אני קורא בספר "בימים ההם" מאת מנדלי מוכר ספרים. בחוץ ליל סערה, ברקים ורעמים, ובפנים - מנדלי מוכר ספרים יושב עם חבורה של סופרים וחכמים, ובניצוחו של ר' שלמה הם מתווכחים ודנים בענייני ספרות ומתפלפלים על קוצו של כל יוד. לא את כל דבריהם אני מבין, אני מניח שאלה דברי חוכמה, מתרפרף עליהם ועובר לדף הבא. ולפתע דפיקה בדלת... בחור צעיר ומבויש, בבגדים דלים וקרועים, מבקש ללון בבית. בא מעיירה רחוקה, אין לו פרוטה ואין לו מקום לישון, ובחוץ, כפי שכבר אמרנו, סערה...
ר' שלמה נדהם מהחוצפה - "וכי מלון אורחים בית מדרשי?" ואז - "כשם שנכנס הבחור בחשאי כך יצא בחשאי."
משהו נעכר בבית לאחר מכן. הויכוחים דועכים, והרוח אינה נלהבת כבתחילה. ר' שלמה שקוע בעצמו, עולים בו זכרונות... זכרונות מהתקופה שהיה הוא עצמו במצבו של אותו צעיר... הוא מבין שנכשל, שגרם עוול, ומחשבותיו נודדות לתקופות קדומות יותר בחייו, תקופות שכבר שכח, או שהשכיח מעצמו...
"ילד רץ עול ימים יחף ועירום, עיניו משוטטות על כל סביביו ואזניו קשובות וזקופות כאזני ארנבת. הילד הלז אני הוא ולא אחר. הייתי מבין אז ומרגיש בלבי - לב ילד תמים. ידעתי שיחת הצמחים וזרועי הגינה, השיר שהמים הנוזלים מבעבעים ואומרים. ומה הצפרדע מקרקרת, שקועה עד צואר באגם נרפש ולוטשת עיניה הגדולות - הבינותי היטב, ובקול כמוה קרקרתי מטוב לב. ובבואי לחצר בית מעוני ויצא העגל מן הרפת ויתמודד, משפיל ראשו ומגביה זנבו וגועה. ותצא גם התרנגולת מאחת הפנות עם אפרוחיה וינקרו באשפתות. דוגרים ומצפצפים, והתרנגול הולך עמם קוממיות הלוך וטפוף ומש?קר עינים וקורא בגרון; הנה ידעתי מה הם אלה ומה שיחם, ועניתי לכל אחד מהם כלשונו, גועה והומה ומצפצף בקול רם. אלא מכה זו, שאבי הכני על הלחי, לא ידעתי מה היא ולמה היא ומה לאמי שכך נתנה עלי בקולה, כשראתני בא בפתח רטוב מזרם מים. מה בקשו הם בזמן ההוא ומה בקשו מלמדי ובני-אדם אחרי כן - היה קשה לי להבין..."
בשלב זה אני לא ממשיך את הקריאה. להפך, אני חוזר לדפים הראשונים, לשיחתם של הסופרים והמלומדים - מה שנראה לי קודם כדברי חוכמה הנשגבים ממני, נראה לי כעת כאוסף של דברים ריקים של אנשים המאוהבים בחוכמתם-הם, וכל רצונם להציגה לראווה, בלא שהדבר מוסיף לבן שיחם ולא כלום. השיחה ביניהם איננה ממש שיחה, זהו אוסף של מונולוגים. כל כך שונה מהשיחה של בעלי החיים עם הילד הגועה והומה ומצפצף, וכולו סקרנות ורצון עז להבין את האחר.
ר' שלמה, הלמדן המופלג והנכבד, מנסה למצוא בתוכו מחדש את הילד הזה. אבל איפה הוא?מה קרה לילד הזה, שהבין כל כך יפה את העולם? הילד שלא הבין על מה ולמה כועסים עליו, הילד שלא הבין מה מלמדיו רוצים ממנו, איך הוא קיבל את כל זה כל כך בקלות? מדוע הלך בדרכם של מלמדיו ושל בני אדם אחרים, דרך שלא הבין אותה? האם זה מפני שהצליח בדרך הזאת? האם השבחים שקיבל, ההישגים, ההצלחות - האם כל אלה דחקו הצידה את הילד ההוא? הילד שהבין כל נפש חיה, והיה מבין, בודאי שהיה מבין, גם את האדם שמבקש מחסה? איך ויתרת על הילד הזה, ר' שלמה? איך ויתרת על השיר שהמים הנוזלים מבעבעים ואומרים? מדוע הכריחו אותך לוותר על כל זה? ואולי לא הכריחו - אולי כל מלמדיך פשוט לא ידעו שכל זה קיים, ואתה העמדת פנים שגם אתה אינך יודע, עד שבאמת שכחת...
ר' שלמה מנסה להיזכר, יוצא למסע לתוך עצמו. ואנחנו?
האם גם אנו, במירוץ המטורף שלנו אל ההצלחה ואל פסגות שונות ומשוננות,
שכחנו לקחת איתנו את הילד שב?תוכנו?
אולי לא...
אבל אם כן -
לעולם לא מאוחר לשוב ולמצוא אותו.
שמי ליאור, ואני מורה מוסמך, מומחה לליקויי קריאה, בעל תואר שני (לשון עברית עם התמחות בליקויי קריאה), בעל תואר ראשון (לשון עברית והיסטוריה של המזרח התיכון), בעל ניסיון רב בהכנה לבגרות ובעל ניסיון רב בעבודה עם לקויי למידה ועם לקויי קשב וריכוז.
