעוניין בקשר עם בני האדם בכלל, וגם אם כן, אולי לא איתי? אז תראה, אתה חייב להיות יותר ברור... אם אתה מעונין בקשר תצטרך להודיע לי - עליך מוטלת חובת ההוכחה!" מעיניי זלגו דמעות, "תן לי סימן! איך להמשיך לחיות מכאן והלאה? ומה אתה רוצה ממני?"
הגעתי עייף הביתה. שטפתי את פניי, וגמלתי בליבי לא לחשוב יותר. אני לא אשחק עם שלט הטלויזיה בעצבנות, אלא אצפה בתוכנית הראשונה שתעלה על המסך בתקווה להירגע. הדלקתי את הטלויזיה. ומה אני רואה? רב! נדהמתי. לא ידעתי על קיומה של תוכנית טלויזיה יהודית כלשהי. הרב הפנה את אצבעו המאשימה למרכז המסך ואמר: "אתה, היהודי שיושב עכשיו בבית! אתה בטח חושב שאלוקים לא שמע את התפילה שלך... אלוקים שומע תפילתו של כל יהודי!
נבהלתי. כיביתי את הטלויזיה. לאחר מקלחת ארוכה נכנסתי למיטתי לישון אך שנתי נדדה. בשתיים לפנות בוקר, כשנמאס לי להתהפך במיטתי ללא הועיל, החלטתי להפיג את מרצי וערנותי בטיסה לאורך החוף. לקחתי את עצמי ונסעתי לחניון המטוסים. בחוזרי עצרתי עם רכבי ליד מסעדת פיצות קטנה. הומלס חיטט בפח האשפה. מתוך הרכב רכבי סימנתי לו לעלות. ואמרתי לו שאני רוצה להזמין אותו לאכול איתי פיצה. במוחי עברה המחשבה כי אולי חובת ההוכחה שאני מבקש מבורא עולם מותנית בחובת הוכחה המוטלת גם עליי להראות שאני באמת מבקש. אז אני אראה לו שאני מרחם למענו ואולי אז הוא יראה לי שהוא מרחם למעני... רציתי לקבל רחמים במובן ספירטואלי אבל הבנתי כי אני נתבע לתת רחמים במישור בו אני כן יכול לתת.
האיש הסתכל עלי מוכה תדהמה ולבסוף נכנס. על ההמשך אספר לכם בפעם הבאה.
באחד מסופי השבוע, במסיבת קוקטיילים לפנויים.פנויות פגשתי חבר ישראלי ששירת איתי בחיל האוויר והזמין אותי אליו לסעודת ערב שישי בשבוע שלאחר מכן. כשהגעתי אל ביתו הופתעתי לגלות כי הוא נשוי לאישה נוצריה ויחד עם זאת עדיין מקיים את טקס הקידוש קודם הסעודה. כששאלתי אותו, הוא הסביר לי כי על מנת שאוכל להבין אותו אני צריך לבוא לבית הכנסת בו הוא מתפלל וכי רק אז יהיה לו קל יותר להסביר לי.
שבוע אחר כך הגעתי איתו לבית הכנסת לתפילת יום שישי בערב ולתדהמתי ראיתי ארון קודש עם צלב על הפרוכת. לא היה זה דומה לשום דבר שראיתי עד כה... מצד אחד היו שם מתפללים חובשי כיפות ולעומתם היו גם מתפללים לא יהודים. השירה דמתה לשירת הכנסייה אולם התוכן עדיין נשמע יהודי. שמו של בית הכנסת היה "אהרון קדש". הגעתי שוב לבית הכנסת המוזר הזה גם לתפילת יום שבת מספר שבועות אחר כך ולתדהמתי, בסוף התפילה חלק ה"רבי" את "היוקרסט" - הלחם והיין ה"קדושים" המחולקים בכנסייה הקתולית.
לא היה זה בית כנסת רפורמי. היתה זו "כנסייה משיחית". לימים הוזמנתי גם לליל הסדר בכנסיית "קורנר סטון" שם הכרתי יהודי מומר עשיר פעיל בכנסייה אשר הכיר לי חבורת כמרים מחבריו, חבורה המתכנסת כל יום ראשון ללמוד יחד למשך שעות אחדות במלון אותו הוא מנהל. החלטתי להגיע לשם גם אני, ובמשך יותר משנה למדתי שם את הפן הנוצרי ממקור מוסמך. הכמרים הכירו אותי באופן אישי ומידי פעם הוזמנתי אליהם הביתה לשוחח או ללמוד יחד או להשתתף בכל מני טקסי תפילה כצופה מין הצד.
יום אחד קבלתי צלצול מהארץ. היה זה גיסי, המכהן כעת כמרצה בתנועת התשובה הגדולה בישראל. הוא סיפר לי כי הוא מכניס את בנו לתלמוד תורה בהגיעו לגיל שלוש, שאל אותי מדוע אני לא מגיע לביקורים בארץ והעלה בפני את חששותיו כי הוא יודע שאני מחפש עולם רוחני. "שמעתי מחברים שאתה קצת מבולבל... אני אחיך, אל תשכח! אם אני יכול לעזור, תגיד לי." הוא אמר. "תראה, יש כאן בארץ איזו שמועה בקרב החברים שלך שאתה עומד להתנצר. אני לא יודע אם זה נכון, אבל אני צריך להגיע לארצות הברית להרצות בסמינר של תנועת "ערכים" באפ סטייט ניו יורק אז אולי ניפגש? אני "כומר" לשעבר, בן כומר... אבי היה זקן הכמרים במקסיקו. אני יודע הכל על הנצרות. אני שכנעתי את כל בני משפחתי לעזוב את הנצרות ולהתגייר. אני משוכנע שאוכל לפקוח את עיניך."
נעניתי בחיוב לפגישה ב "מונסי" כחמישה וחצי חודשים לאחר מכן. באותה שיחה טענתי בפניו כי אם אתווכח עמו "אוכל אותו חי לארוחת בוקר בלי מלח", אולם למרות זאת, מייד לאחר שסיימתי את שיחתי עימו הרמתי טלפון לחבר וביקשתי ממנו עזרה. חברי יידע את חבורת הכמרים אותה נהגנו לפגוש מידי יום ראשון, וביקש מהם לשוחח דווקא על המאבק התיאולוגי הבין-דתי שבין הנצרות ליהדות. אני מצידי, רשמתי, הקלטתי ולמדתי את התכנים במהלך החודשים הקרובים, ואף נפגשתי לעיתים תכופות יותר עם חלק מן הכמרים.
חמישה וחצי חודשים לאחר מכן הגעתי לפגוש את אחותי ובעלה ואת אחייני הקטן עדיאל באפ-סטייט ניו יורק. על הפגישה הזו עימם ועם הרבנים שליוו אותם ועל הויכוח שהתפתח, אספר לכם בפעם הבאה בעזרת השם.
