המקדש הישראלי
בפינה הצפון-מערבית של המצודה הישראלית בתל ערד נתגלה "המקדש הישראלי"
המקדש הוא הגילוי המרעיש ביותר בתל. זהו הדבר הקרוב ביותר לבית המקדש בירושלים ונחשב אפילו לתואם המשכן. המקדש היחידי שהשתמר בשלמותו מימי בית ראשון שהכיל חצר מרכזית, קודש ( היכל ) וקודש הקודשים ( הדביר ).
הכניסה למקדש היא מכיוון מזרח, והדביר נמצא בכיוון מערב. בחצר המקדש ריצוף אבן ומזבח עשוי אבני גוויל (אבן טבעית) ולבני בוץ, העונה על דרישת המקרא: "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כז, א). המזבח מסמל שלום (ולכן לא יכל לכלול אבנים מסותתות – שמכים בהן בברזל).
על המזבח אבן צור גדולה, עליה שחטו והניחו את הקורבן, עולים אליו בכבש, ויש לו תעלת ניקוז. מימדי המזבח- כפי שנדרש במקרא: רבוע, 4 אמות לכל צד, הכל מטויח בטיח בוץ. המזבח עמד במקור במרכזה של החצר, אולם בנייה מאוחרת יותר שינתה את מימדי החצר והציבה אותו בפינה הצפונית.
מן החצר נכנסים אל ההיכל ( שהכניסה הייתה מותרת רק לכוהנים ) ההיכל מחולק לשני חלקים : ירך דרום – מנורה, וירך צפון – שולחן לחם התמיד, המזבח פונה לרוחות השמים.
מן ההיכל עולים בקודש מערבה ( 3 מדרגות ) ל"קודש הקודשים" – לדביר המקראי. בדביר היה משקוף עץ שנשא פרוכת שהסתירה את קודש הקודשים ( מוצג במוזיאון ישראל ) שני מזבחות קטורת ושתי מצבות (כנראה סמל ללוחות הברית – הברית הכתובה בין האל לעמו ) ובמרכזו הייתה במה קטנה ו-2 מצבות שכנראה באות לסמל את לוחות הברית או אל זכרי ואל נקבי.
בסוף המאה ה-8 לפנה"ס, כנראה בימי חזקיהו, נערכו רפורמות דתיות שכללו בין ביתר ריכוז הפולחן בירושלים. במסגרת זו חדלו להתקיים מקדשים פריפריאליים. יתכן שאנשי המצודה התקשו להרוס את המקום שהיה מקודש בעיניהם, ולכן קברו אותו בשלמותו, ואכן בחפירות התגלה המקדש בשלמותו, מכוסה וקבור באופן שיטתי ומכוון.
