פסק דין הסורק את רוב ראשי הנזק - עמיר גשרי עורך דין לנזקי גוף 

בעניין:

פלונית

ע"י ב"כ עוה"ד

 עו"ד עמיר גשרי ואח'

התובעת

- נ ג ד -

כלל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד

 ג. ראובינוף ואח'

הנתבעת

             1.ביום 30.11.1993 נפגעה אמה של התובעת, גב' פלונית, בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-. בעת התאונה הייתה אם התובעת בחודש השביעי להריונה. האם סבלה בתאונה מחבלה בבטנה וכתוצאה מכך נגרמה היפרדות של השלייה והיה צורך ליילד את התובעת באופן בהול בניתוח קיסרי. התובעת נולדה באותו יום כשהיא פג.

             2.לידתה המוקדמת של התובעת כתוצאה מהתאונה והסיבוכים שנגרמו עקב כך, גרמו לתובעת לנכות המתבטאת בשיתוק מוחין ופיגור שכלי.

             3.בתחילתו של ההליך המשפטי הנוכחי כפרה הנתבעת בקשר הסיבתי בין מצבה של התובעת לבין התאונה. בהמשך, התקבלה חוות-דעתו של פרופ' דניאל וינשטיין, מנהל המחלקה למיילדות בבית החולים הדסה בירושלים, ממנה הובהר קיומו של קשר חד-משמעי בין התאונה, היפרדות השלייה והלידה המוקדמת. גם פרופ' שטיינברג, שמונה כמומחה בתחום הנוירולוגיה קבע, ששיתוק המוחין ממנו סובלת התובעת הנו תוצאה ישירה של הלידה המוקדמת.

לאור כך, הכירה הנתבעת בקשר הסיבתי שבין התאונה לבין מצבה הרפואי של התובעת וקיבלה על עצמה לפצות את התובעת בגין נזקים שנגרמו לה עקב התאונה.

             4.במהלך הדיון מונו שני מומחים רפואיים לצורך בדיקת התובעת ומתן חוות-דעת רפואית בעניינה.

פרופ' שטיינברג קבע בחוות-דעתו הראשונה, מיום 27.7.1997, כי התובעת סובלת "משיתוק מוחין מעורב מסוג ספסטי-דיסטוני בארבעת הגפיים, ופיגור שפתי ניכר. סביר להניח שקיים פיגור שכלי, אך בשלב זה קשה להעריך את דרגתו בגלל המגבלות המוטוריות והשפתיות הניכרות. כמו-כן, קיימת סבירות להתפתחות מחלה פירכוסית, לאור הנזק המוחי שנגרם לתובעת סביב הלידה".

לאור כך המליץ פרופ' שטיינברג לקבוע לתובעת נכות צמיתה בגובה 100% לפי סעיף 29(3)(ג) שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז1955-, בגין השיתוק הקשה בארבעת הגפיים, בצירוף 40% לפי סעיף 29(8)(II) בגין הדיסטוניה בשתי הידיים, ובצירוף 80% לפי סעיף (מותאם) 29(7)(ב)(I) בגין ההפרעה השפתית הניכרת.

פרופ' שטיינברג ציין באותה חוות-דעת, כי בשלב זה לא ניתן לקבוע אחוזי נכות בגין הפיגור השכלי ובגין האפשרות של מחלה פירכוסית.

פרופ' שטיינברג התייחס בחוות-דעתו גם לתוחלת החיים הצפויה של התובעת וציין: "הנני סבור כי תוחלת חייה של התובעת קרובה לממוצע של תוחלת החיים של נשים בישראל".

במענה לשאלתי, מתי ניתן יהיה לקבוע את נכותה הצמיתה של התובעת בתחום הפיגור השכלי והפירכוסי, השיב פרופ' שטיינברג, במכתבו מיום 20.12.1998, כי להערכתו לא ניתן לקבוע זאת לפני גיל 6 שנים.

ביום 18.1.2000 הגיש פרופ' שטיינברג חוות-דעת משלימה, לאחר שבדק את התובעת בשנית, ביום 13.1.2000. חוות-דעת זו הוקדשה בעיקר לנושא תוחלת החיים. אשר למצבה הרפואי של התובעת, עולה מחוות דעת זו, שהתובעת לא סבלה אותה עת מפרכוסים, "איננה נוטלת תרופות קבועות, נמצאת בבית אמה ולומדת בבית-ספר לחינוך מיוחד 'אופקים'. כיום אומרת כ25- מילים, מבינה פקודות מילוליות פשוטות, מתמצאת בזמני היום (בוקר, צהרים, ערב), נעזרת בלוח תקשורת, אוחזת עפרון ומשרבטת, אוחזת סוכרייה על מקל ומביאה לפה, מפעילה מחשב פשוט בידה השמאלית. אוכלת אוכל מגוון בעזרה, לועסת ובולעת ללא בעיות. מתהפכת לשני הצדדים, יושבת בתמיכה. איננה שולטת על הסוגרים".

בעקבות המלצתו של פרופ' שטיינברג, למנות מומחה רפואי לשם הערכת צרכיה השיקומיים של התובעת, מונה לצורך כך ד"ר ברזנר כמומחה רפואי בתחום השיקום. בחוות-דעתו פירט ד"ר ברזנר את צרכיה השיקומיים של התובעת, אליהם אתייחס בהמשך. בהתייחס למצבה הרפואי של התובעת, ציין ד"ר ברזנר בחוות-דעתו: "מדובר בילדה הסובלת משיתוק מוחי (C.P.) טטרפלגי קשה, עם מעורבות של הפה אך עם יכולת מסוימת לדיבור. יש תלות מלאה בתפקודי היום יום. קיים איחור התפתחותי בכל התחומים".

עוד עולה מחוות דעתו של ד"ר ברזנר, כי "בבדיקתה נתגלה ילדה נחמדה בת חמש, הקטנה לגילה בממדיה ... היכולת ליצירת קשר חברתי טובה לאחר תקופת היכרות לא ארוכה. הממצאים הנוירולוגים מתאימים לשיתוק מוחין ספסטי עם 'מעורבות כל הגוף': נטייה מסוימת לשמיטת הראש קדימה, החזקת הידיים באגרוף לצדי הראש, היפוטוניה של הגו וצורך הישענות בזמן ישיבה. הטונוס בגפיים גובר בזמן תנועה עם 'מספרת' של הרגלים בהעמדה וצעידה אוטומטית. ההחזרים בגפיים ערים מאד. יש לה את היכולת להרפות את הטונוס בידיים ולהגיע למנח תפקודי יותר אך בשלב זה יכולת התפיסה של העצמים בכף היד מוגבלת ... הילדה עונה עניינית לשאלות פשוטות על-ידי שימוש במילים ובהברות...".

             5.בעת הלידה התגוררה משפחתה של התובעת במושב כרם מהר"ל. מאז שהגיעה התובעת לביתה ובמשך כחצי שנה, היא בכתה, על-פי עדות אמה בלי הפסקה. לדברי האם, "זה היה בכי שהוא מעבר לבכי רגיל". כאשר הייתה התובעת כבת 7 חודשים, הופנו הוריה למרכז להתפתחות הילד בחיפה, שם אובחן האיחור ההתפתחותי והוחל בטיפול שיקומי והתפתחותי.

             6.כאשר הייתה התובעת כבת שנתיים, אירעה למשפחה טרגדיה נוספת, כאשר אביה נהרג בתאונת דרכים.

בהיות התובעת כבת שנתיים וחצי, קבעה ועדת השמה במועצה האזורית חוף הכרמל, כי לא תוכל להמשיך ולהשתלב במסגרת מעון רגיל, והוחלט להעבירה לבית-ספר לחינוך מיוחד "אופקים" בחיפה.

תחילה התובעת נסעה מדי יום ביומו במונית, מביתה בכרם מהר"ל לחיפה. מאוחר יותר, בהגיעה לגיל 3.5 שנים (בחודש 7/97), עברה המשפחה להתגורר בחיפה. לדברי האם, המעבר נועד להקל על התובעת, למנוע ממנה את הנסיעות הממושכות, ולאפשר לה לקבל את כל הצרכים להם הייתה זקוקה ושאותם התקשתה לקבל במקום מגוריה בכרם מהר"ל.

כפי שמציין ב"כ הנתבעת, תוך הפנייה לע"א 2300/92 דן רחמים (קטין) נ' ד"ר גנדלר ואח' (דינים - על', מ 407), השאלות שצפו ועלו במהלך הדיון בתיק זה הן:

"(כל אותן שאלות אשר חוזרות ועולות בתביעות של נפגעים בעלי נכות גבוהה, כמו נפגעי מוחין קשים וקוודרופלגים. נכותם של אלה קשה ודורשת עזרה בפעולות יום יום, וכן השגחה מתמדת, או למשך רוב שעות היממה. השאלה המתעוררת היא, מה העזרה וההשגחה הנדרשת לנפגע ולמשך כמה שעות ביום. בשל מגבלותיהם הקשות, נגרם לנפגעים אלה, בדרך-כלל, קיצור תוחלת חיים. קיים קושי לקבוע את שיעורו של קיצור תוחלת חיים, ועניין זה שנוי בדרך-כלל במחלוקת בין המומחים. בשל הטיפול הצמוד המיוחד הנדרש להם ונסיבות משפחתיות וחברתיות בהם הם נתונים, מתעוררת גם השאלה אם החזקתם והטיפול בהם ייעשו בבית בני משפחתם, או שמא צפוי וראוי שיימצאו במוסד בו יקבלו את הטיפול והסעד הנדרש להם. בשל אי הוודאות הכרוכה בשאלת קיצור תוחלת החיים של נפגעים אלה, מתעוררת גם השאלה אם ראוי לקבוע את הפיצוי המתאים להם בדרך של קביעת פיצוי כולל לכל אורך שנות חייהם הצפוי, כפי שזה ייקבע על-ידי בית המשפט, או שמא ראוי לקבוע להם פיצוי עתי, בדרך של קביעת פיצוי חודשי קבוע אשר ישולם להם לכל אורך ימיהם".

אכן, לכל השאלות האמורות יש לתת מענה גם בתביעה זו. מעבר להערכת צרכיה המיוחדים של התובעת והנזקים הכספיים שנגרמו לה עקב התאונה, נחלקו הצדדים בשלוש שאלות עקרוניות שלהן השלכה על שיעור הפיצויים: תוחלת החיים של התובעת; האם תשהה התובעת בביתה או במוסד; האם יש לקבוע לתובעת פיצוי חד-פעמי או תשלומים עתיים.

              7.אפתח בנושא קיצור תוחלת החיים.

התובעת הנה כיום כבת 7 שנים ו8- חודשים. תוחלת החיים הרגילה הצפויה לילדה בריאה בגילה, לפי השנתון הסטטיסטי, הוא עד הגיעה לגיל 80.4 שנים, כלומר עוד כ - 73 שנים.

המחלוקת בנושא זה בין ב"כ הצדדים איננה גדולה. שכן גם ב"כ הנתבעת טוען, שאם ייקבע שיש לתת לתובעת פיצוי חד-פעמי ולא פיצוי בדרך של תשלומים עתיים (כבקשתו), כי אז יש להעמיד את קיצור תוחלת החיים של התובעת על 10% בהשוואה לתוחלת החיים הממוצעת של ילדה בריאה בגילה.

ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי: "עמדתנו היא, כי במקרה דנן אין לפסוק לפלונית פיצויים על סמך ירידה מסוימת של 10% בתוחלת חייה, וזאת בהתחשב בעמדתו של ד"ר ברזנר, וכן בהתחשב בעמדתו של פרופ' שטיינברג, אשר קבע כי ניתן לקבוע בסבירות גבוהה כי תוחלת חייה של התובעת קרובה לממוצע של תוחלת החיים של אוכלוסיית הנשים בישראל".

             8.ב"כ הנתבעת מפנה בסיכומיו למספר מאמרים ועבודות מחקר שפורסמו בנושא זה, והוא ממקד את טענותיו בכך שמדע הרפואה איננו מסוגל כיום לתת הערכה מדויקת לגבי שיעור קיצור תוחלת החיים הצפוי לתובעת. כמו כן מפנה ב"כ הנתבעת לחקירתו הנגדית של פרופ' שטיינברג, שבה הוא ציין, בין היתר: "אני מסכים שאין תשובה חד משמעית בשאלה של תוחלת החיים ... . אין נתונים, גם במאמרים הללו, מה קורה לאנשים האלו בגיל 40 או 50 וכמה הם שורדים". עוד מפנה ב"כ הנתבעת לתשובותיו של פרופ' שטיינברג, בכלל זה תשובה לשאלה 7, שבה הוא הסביר ש"אין בידינו נתונים מדעיים ביחס לתוחלת החיים מעל גיל 30-20 שנה. לפיכך, כל הערכה היא (סובייקטיבית) מבחינה מדעית, ולא ידועה לי כל הערכה 'אובייקטיבית' בנדון".

חרף דברים אלה, מודה גם ב"כ הנתבעת, כאמור לעיל, שאם לא ייפסק לתובעת תשלום עיתי, אין לקבוע לה קיצור תוחלת חיים העולה על 10%.

             9.בחוות הדעת המשלימה מיום 18.1.2000, סקר פרופ' שטיינברג את הפרסומים המדעיים המרכזיים בנושא זה. לצד אי הוודאות הכרוכה בכל קביעה מעין זו המבקשת לצפות התרחשויות שיארעו בעוד עשרות שנים, וחרף המוגבלות של מדע הרפואה בנושא זה, הגיע פרופ' שטיינברג בחוות-דעתו למסקנה כי:

"על-פי הנתונים הבדוקים בספרות המקצועית, ניתן לומר שלתובעת יש סיכוי גבוה ומשמעותי להגיע לגיל 30 שנה. בהעדר נתונים בדוקים בספרות המקצועית על תוחלת החיים מעבר לגיל זה - לא ניתן לומר באופן מדעי מה סיכויי תוחלת החיים של התובעת מעבר לגיל זה.

מתוך השיקולים השונים שתוארו לעיל, ומתוך שקלול הנתונים המיוחדים הנוגעים לתובעת - פיגור בינוני ולא עמוק, יכולת תנועתית טובה, אכילה דרך הפה, שהייה בבית ולא במוסד, העדר מחלות אינטרקורנטיות והעדר פרכוסים, וגילה כיום מעבר ל5- שנים - לאור כל אלה הנני סבור כי ניתן לומר בסבירות גדולה, שתוחלת חייה של התובעת קרובים לממוצע של תוחלת החיים של אוכלוסיית הנשים בישראל. אין בידי כלים מדעיים כלשהם לקבוע אם יש סבירות לקיצור כלשהו של תוחלת החיים של התובעת, ואם כן - מה שיעור הקיצור הזה. מכל מקום, להערכתי הסובייקטיבית, לא יעלה קיצור החיים (אם בכלל) על 10% בהשוואה לאוכלוסיית הנשים בישראל".

         10.לאור חוות-דעת זו, יבוסס חישוב הנזק בפסק-דין זה על ההנחה, שתוחלת החיים הצפויה של התובעת תקוצר, בהשוואה לתוחלת החיים הרגילה של אוכלוסיית הנשים בישראל, ב5%-. מכאן, שתוחלת החיים הצפויה לתובעת עומדת כיום על כ - 69 שנים.

         11.השאלה העקרונית השנייה שבה נחלקו הצדדים הייתה, היכן תשהה התובעת בעתיד: בביתה, במוסד או שיימצא לה פתרון אחר.

         12.אין מחלוקת בין הצדדים שעד לגיל 21 צריכה התובעת לשהות בביתה יחד עם משפחתה. המחלוקת נפלה לגבי מקום שהייתה של התובעת מעבר לגיל זה. ב"כ התובעת טוען, שיש לבסס את הפיצוי על ההנחה, שהתובעת תשהה בביתה, בין ביחד עם משפחתה ובין במגורים עצמאיים, ואולי אף תינשא, עד לתום תוחלת חייה.

ב"כ הנתבעת טוען, מנגד, שלאחר גיל 21 יש לבסס את הפיצוי על ההנחה שהתובעת תשהה במסגרת מוסדית - חוץ-ביתית.

         13.נקודת המוצא המשפטית בנושא זה היא כי:

"דין הוא, שקביעת הפיצוי בנזיקין תעשה על יסוד בחינת מצבו של הניזוק העומד בפני בית המשפט, ומתוך ניסיון לקבוע את הדרך הנכונה לפיצויו בהתאם לנסיבותיו המיוחדות, כשלנגד עיני בית המשפט עומדת המטרה להשיב את המצב לקדמותו. אם השהות של הניזוק בביתו ולא במוסד תחזיר את המצב לקדמותו בצורה הטובה ביותר, די בכך כדי להצדיק פתרון זה, אפילו כרוך הדבר בהוצאה כספית נוספת משמעותית למזיק. במסגרת זו, יתן בית המשפט את דעתו גם לכך, ששהות הניזוק בבית תאפשר לו נגישות רבה יותר אל אחרים, דבר אשר יאפשר לו לשמור על אורח חיים התואם את מצבו, ומאפשר לו גירוי אינטלקטואלי ואפשרות ליהנות מאותם עיסוקים ומגע עם אחרים אשר הוא מסוגל להם בנכותו. יש להעדיף את הטיפול בבית על זה שבמוסד, גם במקרה שהטיפול בבית יש בו כדי להגדיל את תוחלת החיים של הניזוק".

[ע"א 6978/96 סמדר עמר (קטינה) נ' קופת-חולים של ההסתדרות הכללית, (טרם פורסם)].

מעבר למבחן הכללי של השבת המצב לקדמותו, הזכירו הצדדים בטיעונם בנושא זה את השיקולים הבאים: הפיגור השכלי ממנו סובלת התובעת; גילה של אם התובעת ויכולתם של בני משפחתה לטפל בה בעתיד; ההשפעה שתהא למקום השמתה של התובעת על תוחלת חייה והפתרונות המוסדיים הקיימים בישראל לנכים במצבה.

         14.אשר לנכותה של התובעת, נקבע בפסיקה, שטיבה של הנכות ממנה סובל הנפגע ויכולתו להפיק במומו הנאה גדולה יותר מחייו בביתו יחד עם בני משפחתו, לעומת שהות במוסד, הם שיקולים חשובים בהחלטה אם לבסס את הפיצוי על ההנחה שהנפגע ישהה בבית או במוסד. שיקול זה הופעל במיוחד במקום שבו מדובר בנכים אשר סובלים מפיגור שכלי המונע מהם ליהנות מהשהות  בביתם יותר מאשר במוסד.

         15.במקרה שלפנינו, טוען ב"כ הנתבעת, העובדה שהתובעת סובלת מפיגור שכלי בדרגה בינונית יש בו כדי להשפיע על מקום ההשמה שלה ולהקטין את היתרון הכרוך בהשמה בבית במקום במוסד.

         16.אינני מקבל טענה זו. הפיגור השכלי של התובעת במקרה הנוכחי הנו בינוני ואין בו, לדעתי, כדי לפגוע ביכולתה של התובעת להפיק הנאה משהותה בביתה כשהיא מוקפת בבני משפחתה, שאתם היא יכולה ליצור קשר חם ואוהב חרף הפיגור. כך עולה גם מחוות דעתו של ד"ר ברזנר לפיה לתובעת יכולת ליצור קשר חברתי טוב לאחר תקופה היכרות לא ארוכה.

         17.שיקול חשוב נוסף בהקשר זה, הוא כמה זמן יוכלו אמה של התובעת או אחיה לטפל בה בבגרותה.

בנושא זה יש להביא בחשבון, שאמה של התובעת הנה ילידת שנת 1955, וכיום היא כבת 46. מכאן, שבהגיע התובעת לגיל 21 תהיה האם בת קרוב ל60-. אין ספק שבגילה זה תתקשה האם לטפל בתובעת בעצמה. אולם, בהתחשב בפיצוי שנקבע לתובעת בראש הנזק של עזרת אחרים וסיעוד ובכך שלצורך הטיפול, ליווי וביצוע כל הפעולות היומיומיות התובעת תעסיק כוח  עזר סיעודי מיוחד, המטלות שיוטלו על האם ובני המשפחה האחרים יהיו מצומצמות יחסית, והם לא יהיו חייבים, בכל מקרה, להעניק לתובעת טיפול או לבצע מטלות אחרות  הכרוכות במאמצים פיזיים. בנסיבות אלה אני סבור, שאין מניעה שהתובעת תשהה בביתה יחד עם אמה ואחיה, בין באותה יחידת מגורים ובין ביחידת מגורים נפרדת, עד הגיע האם לגיל 70, שאז תהיה התובעת כבת 32. גם לאחר גיל זה אינני רואה מניעה לכך שהתובעת תשהה בביתה. אמנם, יש להניח שאחיה של התובעת, שאין לי ספק ברצונם וכוונותיהם הכנות לסייע ולטפל בתובעת במשך כל ימי חייהם, לא יוכלו, לאחר שיקימו בית ומשפחה בישראל, להתגורר יחד עם התובעת באותה דירה. עם זה, אינני רואה סיבה מדוע לא יוכלו האחים להמשיך ולקיים קשר הדוק וקרוב לתובעת, תוך שהם משמשים לה כאפוטרופוסים ודואגים לכל מחסורה, גם בהיותם אנשים בגירים ובעלי משפחות משלהם. כל זאת כאשר התובעת מתגוררת בביתה יחד עם אדם אשר יטפל בה וידאג לכל צרכיה היומיומיים.

         18.שיקול נוסף בנושא זה הוא, שלא הוכחה להנחת דעתי מידת הזמינות של הפתרונות המוסדיים המוצעים על-ידי הנתבעת. ד"ר ברזנר השיב לשאלתי בעניין זה במהלך חקירתו, שלנכים במצבה של התובעת קיימים פתרונות השמה מוסדיים בירושלים ובנתניה, והוא גם הסביר כי מדובר ב"תחום שהולך ומתרחב" (עמ' 67, ש' 7-1).

מר גדעון האס, המומחה מטעם הנתבעת, התייחס בחוות-דעתו לשני "הוסטלים" - מעונות לצעירים הקיימים בארץ. האחד הוא מעון לנכים "דורה" בנתניה, שבו שוהים 45 חניכים בגילאי 30-20, וכן מעון לנכים צעירים "גילה" ירושלים, שבו שוהים 68 נכים. בנוסף לשני אלה, הזכיר מר האס, מעון לנכים צעירים בחיפה, שבנייתו כבר החלה, המיועד לשרת את אזור הצפון של איל"ן, שממנו תוכל התובעת ליהנות עד הגיעה לגיל 21.

בכך אין די לשם הנחת תשתית עובדתית המבססת את זמינותם של פתרונות מוסדיים אלה עבור התובעת באופן המאפשר לבית המשפט לקבוע, ברמת ההסתברות הנדרשת, שהתובעת אכן תוכל להתקבל במוסדות ולשהות בהם משך חלק ניכר מחייה, כפי שטוען ב"כ הנתבעים. כיום, עולה מהראיות, קיימים במעונות הקיימים כ110- מקומות השמה בלבד, בתוספת מספר לא ידוע של מקומות במעון לנכים צעירים שאותו עומדים להקים בחיפה.

כאשר מדובר בשלושה מעונות בלבד, האמורים לשרת את אוכלוסיית הנכים הקשים במדינה כולה, לא ניתן להסתפק באזכור קיומם של מעונות אלה בלבד, כדי לשכנע את בית המשפט כי מדובר בפתרון זמין שניתן לבסס עליו את הערכת הפיצוי הנפסק לתובעת למשך עשרות שנים. לצורך כך, יש להצביע על האפשרות הריאלית של נכה להתקבל למעונות כאלה, על שיעור התחלופה הנוהג במעונות אלה, ועל מספרם הממוצע של הנכים אשר יכולים להיקלט במעונות אלה בכל שנה. היצע זה יש להשוות לביקוש הקיים לאותם מעונות, היינו למספר הנכים בישראל הנזקקים למקומות השמה במעונות אלה, ומתדפקים על דלתותיהם, מה משך ההמתנה הצפוי כדי להתקבל למעונות אלה כיום, ומה הן אמות המידה לקבלה למעונות אלה. אמות מידה אלה יכולות להביא בחשבון, למשל, את קיומם של קרובי משפחה אשר יכולים לדאוג לנכה, אמצעים כספיים המאפשרים לנכה להתקיים לבדו גם ללא פתרון מוסדי, סוג הנכות, מידת המוגבלות וכיו"ב שיקולים. בהעדר תשובות משביעות רצון לשאלות אלה, לא ניתן לדעת אם מדובר בפתרון השמה ריאלי וזמין, שניתן לבסס עליו הפחתה משמעותית בסכומי הפיצוי הנפסקים לתובעת. בהינתן קיומו של פתרון אחר, אך יקר יותר, של שהיית הנכה בביתו, חל נטל ההוכחה בעניין זה על הנתבעת.

בהקשר זה יש לזכור, שכל המעונות הקיימים, לפי חוות-דעתו של מר האס, הם מעונות לנכים צעירים, שבהם מתקבלים נכים בגילאי 30-20 ועד לגיל 35. אמנם, נכים שמתקבלים למעון בגיל צעיר יכולים להמשיך ולשהות בו גם מעבר לגיל זה. אולם, אם לא תתקבל התובעת למעון כזה עד הגיעה לגיל 30, דומה שסיכוייה להתקבל למעון מעבר לגיל זה נמוכים.

         19.מעבר לכל אלה, עומד השיקול של השפעת השהייה במוסד על מצב בריאותה של התובעת. בעניין זה נקבע בפסיקה, כפי שכבר נאמר, ש"יש להעדיף את הטיפול בבית על זה שבמוסד, גם במקרה שהטיפול בבית יש בו כדי להגדיל את תוחלת החיים של הניזוק" (ע"א 6978/96 שצוטט לעיל). בית המשפט העליון הוסיף וקבע בפסק-דין זה:

"נכון יהיה, על כן לומר, שהחזקתה בבית תשמר את אותה יכולת הנאה אשר נותרה לה בצורה טובה יותר מאשר אם תשהה במוסד, הן בשל קרבתם ותשומת ליבם של אנשים קרובים לה, והן בשל שמירה טובה יותר על קשר עם אחרים מאשר במקרה שתאושפז במוסד. בנסיבות אלה, אין הצדקה לשלול מן המערערת את מנת האושר של מגורים בקרבת בני משפחה אוהבים ומסורים, אחת מהמעטות שנותרו לה בשל נכותה הקשה, רק כדי להקטין את הפיצוי בו תחויב המשיבה. מה גם שלא הוכחה בפני בית המשפט העלות במוסד ובכמה, אם בכלל, זו קטנה מהחזקתה בבית".

          (פסקה 6 לפסק הדין)

         20.שיקול זה חל גם במקרה שלפנינו. בנושא זה העיד פרופ' שטיינברג: "אני מסכים עם אותם מחקרים הטוענים שהעדר אפילפסיה, מצב בריאות תקין והשהייה בבית עם יחס חם, אוהב ומסור, ועם טיפולים שיקומים אינטנסיביים, הם גורמים משמעותיים להארכת תוחלת החיים. גם בעבודות של הקבוצה מקליפורניה הסתבר, ששהייה בבית, עם טיפול מסור ואינטנסיבי, היו בעלי משמעות בהארכת תוחלת החיים".

גם בחוות-דעתו המשלימה, ציין פרופ' שטיינברג את ה"שהייה בבית ולא במוסד" כשיקול שביסוד הערכתו, לפיה תוחלת החיים הצפויה לתובעת איננה נופלת באופן משמעותי (אם בכלל) מתוחלת החיים הממוצעת של אוכלוסיית הנשים בישראל.

         21.לאור האמור, אני סבור שיש לבסס את פסיקת הפיצויים על ההנחה שהתובעת תשהה כל ימי חייה בביתה ולא במוסד.

         22.מאידך, הפתרון החוץ-ביתי האחר שהזכיר מר האס בחוות-דעתו, הוא הפתרון של מעון יום, נראה בעיני כפתרון התואם את צרכיה של התובעת. במסגרת זו, כפי שמציין מר האס בחוות דעתו, תוכל התובעת למצוא מסגרת לפעילות חינוכית, לימודית ואף שיקומית לאחר שתגיע לגיל 21, בדומה למסגרת שבה היא תהיה נתונה עד הגיעה לגיל 21 בבית הספר "אופקים". מר האס הזכיר בהקשר זה מעון יום אחד - הוא "בית מרים" בקרית חיים. המקום מיועד, על-פי חוות-דעתו של מר האס, לנכי איל"ן, והוא נמצא בפיקוח איל"ן ועיריית חיפה. מתקבלים בו נכים מגיל 18 ומעלה ומתקיימת בו פעילות חינוכית, לימודית, הכוללת השלמת לימודים וההעשרה, וכן ניתנים בו טיפולים של ריפוי בעיסוק, טיפולי פיזיותרפיה, הידרו-תרפיה, ופעילויות בבריכת השחייה השיקומית של איל"ן בקריית חיים. הנכים השוהים במעון-יום זה מוסעים למעון מביתם והם גם מקבלים בו ארוחות צהרים. שעות הפעילות במקום, על-פי חוות הדעת, הם בימים א'-ה' מהשעה 07:00 עד 15:00, כאשר ההורים משתתפים בחלק מהוצאות ההסעה, הטיולים וארוחות הבוקר. התשלום במקום, הם על-פי תנאי הזכאות של משרד העבודה והרווחה.

         23.לדעתי, פתרון כזה של שהייה חלקית של התובעת מחוץ לביתה, הוא פתרון ראוי מכל הבחינות. מצד אחד הוא יקנה לתובעת את כל היתרונות שבפעילות חברתית, לימודית ושיקומית המתבצעת בחברת אחרים. מהצד האחר, הוא לא ינתק את הקשר שלה עם בני משפחתה, שעמם היא תוכל להמשיך ולהתגורר כפי שהיא עושה כיום.

         24.גם מר כרוך, המומחה מטעם התובעת, הסכים בחוות דעתו "שגם כשפלונית תהיה בת 18 ויותר, היא תמשיך להימצא במסגרות תעסוקתיות ומועדוניות" (סעיף 1.ד, עמ' 6 לחוות הדעת). מר כרוך, אמנם לא התייחס בחוות דעתו באופן מפורש למסגרת של מעון יום בכלל, ומעון "בית מרים", שהוצע על-ידי מר האס, בפרט. אולם, ה"מסגרות התעסוקתיות והמועדוניות" שהזכיר מר כרוך בחוות דעתו, עשויה להיות תואמת, ולו באופן חלקי, למסגרת של מעון יום שהוצעה על-ידי מר האס.

         25.ב"כ התובעת טוען שאין להיזקק לחוות דעתו של מר האס בנושא זה (כמו גם בנושאים אחרים), למעט עלויות. זאת משום שעל-פי ההסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים, ואשר אושרה בהחלטת בית המשפט נקבע, שחוות הדעת של מר גדעון האס מטעם הנתבעת ומר אורי כרוך מטעם התובעת ישמשו את בית המשפט ואת הצדדים אך ורק לעניין נושא העלויות. לאור כך, סבור ב"כ התובעת, שלא היה מקום מצדו של ב"כ הנתבעות לבסס את סיכומיו על חוות דעתו של מר האס בנושאים אחרים, בכלל זה הפתרונות המוסדיים השונים אשר הוצעו על ידו לתובעת.

ב"כ הנתבעות טוען שאין להבין את אותה הסכמה כפי שמפרש אותה ב"כ התובעת, וכי אין באותה הסכמה למנוע מהצדדים להתבסס על חוות דעת אלה, בכלל זה, תיאור האופציות האפשריות שנדונו  בהן.

         26.על-פי הרשום בפרוטוקול הדיון מיום 21.11.99 (עמ' 23) הודיעו הצדדים: "קיבלנו המלצת בית המשפט לגבי הגשת חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, ללא חקירות נותני חוות הדעת. מקובל עלינו, כמו כן כי חוות הדעת המומחים, שאינם מומחי בית המשפט, יוצגו על-ידי שני הצדדים לענין העלויות, בעוד שהצרכים עצמם ייקבעו על-פי חוות הדעת של מומחי בית המשפט ובכפוף להחלטת בית המשפט. הוא הדין גם לגבי חוות הדעת שבשאלת העלות של הניידות, כמו כן לגבי חוות הדעת במיזוג אויר".

         27.משמעותה של הסכמה זו, כפי שאני מבין אותה, היא שאין לקבל חוות דעת מטעם מומחי הצדדים לעניין צרכיה של התובעת ולעניין התאמתם של הפתרונות המומלצים על-ידי אותם מומחים לתובעת, אלא לגבי עלותם של פתרונות אלה בלבד. אולם, מכאן לא נובע שעל בית המשפט להתעלם מעצם קיומם של פתרונות אלה. הוכחת עלותו של פתרון שיקומי כזה או אחר, מחייבת להוכיח גם את עצם קיומו. במקרה שלפנינו, מר האס הציע פתרון של מעון יום והוא התייחס גם לעלויות הכרוכות בפתרון זה. לאור הסכמת הצדדים, עלי לשקול את התאמתו של פתרון זה לתובעת במנותק מחוות הדעת של מר האס ומר כרוך, אשר תוגבלנה לעצם הצגתו של הפתרון מהבחינה העובדתית ומבחינת העלויות. אולם אינני אמור' מכוח אותה הסכמה' להתעלם מעצם קיומו של אותו פתרון.

         28.אמנם, גם כאן מתעוררת שאלת הזמינות של פתרון זה עבור התובעת. זאת במיוחד כאשר מדובר במעון יום אחד המשרת, אוכלוסייה גדולה. מאידך, בהתחשב בכך שגם מר כרוך הצביע בחוות דעתו על "מסגרות התעסוקתיות ומועדוניות" שבהן תשהה התובעת לאחר הגיעה לגיל 18, אני סבור שניתן לצאת מההנחה הסבירה שפתרונות מעין אלה, בין "מעון יום" ובין מסגרות "תעסוקתיות ומועדוניות", בין שישתרעו על פני כל שעות היום ובין שיהיו מצומצמים יותר ויתחמו למספר שעות בלבד, יהיו פתרונות זמינים עבור התובעת. פתרונות כאלה יספקו לתובעת מסגרות חוץ-ביתיות משמעותיות במשך תקופות ארוכות, גם אם לא למשך כל תוחלת חייה, והיא תוכל להפיק מהם תועלת, הן במישור החברתי, הן במישור התעסוקתי והן במישור השיקומי- טיפולי. בשעות בהן תשהה התובעת באותן מסגרות היא גם לא תיזקק למטפל אישי וסעודי צמוד.

         29.השאלה העקרונית האחרונה שבה יש לדון, נוגעת לדרך מתן הפיצוי: פיצוי חד- פעמי או תשלומים עתיים.

כאן אני סבור, שבהעדר מידה רבה של חוסר וודאות לגבי תוחלת החיים של התובעת, לאור העובדה שנכותה של התובעת כבר התגבשה וגם צרכיה השיקומיים והאחרים בעתיד ידועים, יש להעדיף את הפתרון של תשלום חד-פעמי, המנתק את הקשר בין התובעת לחברת הביטוח, על פני פתרון של תשלום עתי.

אינני מקבל את טענותיו של ב"כ הנתבעת, המרמז בהקשר זה, על כך ששיקול הדעת של אמה של התובעת בעניין ההוצאות שהיא מוציאה על התובעת הוא שיקול לקוי הכרוך בניהול בזבזני של המשאבים העומדים לרשותה.

         30.בהמשך אתייחס לסכומי הפיצוי שיש לפסוק בכל אחד מראשי הנזק.

נזק לא ממוני

         31.אין מחלוקת בין הצדדים שהתובעת זכאית לסכום הפיצוי המרבי הקבוע בראש נזק זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - "החוק הפיצויים), בצירוף ריבית של 4% לשנה מיום התאונה ועד היום, וכך אני פוסק.

סכום זה עומד כיום, ללא ריבית, על סך של 133,470 ש"ח.

הפסד השתכרות

         32.מקובלת עלי טענת ב"כ התובעת, שלה אין מתנגד גם ב"כ הנתבעת, שיש לבסס את הפיצוי בראש נזק זה על השכר הממוצע במשק העומד כיום על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על סכום של 7,131 ש"ח לחודש. מסכום זה יש לנכות מס הכנסה לגבי רווקה בסכום של 1,098 ש"ח לחודש. הפסד ההשתכרות נטו עומד אפוא על סכום של 6,033 ש"ח לחודש.

חישוב ההפסד יבוצע מעת הגיע התובעת לגיל 20, משך 45 שנה, ועד הגיעה גיל 65, סה"כ 1,241,650 ש"ח. (מ.ה רגיל - 296.129; מ.ה כפול - 0.695).

(הערה: מקדמי ההיוון, בחישוב זה ובחישובים הבאים, במקום שמספר השנים הרלוונטי המדויק איננו מופיע בטבלת ההיוון של ילינק, חושבו באופן מקורב).

         33.ב"כ התובעת דורש להוסיף על סכום זה פיצוי בשיעור של 30% מהשכר הממוצע במשק, למשך תקופת השירות הצבאי (ראה: ע"א 5049/91 קופת-חולים הכללית נ' רחמן ואח', פ"ד מט(2) 353, 374). אולם בהתחשב בכך שחישוב הפסד השכר נעשה ממועד הגיעה של התובעת לגיל 20, בלא להביא בחשבון תקופת הכשרה לרכישת מקצוע, אני סבור שאין להוסיף פיצוי זה (ראה ע"א 5118/90 אילנה בשה נ' מדינת ישראל, תק'-על', 93 (3) 438, סעיף 7 לפסק הדין). מאידך, בהתחשב בכך שתקופת ההכשרה לרכישת מקצוע קוזזה כנגד אי מתן פיצוי בגין הפסד הטבות בזמן השירות הצבאי, אין מקום להפחתה נוספת, בשל שיקול זה, מהפיצוי בגין אובדן השתכרות.

         34.לאור שלילת הפתרון המוסדי, אין לנכות מפיצוי זה את שווי השירותים והמצרכים שהתובעת הייתה עשויה לקבל בעת שהייתה במוסד סיעודי. היקף ההוצאות הנחסך עקב השהות במעון יום (שעבור כך מבקש ב"כ הנתבעת לבצע, "על דרך ההערכה" ניכוי בשיעור של 30% מהשכר הממוצע) לא הוכח. כן לא הוכח היקפם של הטיפולים הפרה-רפואיים שהתובעת עשויה לקבל במסגרות כאלה. מאידך, עולה מחוות הדעת של מר האס, שהשהות במסגרת זו חייבת בתשלום השווה ל - 80% מקצבת הנכות הכללית שהתובעת תקבל, דבר שהיה מצדיק לנכות חלק זה של הקצבה מהניכוי של קצבאות המל"ל. אולם גם התקופה בה תשהה התובעת במסגרת חוץ מוסדית מעין זו איננה ברורה כיום. לאור כך, אני סבור שיש לקזז את טובות ההנאה שבהן תזכה התובעת בשהותה בבית מרים או במסגרת חוץ ביתית דומה אל מול אותו חלק של קצבת הנכות הכללית שהיא עשויה לשלם עבור כך. במילים אחרות, מסכומי הפיצויים בגין הפסד ההשתכרות והטיפולים הפרה-רפואיים לא ינוכה שווי ההטבות ומנגד לא ינוכה מניכוי קצבאות המל"ל אותו חלק של קצבת הנכות הכללית  - שהיה על התובעת לשלם בגין אותן הטבות.

סיעוד

         35.זה הנו בדרך-כלל, וגם בתיק הנוכחי, פריט התביעה ה"כבד" ביותר מבחינת משקלו הכספי.

הקביעה דלעיל, לפיה התובעת תשהה במהלך כל ימי חייה בביתה, בין בחברת אמה ובין בדירה עצמאית, מחייבת לקבוע את סוג העזרה הסיעודית שתידרש לתובעת.

         36.נקודת המוצא בעניין זה, היא שהתובעת תזדקק, כפי שקבע ד"ר ברזנר בחוות-דעתו, ל"מטפל - צמוד לטיפול בכל צורכי ההאכלה, הלבשה, החתלה, רחצה וכדו'. יש צורך בטיפולים במשך כ16- שעות ביממה ובנוכחות בשאר השעות". (סעיף א' לפרק הצרכים בחוות הדעת).

         37.ההבדלים בין הערכות הצדדים את הפיצויים שיש לפסוק בראש נזק זה הם קיצוניים.

המחלוקת בין הצדדים, האופיינית לכל התביעות מסוג זה, היא האם הפיצוי יבוסס על העסקת עובד/ת ישראלי/ת או זר/ה. מחלוקת נוספת נוגעת למספר העובדים שיש להעסיק וכן לגבי צורת ההעסקה - העסקה עצמאית או באמצעות חברת כוח אדם.

         38.התובעת דורשת בסיכומיה פיצוי המבוסס על העסקת שלושה עובדים ישראליים בו זמנית בעלות כוללת של לא פחות מ28,236- ש"ח לחודש. הנתבעת, לעומתה, מבססת את חישוביה בעניין זה על העסקת עובד זר, שעלות העסקתו נמוכה בהרבה.

דעתי בעניין זה קרובה יותר, כפי שיפורט בהמשך, לגישתו של ב"כ הנתבעת.

         39.ביסוס הסיעוד על העסקת עובדים ישראלים באמצעות חברות כוח אדם, מעלה את הוצאות הסיעוד לסכומים גבוהים ביותר, כדוגמת הסכומים הנדרשים על-ידי התובעת במקרה זה.

סכומים בסדרי גודל אלה, של כ - 25,000 ש"ח לחודש ומעלה, הם לדעתי סכומים בלתי סבירים, שלא ניתן לקבלם כבסיס לחישוב הנזק.

         40.הגישה הרווחת כיום בפסיקה היא שיש לבסס את הפיצוי בגין ראש נזק זה על העסקת עובדים זרים שעלות העסקתם נמוכה בהרבה (ראה: ע"א 372/90 גינדי נ' קריסטל, תקדין-עליון, כרך 92(4), עמ' 463; ע"א 1433/98 סואד נ' גנאיים, תק'-על' 99 (3) 1754). זאת בכפוף למקרים שבהם מוכח צורך מיוחד להעסקת עובדים ישראליים.

התייחס לכך כב' הנשיא לרון בפסק דינו בת"א (ב"ש) 3080/97 מלול זאדה אילנה נ' עוואדאלה סולימאן ואח', (דינים מחוזי, לב(3) 664):

"בפסק הדין בעניין ציון חיימס נ' איילון חב' לביטוח בע"מ, שנזכר לעיל, חיוויתי דעתי שאימוץ הדרישה לביצוע הטיפול על-ידי עובדים ישראלים במשמרות באמצעות חברת סיעוד, מובילה לתוצאה אבסורדית ובלתי מתקבלת על הדעת של מתן השירות בעלות של בערך פי שמונה מהשכר הממוצע במשק".

לאחרונה, על רקע מצב "בלתי מניח את הדעת" כלשונו של כב' השופט אור, אשר נוצר בעקבות פערים גדולים בין סכומים שנפסקו, בנסיבות דומות, על-ידי בתי משפט שונים, הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי:

"יש, על כן, הצדקה לקביעת השיקולים המנחים בנושא עלותו של הסיעוד במקרים של נכות קשה. הגיעה השעה שייקבע מהם הקריטריונים, לעת הזאת, לקביעה כאמור. זה יהיה הכלל, זו תהיה ההנחה העובדתית, כל עוד אין מוכיחים נסיבות מיוחדות במקרה הנדון".

(ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חב' לביטוח בע"מ, (פ"ד נ"ד (4) 450).

לאור כך קבע בית המשפט העליון בפסק דין זה, מפי כב' השופט אור:

"ככלל, העסקת מספר עובדי סיעוד מדי יום באמצעות חברות כוח-אדם, לאורך זמן, אינה מוצדקת. העלות של העסקתם, כולל הוצאות נלוות, מגיעה לסכום גבוה של כ25,000-30,000- ש"ח לחודש".

     (סעיף ז לפסה"ד)

ועוד נקבע בפסק דין זה:

"עובד ישראלי או עובד זר? חובת הקטנת הנזק מחייבת העסקה של מי שעלותו נמוכה יותר, העובד הזר, אלא אם יש יתרון ממשי לעובד ישראלי. יתרון כזה, אשר מצדיק את העסקתו של עובד ישראלי על אף עלותו הגבוהה יותר, דורש הוכחה".

   (סעיף ח' לפסה"ד)

         41.על רקע זה לא אוכל לקבל את עדויות עדי התובעת בנושא זה. עובדה היא שגם הגב' שלזינגר, העדה מטעם התובעת, העידה: "אני עובדת 5 שנים בדנאל ועד היום סך הכל שלושה מטופלים פרטיים שקיבלו מאתנו שירות... סיימו את ההליך המשפטי... ידוע לי שאף אחד מהם לא קיבל את סכום הסיעוד שאפשר לו להמשיך לעבוד אתנו כפי שהגשתי בחוות הדעת" (עמ' 71 שורה 13-17). גב' שלזינגר גם הודתה בעדותה כי "נכון להיום אין לנו לקוחות פרטיים שמקבלים מאתנו שירות לאחר שהסתיים משפטם בסדר גודל כזה, כפי שנזכר בחוות דעתי".

גם מר כרוך, שהצעתו מבוססת (לאחר הגיעה של התובעת לגיל 18), על העסקת שלושה עובדים ישראליים בסכום של כ24,000-25,000- ש"ח, אשר העיד על עצמו בחוות דעתו שהוא משמש משנת  כאפוטרופוס על חסויים שהם נכים קשים במינוי בית המשפט, לא הזכיר בחוות דעתו ולו מקרה אחד שבו הוא הוציא, בתוקף תפקידו זה, סכומים בסדרי גודל שכאלה על סיעוד של הנכים שבטיפולו.

         42.לאור כך אני סבור שחוות הדעת שהוגשו ברוח זו עלי ידי מר כרוך ועל-ידי הגב' שלזינגר, הינן חוות דעת תיאורטיות שאינן מעוגנות בחיי המעשה, ואין מקום לבסס עליהן את חישובי הנזק במקרה זה.

         43.כפי שכבר נזכר, דברים אלה יש לסייג בהוכחת צורך מיוחד בהעסקת עובדים ישראליים.

במקרה שלפנינו מבסס ב"כ התובעת את הדרישה להעסקת עובדים ישראלים, בצורך לקיים את הקשר בין התובעת, אשר יכולה להתבטא רק בעברית, לבין המטפל. ב"כ התובעת תומך טענתו זו בעדותו של ד"ר ברזנר:

"ש. התקשורת אצל הילדה הספציפית הזאת תהיה בשפה העברית בסופו של דבר.

ת. נכון.

ש. האם תוכל להסכים איתי שרצוי שהמטפלים שלה ידעו לכתוב או לקרוא עברית?

ת. בהחלט".

ובמענה לשאלתי: "בנושא של המטפלים וההתקשרויות שלהם - האם ניתן להסתפק במטפלת פיליפינית או כוח עזר זר או שצריך מטפל ישראלי?", השיב ד"ר ברזנר:

"ודאי שרצוי שיהיה בן אדם שמדבר את שפתה של הילדה וכול להבין לליבה של הילדה ולתת מענה לכל צרכיה". (עמ' 66).

עם זה, מעדותו של ד"ר ברזנר עולה, שבהרבה מקרים מועסקים על-ידי נכים מסוגה של התובעת גם מטפלים זרים המצליחים ליצור קשר עם הנכים שבטיפולם, חרף קשיי השפה:

"ש. אתה דיברת על טיפול בילדה - האם מתוך הניסיון שלך ידוע שפיליפינים מסייעים בהרבה מקרים שידוע לך לנכים מהסוג הזה?

ת. כן.

ש. והתקשורת והיחסים ביניהם במשך הזמן מתחילה להיות תמידית ואמיתית.

ת. כן.

ש. במשך הזמן ראית שהדברים האלו מקבלים גוון שוטף?

ת. כן".

 (עמ' 67, ש' 19-25).

         44.לכך יש להוסיף ששיקול זה, של היתרון הכרוך בידיעת השפה, לא התקבל תמיד בפסיקה, בייחוד לאור העלויות הכבדות המתחייבות מכך, כשיקול המצדיק ביסוס הפיצוי על העסקת עובד/ת זר/ה. כך קבע, למשל, כב' השופט לרון בת"א (ב"ש) 3080/97 הנזכר לעיל:

"העובדה שעובד זר או עובדת זרה לא מדברים עברית והתקשורת אתם קשה יותר כתוצאה מכך אין בהם כדי להצדיק הכפלת העלות פי ארבע ומעלה, כפי שב"כ התובעת מבקש. ... עם זה, יש הצדקה לתוספת עזרה מסוימת בתקופות ביניים ובהקשר לצורך בקיום קשר עם מוסדות, טיפול בעניינים כספיים, הסדר הטיפולים הרפואיים וכיו"ב אשר בגלל חוסר השליטה בשפה, עובד זר יתקשה לבצע אותם, לכן יש הצדקה להוסיף על עובדותו של העובד הזר גם מתן עזרה