בהיותי קשור בתאו האחורי של המטוס האווירובטי של חיל האוויר הישראלי, המכונה "פוגה", ראיתי את מפקד הטייסת, זאב, מסיים לשלוף את הסרטים האדומים סביב המטוס, מתיישב בכיסא הקדמי, חובש את הקסדה השחורה עם מסכת החמצן, מוריד את החופה, והופ! אנחנו כבר אחרי אישור המראה...
היתה זו הטיסה הראשונה בחיי, טיסת הוקרה שקיבלתי ממפקד בית הספר לטיסה עבור שירותי כקצין קרבי שפיקד במשך כשלושה חודשים על 70 פרחי טייס במשימות קשות ברחובות עזה.
מיד עם ההמראה אני חש את סף העילפון. מתמלא חרדה ומזיע בתוך סרבל הטיסה. אני מתבונן בנוף למטה ומבטיח לעצמי נחרצות שזה לא יקרה לי שוב. אני לא רוצה לטוס יותר, אף פעם, אני רוצה את הקרקע מתחת לרגלים. "תסתכל על הנוף בינתיים עד שננחת ותרגיש יותר טוב", מכריז זאב.
אני מסתכל למטה וחווה פתאום חוויה מאוד מוזרה...
אני מכיר את הגדר הארוכה הזאת, את המגדלים, את החביות, את הנוף המדברי הזה, הייתי כאן פעם למטה,
זה היה לפני הרבה שנים. הייתי אז ילד כבן 15...
אני משחזר ריצה הביתה כמו בסרט ממש. כאן, ממש בלב המדבר של צפון הנגב, ליד העיירה אופקים, למטה, על השביל החיצוני שלצד גדר הבסיס, קרוב לקצה מסלול ההמראה, ליד מגדלי השמירה, כן, כאן קיבלתי את חיי במתנה...
הייתי אז נער שלמד בעיר הסמוכה באר-שבע. באחד מסופי השבוע לא היה לי כסף לנסוע באוטובוס הביתה ולכן החלטתי לרוץ לאורך הכביש, ריצה של כ-24 קילומטרים, אל העיירה אופקים בה התגוררנו. הייתי נחוש בדעתי להיות עם המשפחה בסוף השבוע.
במהלך הריצה סטיתי מהכביש ונכנסתי אל תוך המדבר על מנת לקצר את הדרך. ראיתי את בתי העיירה באופק הרחוק. רצתי בכיוון כללי אולם איבדתי את הדרך וכך הגעתי בטעות אל הגדרות הללו, אל השביל פה למטה. צעקתי "מים"! מול אחד ממגדלי השמירה, המגדל היה נטוש. המשכתי לצעוד לאורך הגדר אל המגדל הבא אולם בדרכי לשם התמוטטתי. כשפקחתי את עיני היה זה לקול מנועיו הצורחים של מטוס קרב שנחת אל מעבר לגדר, בדיוק על מסלול הנחיתה שזאב ואני עמדנו לנחות בו עתה. התעלפתי.
שעת שקיעה היתה כשפקחתי את עיני בפעם הבאה אל תוך החשיכה. שמעתי את התנים, את הצרצרים, צעקתי "הצילו" אך רק ההד שלי חזר אלי. "מכאן אני לא יוצא חי" חשבתי לעצמי. הנחתי את היד על העיניים ומלמלתי "שמע ישראל". עמדתי להתעלף שוב כשלפתע נשמע רעש ג'יפים, חיילים צועקים ומכשירי קשר.
הייתה זו שיירה של ג'יפים שנעצרה מעבר לגדר. הם זיהו גוף זר על השביל החיצוני. פנסים שריצדו בחשכה סנוורו אותי. החיילים קרעו את הגדר בחלקה התחתון ופינו אותי.
...הטיסה עם זאב נסתיימה בשלום.
כשנחתנו, בקשתי מזאב להתלוות אליי. נסענו עם הג'יפ לכוון הגדר בה אכן מצאתי את הקרע בגדר שנתפר לפני שנים עם חוטי ברזל ונותר כמו גל עד עבורי. לדידי היה זה סימן כי מישהו מאותת לי. לא קבלתי את החיים במתנה סתם כך. חשתי כי הכוח השליט ביקום רוצה להעביר לי מסר דרך מאורעות החיים. התחושה וההבנה כי אני לא לבד הופנמו בי בכוח, אולם לא קישרתי את העניין לדתות בכלל ולכן אף לא ליהדות. בעבורי הכוח הזה היה עובדת חיים פשוטה מבלי יכולת להגדיר אם היא עובדה מדעית או אחרת, ללא פשר. על כל פנים ידעתי כי אני חייב לאותה ישות, והבטחתי לעצמי לחפש כל חיי אחר משמעותו האינסופית של הקיום.
עם הפסיכולוגיה הזו השתחררתי בשנת 89 מהשרות הצבאי. מספר חודשים אחר כך כבר נחתתי בניו יורק...
בעוד שחברי ה"יורדים" חיפשו אחר כסף, תהילה והצלחות, חיפשתי אני אחר המשמעות. לא אחר משמעות אנושית חולפת כי אם אחר המשמעות המוחלטת והאינסופית.
מעגל החיפוש שלי נסגר בטיסתי האחרונה בדרך חזרה מקי ווסט לבוקה רטון, ועליה אוסיף לספר לכם בפעם הבאה, אם ירצה ה'.
חיים נטולי משמעות
עם שחר נחתי בנמל התעופה JFK שבעיר ניו יורק. פני היו מועדות בעיקר אל הבלתי נודע שצופן בקרבו המחר. ראשית תכננתי להתארח אצל אחותי שהתגוררה אז בעיר. ידעתי כי לא אוכל לשהות במחיצתה זמן רב. אחותי נישאה בישראל לפני מספר חודשים לגר צדק ממקסיקו. הזוג הטרי ניהל אורח חיים חרדי, שלא תאם בלשון המעטה את אורח החיים שלי.
הצטרפותו של הגיס החדש לעם היהודי, הוא סיפור מרתק בפני עצמו. הוא שימש ככומר צעיר באחת הכנסיות בעיר ורקרוז שבמקסיקו. שם החל לחקור את יסודות דתו, עד אשר הגיע, לאחר מספר שנים, אל חיק היהדות. יהודה התגייר גיור אורתודוקסי בישראל ולאחר מכן חזר לעיר ניו יורק על מנת להתגורר בה. שם בקהילת סאטמר למד "הכומר לשעבר" לכתוב ספרי תורה ועמל בכתיבתם יומם ולילה לפרנסתו.
במהלך שהותי הקצר אצל הזוג הצעיר גילה לי יהודה גיסי כי כל בני משפחתו שבעת אחיו, שתי אחיותיו ואף אמו כולם התגיירו בעקבותיו. "אבי הוא היחיד שנותר מאחור הוא אחד מזקני הכמרים החשובים של הקהילה שבעיר ורקרוז שבמקסיקו". במבט לאחור, באותם הימים לא הרגשתי כל קשר של הזדהות עם אותה ההתרגשות אותה הביע "הכומר לשעבר" כלפי היהדות. את הדרך החדשה אותה בחר הוא כינה בשם "האמת המוחלטת". ואני הקטן רק בחנתי מנקודת המבט הסובייקטיבית שלי את הכנות וההתרגשות אותה הביע כל העת. אכן התרשמתי מאישיותו מאוד, אולם רציתי לחקור את העולם בעצמי. בתוך תוכי קיננה נפש סקרנית וחוקרת אולם מצד שני לא פחות אסטטית ורגישה מלאת חן ותשוקה גם להנות ממה שיש לעולם הנפלא להציע. שבועיים אחר כך, הצטרף אלי בן דודי "גבי" שהגיע אליי מישראל ויחד שכרנו דירה ברובע "קווינס" הנמצא בצידה השני של העיר. את חיי באותה תקופה אפשר לסכם בקצרה כחיי הוללות ורווקות מפאב לבאר, ממסיבת קוקטלים אחת לשניה, מה"דאון טאון" ל"וילג'", ומהופעות ב"סנטרל פארק" למוזאונים באפר איסט סייד של מנהטן. הנחתי לעצמי לטבוע בתוך הים הגדול והחמים של חיים נטולי "פשר" אך מלאים דווקא ב"חוסר משמעות", נסחפתי אל הקלות הנעימה של ה"ריק הקיומי". עד מהרה ראיתי בעצמי את עצמי משתנה בהדרגה. ראשית חשתי מנוער לחלוטין מאותם ערכים עליהם גדלתי, הצורך להתנתק התעצם והלך עד כי הוא הפך למרידה מודעת עד כי לא נותרה בי עוד כל סימפטיה לערכי הציונות או המסורת והיהדות בזתי לכל זה בלבי. הקשר שלי עם המשפחה בארץ ואף עם אחותי ובעלה שהתגוררו בצדו השני של העיר התרופף. עד מהרה הפסקתי לבקר לחלוטין. מצאתי את עצמי עם החברה האירופאית הלא יהודיה שעברה לגור איתי חוגג את חג המולד הנוצרי ואף מבטיח לשקול את הצעת הנישואין ברצינות. הייתי מוקף בחבורת יורדים ישראלים מנוכרים מי יותר ומי פחות. לא הרחק משם במעגל השנה, באחד הערבים, כשיצאנו יחד לבילוי, גיליתי בתוך הפאב כי היה זה ליל יום כיפורים. "אני לא מרגיש רע עם זה" אמרתי לעצמי. מבחינתי אורח החיים המתירני אותו ניהלתי, אף הוא היה מין סוג של חיפוש עבורי, חיפוש בדרך של "האפס הגדול", כך קראתי לזה, בדרך של "מי בכלל אמר?" אולי "אין שום משמעות לשום דבר" וזהו בעצמו הפשר? אולם בעודי בפאב ישוב שם על יד הבר לא יכולתי לעצור בעד שטף הזיכרונות הספונטאני הגואה בי. היו אלו מראות של נוסטלגיה וילדות, של קדושה ושל בית הכנסת, של תפילת "כל נדרי", של הסבא הגדול רבי דוד העטוף כל העת בטלית לבנה על ראשו כשהוא החזן העומד לפני התיבה, הבוכה את תפילת "כל נדרי" והציבור הבוכה אתו עונה בקול גדול "כל נדרי". שאלתי את עצמי איפה אני עומד היום? מה אני עושה עם חיי? שלוש שנים מהחיים כך טסו להם ביעף מה מהם נשאר? מה למדתי בבית הספר של החיים? לאחר חשבון נפש נוקב עם קצת "טקילה" ועם קצת "באד" עם לרקוד וקצת לשכוח ועם לחזור להיות עוד קצת לבד אל תוך השעות הקטנות של הלילה והראשונות של הבוקר במשך החודשים שאחר כך הגעתי למסקנה האחת והיסודית - אני מרמה את עצמי. אי אפשר לחיות ללא פשר. לחוסר המשמעות אכן יש משמעות והוא חידלון והרס עצמי. אני לא באמת "מרגיש טוב" אני מתייסר בתוך תוכי. אני פשוט חש את המרירות של המרד והכחש. למדתי רק להסתיר זאת היטב בתוך עצמי מהסביבה הכי קרובה, אולם בעיקר ממני. צריך לקום ולחפש צריך להיות אקטיבי אל תיתן לזמן לחמוק לא תהייה אף פעם צעיר יותר. אם באמריקה מחפשים את החופש רציתי לתת אותו קודם לנשמה. אזרתי אומץ והתחלתי שוב לפתוח ספרים. קניתי את הספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל ראשון ואחריו ספרי הדרכה למדיטציה, וליוגה, התחלתי להיות צמחוני ואף הפסקתי, מאוד בקושי, לעשן. כל העת היה זה בצד לימודי הטייס בלונג איילנד. על המשך המסע הרוחני שלי ובעיקר על המשך המאורעות אספר לך כנראה רק בפעם הבאה מפאת קוצר הזמן והיריעה.
להזכירכם, קוראים יקרים! בפעם הקודמת המשכתי לספר לכם על מסע רוחני ארוך ומרתק, אותו חוויתי בשנים בהם התגוררתי בעיר ניו יורק ואשר בסיכומו נוכחתי לדעת לראשונה כי החיים סביב חיי הרגע בלבד ולאורך זמן כאשר כל תכליתם נע סביב ציר סיפוק היצרים ורדיפת הנאות הרגע, יוצרים הם אט אט בנפשו של האדם ואפילו תהיה זו נפש רגישה והעדינה ככל שתהייה את "תהום הנשייה" כמין סופת הוריקן או טורנדו מנטליים או אם תרצו כמין מערבולת בלב ים אולם זו אינה ממוקמת אלא בעומק ליבו של האדם במרכזה אינה אלא "הריק הקיומי" בעצמו השואב את האדם ממש כמו "וואקום" בתהליך הדרגתי איתי וממכר בתחילה אל תוך תהליך ה"מרידה" כלפי הערכים החברה והמוסכמות החברתיות אשר על ברכם גדל והתחנך עד כי לבסוף תהליך מרידה זה מופנה כלפי הזהות והקשרים האנושיים ואפילו המשפחתיים אכן במקביל או מייד אחריו מתפתח שלב ה"התנתקות" מאותה חברה ומשפחה ולבסוף מגיע אף תורו של ה"כחש" של האדם כלפי עצמו אולם תהליך זה האחרון מתחולל בתאוצה מוגברת הרבה יותר. במהלכו של תהליך איטי בראשיתו ומואץ זה לקראת סופו של פרוק והתפוררות מתרוקנים חייו של האדם מכל תוכן של "שייכות" "משמעות" או "פשר" ונותרים ריקים מכל אוצר רוחני שהוא. אין ספק כי הכאב שנותר בלב הוא עצום תחושת החוסר של גבולות כמו חסרונן של התוכן, או של השייכות מותיר אותך פשוט חסר כל ! מאידך גיסא אתה חש מלא מלא בריקנות וברגשות נגטיביים דווקא עם הרבה חוסר הערכה בעיקר שלך כלפי עצמך. גבי בן דודי שגר איתי עד כה עבר לגור בפלורידה "קרין" החברה שלי החליטה לעזוב היא התייאשה מלחכות לי היא חזרה להולנד ואני נותרתי בלי אף אחד קרוב. כאן אני נעצרתי! התחלתי להבין שאני חייב לשנות משהו לפחות לנסות לשנות את צורת החיים הריקנית וההורסנית אותה חייתי. התחלתי להגיע ל"מקדש" ההינדי בברוקלין בו לימד המהרישי מהש יוגי בימי ה"אוף" שלי ואף למדתי את ה"בהגוודה גיטה" עם "השרימד בהגוותם" התעניינתי ב"סוטרות" של הבודהיזם כמו ב"וודות" של ההינדים(כתבי הקודש של דתות המזרח הרחוק) ולמעשה כבר לפני כן הפכתי להיות צמחוני כמעט טבעוני ואף התחלתי לתרגל מדיטצייה במקדש פעם בשבוע בקביעות במשך כמעט שנה. הייתי סבור כי אורך החיים המודרני במרכזיי הציויליזציה עולים על שרטון הם אינם טבעיים אף לא למין האנושי וכי הם מתקדמים באופן מואץ לקראת הכחדה עצמית הם רק יוצרים עוד ועוד בעיות לא פתירות לכן שמתי פעמיי לכוונו של מקור ידע עתיק לכוונם של דתות עתיקות בתקווה ששם אוכל למצוא פתרונות. אולם את מבוקשי לא מצאתי לא את אותה שלווה עמוקה וקבועה ואף לא שם מרגוע או יציבות למצוקתי הרוחנית ראיתי כי במקדש רחוק אני מלמצוא משמעות של אמת כמענה רציונלי על מנת שאני אוכל להתחבר. כאן התחלתי להתייאש וכך החלטתי לעזוב את החיפוש לעת עתה. יצאתי לטיול של חודש ימים ב"איסט קוסט" עם החברה הישראלית החדשה שפגשתי ומייד אחרי הטיול גמלה בי ההחלטה לעזוב את ניו יורק ולעבור להתגורר בפלורידה כך העמסתי את כל הדירה על הרכב המשפחתי השכור בו טיילתי באיסט קוסט והעברתי בעצמי את הדירה לפורט לודרדל אל גבי בן דודי שהתגורר שם כאן חלה תפנית חדה במסע החיפוש עליו אספר לכם רק בפעם הבאה.
הרב דניאל עשור הוא בעל תשובה, מרצה בכיר באירגוני התשובה בארץ ובעולם, מעביר שידורים קבועים ברדיו קול ברמה בכל יום א' בשעה 1200 בלילה. באתר "שפה ברורה" תוכלו למצוא הרצאות מוקלטות לשמיעה, הורדה וצפייה בנושאים תורניים שונים, הסברה יהודית כלל עולמית, גרי צדק שבחרו ביהדותם לאחר חקירה ועוד http://www.safabrura.022.co.il
