חוששים משינוי? אולי הפתרון הוא שינוי כפוי 

היא בת 30, עובדת בעבודה בינונית שמזמן משעממת אותה, ממשיכה להפגש עם אותן שלוש חברות ילדות, שכבר מזמן לא מעניינות אותה ולא מתאימות לה, אבל לא מעיזה לעשות צעד בדרך החוצה. לעשות שינוי.

רינת (שם בדוי) הגיעה לטיפול כדי להתמודד עם השעמום שלה. שום דבר לא מעניין אותה בחיים, לא העבודה, לא החברים, לא מכון הכושר, לא המשפחה, וכמובן, שגם לא הבחורים הרבים שהיא פוגשת בדייטים, אליהם היא יוצאת באופן קבוע, ממש כמו "חוג", פעמיים בשבוע, בימים שלישי ושישי

היא האמצעית מבין שלוש בנות. משפחה חמה, טובה, כולם קרובים ומעורבים אחד בחיי השני. שתי אחיותיה התחתנו בהפרש קטן זו מזו, וכבר ילדו מזמן את הילד הראשון והשני בדרך. והיא - עדיין לבד, בלי שום קשר רציני באופק, ועם חותמת מפחידה של "הרווקה הנצחית", שהיא מתחילה להרגיש על המצח שלה.

אנחנו מתחילות לעבוד, ואני מנסה להבין את השעמום שלה. הרבה אנשים מגיעים לטיפול עם תלונה על שעמום וחוסר טעם לחיים. כשמרימים את מסך השעמום - הרבה פעמים מתגלית מתחתיו חרדה עצומה או דכאון. גם כאן, היה חשוב לי להבין מה השעמום מסתיר - מה היא לא מספרת לי, ולעצמה.

ניסינו להבין מה קורה בעבודה. היא משכילה מדי בשביל העבודה שלה, אבל לא הצליחה למצוא אף עבודה מתאימה. היא התגלגלה לעבודה הזו לפני שבע שנים, עוד במהלך לימודי התואר השני, ומאז נשארה. במשך הזמן התקדמה מתפקיד אחד לאחר - אבל בעצם מעולם לא מיצתה את הכישורים שלה. התפקידים שלה תמיד קטנים, מונוטוניים ומשעממים, ובסופו של דבר היא עסוקה רוב היום בהתעדכנות במדור יחסים וריפרוש של הפייסבוק. כלום לא חדש.

"למה את לא מנסה לעבור למקום עבודה אחר?" אני שואלת. החרדה מרימה את ראשה ומתגלה: "אני לא מעיזה לנסות אפילו. זה נראה לי כל כך קשה. להתחיל מחדש, עם אנשים שאני לא מכירה, נוהלים חדשים, תפקיד שלא עשיתי... אני יודעת שאני צריכה המון אנרגיה כדי להכנס למקום חדש, להתחבר, להתחבב. ומה יהיה אם לא אצליח? אני כל הזמן מחכה למצוא בן זוג ואז לעבור. המשימה הכפולה של חיפוש זוגיות וחיפוש עבודה פשוט גדולה עלי".

כל כך הרבה פעמים שומעים טיעונים כאלה - תירוצים שאנשים נותנים לעצמם, למה הם לא מעיזים להתקדם: עכשיו אני מחכה לזוגיות, עכשיו אני מחכה שהוא יסיים את התואר שלו, עכשיו אני מחכה להריון, עכשיו אני מחכה ללידה.... תמיד יש תירוץ למה לא להתקדם. לא להעיז. להשאר במקום.

בפגישות שלנו היא מספרת הרבה על החברות שלה. הן ארבע חברות שגדלו יחד באותה שכונה, הלכו לאותו גן ובית ספר, חוג ריקוד, צופים, תיכון... מאז ומתמיד הן יחד. הסיפורים שלה רווים בתלונות. נראה שהבנות מאד השתנו עם הזמן, כל אחת לקחה כיוון אחר בחיים, בעקבות הצבא, החברים החדשים שפגשו במשך הזמן, תחומי הלימוד השונים שלקחו באוניברסיטה, בני הזוג שלהן. אבל עדיין הן מתעקשות להפגש שוב ושוב, ופעם אחר פעם רינת חוזרת מתוסכלת ועצבנית.

"אולי הן כבר לא מתאימות לך כמו פעם וצריך להתחיל לחשוב על חברות חדשות?" אני מציעה בזהירות באחת הפגישות. אבל רינת דוחה את הצעתי בתקיפות. "מה פתאום חברות חדשות? חברות לא עוזבים. אנחנו תמיד נהיה ביחד!". השאלה אם הן מתאימות לה, או אם נעים לה איתן, לא עולה בכלל על דעתה. וכמובן שגם לא ניסתה מעולם לייצר לעצמה חברות חדשות

"אבל מה רע בחברה חדשה? לא במקום הרביעיה שלכן. בנוסף...", אני בכל זאת מעיזה להקשות. "אני לא מצליחה לדמיין לעצמי איך עושים חברות חדשות בכלל" היא עונה "איך מתחילים לדבר? איך מזמינים להפגש? זה נראה לי כל כך לא טבעי. הרביעיה שלנו התגבשה עוד במאה שעברה. זה לא היה כרוך במאמץ, או לפחות אני לא זוכרת שום מאמץ כזה. הכל היה פשוט וטבעי. אי אפשר לעשות דבר כזה היום".

כשהיא עוברת לדבר על דייטים, אני מגלה שבעצם יש פה דפוס. כמו בנושא העבודה והחברות, גם בתחום הזוגי - רינת כל כך מפחדת משינויים, עד שלמעשה אין שום סיכוי שהם אי פעם יתרחשו. איזה סיכוי יש לזוגיות, כשהיא כל כך מפחדת מכל הפרה, אפילו קטנה, של המציאות היומיומית אליה היא רגיל

למה השיגרה כל כך חשובה לה? למה הפחד העצום משינויים? אני תוהה ביני לבין עצמי. הרבה אנשים מפחדים משינוי - אבל רק אם מבינים את מקור הפחד משינוי - מצליחים לצלוח אותו 

אני מציעה לרינת להתחיל לדבר על הילדות שלה, מה קרה לה בעבר, מה קרה למשפחתה, כדי שננסה להבין למה השינויים כל כך מפחידים אותה. הרעיון הזה מקומם אותה. "מה פתאום את נדבקת לזה שאני מפחדת משינויים? אני כל הזמן אומרת לך שאני רוצה שינויים - הייתי רוצה בן זוג, משפחה, ילדים, אחרת למה אני יוצאת לדייטים פעמיים כל שבוע?"

"למה, באמת, את יוצאת לדייטים פעמיים בכל שבוע?" אני מקשה. "זה לא מוזר לך, הנוקשות הזו - כל שלישי ושישי את בדייט, נו מטר וואט?". "מה מוזר בזה?" היא שואלת. "אפילו את התחום שאמור להיות הכי ספונטאני וזורם בחיים שלך - הכרות עם בחורים - את מצליחה להכניס לסדר יום קבוע" אני עונה. "אולי היה כדאי שתהיי כאן קצת יותר "זורמת"?". שתינו צוחקות. אני יודעת שהיא שונאת את המילה הזו - זורמת - וקשה לה לדמיין את עצמה זורמת בשום תחום בעולם. גם לי קשה לדמיין אותה זורמת. כולה מוקפדת מכף רגל ועד ראש, הנעליים, הלבוש, האיפור. כל שערה מונחת במהודק במקומה. כל תכשיט מותאם לשני באופן מושלם. הישיבה שלה נוקשה, על הקצה של הכורסה, וכל כולה הכי לא זורמת בעולם...

"אולי הגיע הזמן שאני בכל זאת אדבר על הילדות שלי" היא אומרת. "מספיק ברחתי מזה כל השנים".... ואנחנו צוללות לתוך עולמה. ואכן, כמו שניתן היה לנחש, לאט לאט מתגלות הנסיבות בהן נוצר הצורך של רינת לדבוק בשיגרה, בהרגלים, ולחשוש משינויים.

בחודשים הבאים הדיבור בפגישות של רינת נע בין ההתרחשויות בהווה לבין הדרמות הגדולות של העבר. מגיע השלב המייאש, שבו כבר מבינים מה תוקע ועושה את הקושי - אבל עדיין לא מצליחים להשתחרר. שלב מתסכל. רינת ניסתה לעשות שינויים קטנים פה ושם, להגמיש את שיגרת היום שלה, להתנסות בדברים חדשים. אבל הכל היה מאד קשה והלך לאט לאט.

ההצלה של רינת הגיעה דווקא בזכות המיתון: פתאום, לגמרי בהפתעה ובלי שהיה כל סימן מקדים - היא מצאה את עצמה יום אחד מפוטרת מעבודתה. היא הגיבה בהלם. השינוי בהתנהלות היום יומית שלה היה מיידי ועצום: פתאום כל הבקרים שלה פנויים, היא צריכה להחליט בכל יום מה לעשות, לבחור, לעשות...

השבועיים הראשונים עברו בתחושה קשה של בלבול וחוסר אונים, אבל לאט לאט רינת החלה להסתגל למצב ואפילו להנות ממנו. היא הכניסה את עצמה לסדר יום שגרתי, כמו שמתאים לה, בו היא עדיין מתעוררת מוקדם, קוראת עיתון, עוברת על מודעות חיפוש עבודה, שולחת קורות חיים ומנסה למצוא עבודה דרך הרשת, ואז, בעידודי, היא השאירה לה בהמשך היום כמה שעות של חופש, שבהן לא מתוכנן לה כלום.

החופש הפתאומי הפחיד אותה, אבל גם איתגר. בהתחלה היא הלכה מדי פעם לבקר את ארבע חברותיה, ושתתה איתן קפה ליד העבודה שלהן, עם כל אחת לחוד. זה מיצה את עצמו די מהר, כי כעת הן כבר ממש הרגישו לה "מעולם אחר" והשונות בינה לבינן זעקה לה ולא אפשרה לה להנות מהפגישות האלה.

היא קנתה לעצמה ספרים והלכה לים לקרוא אותם שם. גילתה שזו הפעילות האהובה עליה ביותר בשעות אחר הצהריים. היא קנתה לעצמה בגדים חדשים ודי זרוקים (שיתאימו לים) ושינתה את התסרוקת שלה בהתאם. מפגישה לפגישה היא נראתה לי חדשה ושונה. זורמת. אפילו הדרך בה החזיקה את הגוף שלה השתנתה לגמרי.

באחד מהבקרים בהם חתמה בלשכה היא קשרה פתאום שיחה עם בחורה אחרת בתור, וכך, בלי להתכוון, יצרה לעצמה חברה חדשה, שהתגלתה כבחורה מקסימה ונעימה לה.

אפילו הנוקשות של הדייטים חלפה ונעלמה מחייה. בגלל שסדר היום הקודם שלה השתבש לגמרי היא התחילה לעשות דייטים בשעות אחרות, שהרגישו לה בהתחלה מוזרות: ארוחת בוקר, קפה של צהריים.... מגוון. מאחד הדייטים חזרה נלהבת - לא כל כך מהבחור, כמו מהתחום בו הוא מתעסק. בעקבות השיחה איתו היא החליטה לחזור ללמוד תחום חדש. לא אוניברסיטה הפעם, אלא  "סתם קורס בשביל ההנאה", שבסופו של דבר, אחרי ארבעה חודשים, התגלה כאפשרות מבטיחה לעבודה חדשה.

עדיין אין לה בן זוג, אבל שתינו מרגישות שהיא הרבה יותר קרובה. מ"פחדנית שונאת שינוי", כמו שהיא קראה לעצמה פעם, הפכה בתוך שנה לספונטאנית,  גמישת מחשבה, פתוחה לאתגרים ואפילו די זורמת.... עכשיו אנחנו מחזיקות לה אצבעות בדרך לזוגיות