למה הוא לא יושב לרגע בשקט? מעיניו של ילד על הפרעות קשב וריכוז 

אם יכולנו ליום או יומיים להיכנס לקופסא הקטנה שבמוחות ילדינו, היינו ודאי מוכנים לשלם על זה הון תועפות, בינתיים נותר לנו לאסוף שברי מידע מכאן ומשם ולהשלים אותה לתמונה, שיתכן והיא הקרובה ביותר למציאות כוללת. מציאות שבכותרת הגדולה שלה נקראת "הפרעות קשב וריכוז".

אנשי מקצוע משתמשים במגוון שמות שאינם מובנים לנו לגמרי. במאמר זה אנסה להבהיר מספר מושגים הקשורים לעולם הזר הזה. הפרעה ראשונה מוגדרת כמוסחות במצב זה יושב הילד בפעילות בגן או בכיתה, כשהפורום הינו פורום כולל של כל ילדי הכיתה. המורה מלמדת על חוק החילוף ומדגימה מספר פעמים את אופן ביצוע התרגיל. בחצר הסמוכה לכיתה סיימה כיתה אחרת את שיעור ההתעמלות, והם חוזרים לכיתה בצהלות רמות. במצב זה כשהרעשים אינם מתוך החלל, מרבית הילדים יצליחו להתעלם מהקולות החיצוניים, וימשיכו להתמקד בדברי המורה. הילדים שמתקשים ומוסחים בקלות יפנו מבטם, ומחשבותיהם ינדדו למתרחש בחוץ. מבחינתם האירוע המרכזי הוא צהלות הילדים וקולותיהם המתרחקים. יתכן שמחשבה על ההפסקה הקרובה תתלווה למחשבה הראשונה, ובכך הופר הקשב.

מאותה נקודה יהיו ילדים שיוכלו לחזור לקשב, ועל כן אחרי רגעים קצרים יחזירו לחוק החילוף. יתכן כי הנטייה למוסחות תפריע להם בהבנת החומר, ויתכן כי יצליחו לגשר על הפער ולחזור ללמידה.  אחרים לא יצליחו לחזור לקשב, אלא אם כן המורה תבחין כי הם אינם איתה, ותסב את תשומת ליבם.

קשב לאורך זמן במצב כזה יתכן כי ילד או ילדה יוכלו להתעלם מגירויים חיצוניים (כלומר לא יסבלו ממוסחות), אך רק בזמן קצוב. כלומר אחרי מספר דקות יאבדו את הקשב וכל גירוי נוסף יסיח אותם מהמיקוד. הזמן של הקשב משתנה מילד לילד וגם מיום ליום. כלומר, יתכן שביום מסוים ילד יהיה מאוד ממוקד ויצליח להתרכז ברוב השיעורים, ויתכן שטווח הקשב שלו יתקצר ביום אחר.

קושי להפריד בין עיקר לטפל, מקרה זה בעל מאפיינים דומים למוסחות, אך במקרה זה אותה מורה שמסבירה על חוק חילוף תאבד ממרכזיותה כאשר בגדייה הצבעוניים ימשכו את תשומת לבו של הילד, ויהפכו בעיינו לעיקר. כך שהילד יתמקד בצעיף שלה, בטוש שנפל מיידה, ובחיפוש אחר המקום אליו התגלגל הטוש.

חשוב לזכור שילדים לא עושים לנו את זה, אין פה שום דבר נגדנו כהורים. ברגע שננקה את מסך הניסיונות להסביר "איך זה קורה לילד שלנו?", ונבין שאלו הם קשיים נירולוגים אמיתיים, נפנה מקום לאמפתיה, ואולי דרך העניינים שלהם נוכל לסייע להם. כדאי שהורים ישקיעו מאמץ בהבנת הקושי האמיתי של ילדיהם, ופחות יחפשו את האשם, כך יועיל הדבר לשני הצדדים. לדוגמא לילד שמוסח בקלות, מספיקה נגיעה מלטפת על ראשו עלמנת להחזירו למיקוד.

השגיאה הנפוצה היא של מורים והורים כאחד, כי במקום שבו אנו נתקלים בקושי האמיתי של הילד, מתעוררים ה"שדים" שמטעים אותנו לחשוב ולבזבז אנרגיה על רגשות סביב הסיטואציה. בראשנו רצות מחשבות "הוא אף פעם לא מקשיב לי. מה שלא אעשה תמיד יהיה עסוק בדברים אחרים. נכשלתי איתו. למה זה קורה לי איתו?". סביב ה"שדים" הללו מתעוררות תגובות אימפולסיביות של כעס וצורך גדול להטיף ולחנך. האם עצרתם פעם ושאלתם את עצמכם, האם בעזרת הרצאה אינטנסיבית יתחברו הזרמים הנירולוגים במוח ילדיכם ויעלימו את הקושי האובייקטיבי הזה? תשובה פשוטה וחד משמעית יש לשאלה זו: לא רק שלא היא התשובה. ההרצאה/ הכעס שתנקטו כלפי ילדיכם, לא רק שלא יעזרו יתכן שאפילו יפגעו, בדימוי העצמי שלהם (ילד יאמר לעצמו "אני אף פעם לא מצליח לעמוד בדרישות של הורי/מוריי) ובקשר שלכם איתם. אז בפעם הבאה ששיעורי הבית עוברים מהשולחן לרצפה ולספה, כדאי אולי לכוון ולתמוך. שיהיה בהצלחה.