בית בצבעים 

לנוסעים בכביש חיפה תל-אביב קשה לפספס את הפינה הצבעונית שהולכת ונרקמת לה , לאט , אבל בביטחה , בכניסה למושב דור שבחוף הכרמל . ראשון היה זה הבית הסגול, שהוקם על גבעת הכורכר השוממה. אחריו התרומם לו הבית הכתום, שבעליו, נואית ודן גבע, בחרו את צבעו מתוך תמונה שראו באיטליה. מאוחר יותר הצטרף בית נוסף, כחול אולטראמרין. הצבעים, מתברר, הוא תופעה מידבקת

רוך הבא לגבעת המסגדים", אמר הבית הסגול לבית הכתום, שכנו החדש לשטח, בכניסה למושב דור בחוף הכרמל. ולזכותו של הבית הסגול ייאמר, שלמרות שהופעתו של החדש שמה קץ לשליטתו הבלעדית על גבעת הכורכר השוממה שבמקום, קבלת הפנים הייתה לבבית.

גם הבית הכתום לא היה אדיש לנוכחות עמיתו, לו חב את קיומו: "אי אפשר היה להתעלם מהבית הסגול", מסבירה נואית, בעלת הבית הכתום. "היינו בטוחים שנבנה בית לבן, אבל מה לעשות שמצאנו מגרש ליד בית סגול?"

נואית ודן גבע, יוצרי סרטים תיעודיים, בחרו את הצבע הכתום מתוך תמונה של לוסיאנה ז., שראו באיטליה. הם צבעו בצבעים את הבית בצבע הזה למרות שהאדריכל שלהם, גיורא דין, דווקא הציע להם צבע אחר, "משהו בגוון חול", הוא אמר, "שלא יבלוט, שישתלב עם הבית הסגול". אבל השניים התעקשו על הכתום, והתמונה שעל פיה צבעו את הבית מתנוססת עד היום על קיר פינת האוכל שלהם. לידה, אגב, תלויה שורה של תמונות אחרות של בתים צבעוניים, בגווני חול- אוקר וחמרה, ועם חלונות ודלתות ירוקים וכחולים - טורקיזים.

כמו שקורה לעתים קרובות, המעבר מן האמנות למציאות לא היה חלק. על נואית עברו כמה ימי הסתגלות עד שהייתה מוכנה לעבור לגור בבית לאחר שנצבע. עכשיו, לא רק שהיא אוהבת אותו, אלא ששמו הוענק גם לחברת ההפקה שלהם:

"הבית הכתום".

בהשראת מרוקו

שנתיים מאוחר יותר, הבית הפך לא רק ל"פירמה", אלא גם לציון דרך עבור תושבי היישובים הקרובים ואורחיהם. אי אפשר לפספס אותו ואת שכניו: הסגול והכחול אולטראמרין שהצטרף מאוחר יותר. הצבעים, מתברר, הוא תופעה מדבקת. כבת המושב, אני מודה שגם לי לקח זמן להתרגל. עקבתי אחרי בניית הבית, שהלך והזדקף בשקט יחסי: מבנה מרובע, גג בטון. הקשתות בסגנון ערבי, שמקיפות כמה חלונות או ממסגרות קטע של קיר, משכו את העין ורמזו על משהו "אחר". כשהופיע הצבע נשמעה הכרזה: "הבית הזה הוא אני". לא נותר ספק שלבעלים יש מה להגיד ושאינם מהססים לעשות זאת.

המבנה עצמו משדר סגירות למרות ריבוי החלונות. ייתכן שגודלם האחיד והבינוני (07 ס"מ), פרט לארבעה צרים יותר, וצבעם הסולידי, ירוק כהה, אחראים למסתורין שעוטף אותו. בניגוד לבתים רבים אחרים, מבחוץ אי אפשר לנחש את החלוקה הפנימית בין איזורי שינה ואירוח. הפטיו הוא בגדר סוד כמוס. מאפיין זה מסתדר פלאים עם האופי ה"נייד" של עיצוב הבית. נואית מתוודה שהיא אוהבת שינוי, וכמעט מבטיחה שבפעם הבאה שנבוא, הסלון לא יהיה בסלון ופינת אוכל לא תהיה בפינת אוכל. אחידות החלונות משחקת לטובתה. הכל פתוח… "סגנון הבנייה", אומר האדריכל, גיורא דין, "הוא בהשראת מרוקו. בדיוק לפני שהתחלתי לתכנן את הבית, חזרתי מטיול, ועדיין ריחפו מול עיני סגנונות הבנייה שם: הפטיו, הקשתות, החלונות". הוא מצביע על שלושת האלמנטים ש"עושים" זה לא רק הצבעים.

הדלת הראשית, בחזית הדרומית, שוברת את קו האחידות של החלונות והדלתות ירוקים. גם היא, כמותם, עשויה אומנם מברזל, אך צבועה בצהוב, שלדברי בעלי הבית יצא "טיפה יותר צהוב ממה שהתכוונו". גם היא נולדה מתוך כוונת הדיירים להשתלב בסביבה: בבית הסגול יש דלת מרשימה בצבעוניותה, שהכתיבה מחשבה שנייה בנוגע לדלת הכניסה. הידית, ממתכת שחורה מסוגננת, שוברת את השובבות של הצבע הנועז.

שטח גדול של החצר מכוסה חלוקי נחל שהביאו מהנגב, כפיתרון נגד נחשים. בשטח הנותר, דשא ואריחים בגוון אדמדם. כל השטח, כמעט דונם, מגודר בצמחיה צעירה שכבר עכשיו מבודדת את הבית מפני כביש הכניסה למושב, שהוא די סואן בעונת הרחצה, ומפני הרכבת שעוברת בסמוך ומוסיפה לאווירה הקסומה של הבית.