שיעורי בית לממשלת ישראל 

שני תרגילים עשינו בשנים 2005-2006. בראיית מאקרו, בדיעבד, התרגילים ניתנים לתפיסה כעבודת מטה מתוכננת ומעשית, לתועלת מדינת ישראל, על תוכניות אסטרטגיות עתידיות בשטח שבין הנהר (הירדן) לים (התיכון).
1.התרגיל הראשון, אסטרטגיה פנימית, עסק מה שכינינו בשם: "ההינתקות".
הגענו למסקנה שפחות חשוב מה חושבים הפלשתינאים ויותר חשוב מה טוב לישראל.
במהלך המפתיע, ששנה קודם לכן איש לא יכול היה להעריך שיתרחש, בוצעה התוכנית
ואזור רצועת עזה, ההומה מאוכלוסייה פלשתינאית, הפך להיות שטח ללא נוכחות
ישראלית אזרחית. פעולה דומה נעשתה בצפון השומרון.
המהלך, מכונה על ידי "תרגיל" משום שהוא בדק שלוש יכולות של העם בישראל:
א. הסתגלות לעזיבת שטחים - היכולת של העם בישראל, החלק היהודי שבו, להסתגל,
פסיכולוגית ומעשית, למציאות בה שטחים שנתפסו במלחמת ששת הימים, אינם
שטחים "קדושים". ניתן לקבל החלטה לנטוש חלק מהם, אם נראה בעליל שהם מעיקים
על בטחון ישראל.
אם היינו זקוקים לתת ציון לשינוי זה בתרגיל, התשובה הייתה שהשינוי עבר
והוטמע בקרב רוב גדול של הציבור, עם נזקים מינימאליים.
יצוין כי לא היה סיכוי להעברה נאותה של השינוי אלמלא גילוי ברור של מנהיגות
ונחישות שהופגנו בצורה ברורה על ידי ראש הממשלה שרון.
ב. סדר קדימויות - בתוכנית ההינתקות גובש לראשונה בפועל סדר קדימויות של שטחים.
חלק מהשטחים נחשבים לזניחים וברי ויתור. לא מן הנמנע שבמסגרת משא ומתן על
עתיד האזור - סביר שיוותרו עליהם.
חלק אחר מהשטחים נחשב למקום בעל חשיבות גבוהה מבחינה רגשית, אזרחית
וביטחונית. הסבירות להחזרת שטחים כאלה נעה מסבירות נמוכה עד סבירות לא קיימת.
לחלק מהשטחים הללו "יתכנסו" תושבי הישובים היהודים ביהודה ושומרון.
נראה לי שרוב האוכלוסייה בישראל הסתגל לדרוג של השטחים. ובגדול, רוב
האוכלוסייה היהודית מסכים ל"שטחי התכנסות" בסמוך לקו הירוק.
יש להביא בחשבון חריגים משני סוגים: מקומות בעלי רגישות אמוציונאלית
כגון ירושלים או גוש עציון, ומקומות בהם האוכלוסייה היהודית גדולה
והמשמעות של עזיבת המקום יכולה ליצור מרי מהותי: מעלה אדומים ודומיהם.
ומקומות בעלי חשיבות ביטחונית שניזונים גם מהלקח ברצועת עזה: כגון בקעת הירדן
ורמת הגולן.
ג. תוצאות ביטחוניות - השאלה הגרעינית ש"הוצגה" בתרגיל הייתה האם חל שיפור במצב
הביטחוני של האזור כתוצאה מעזיבת הרצועה.
יותר מעניינת הייתה השאלה המורחבת: האם אנו מסתגלים למצב בו ייקבעו גבולותיה
של ישראל עם הפלשתינאים בתנאים של טרור מזדמן ברמות שונות.
לא סוד הוא שהערכת משך הזמן עד שהרשות הפלשתינאית תתייצב, יכולה להימשך לאורך
שנים. במשך זמן ההטמעה, חייבת מדינת ישראל להפגין חוסר סובלנות לניסיונות
וגישושים של פגיעה בשטח ישראל על ידי גורמים ממסדיים או חריגים ברשות
הפלשתינאית.
ההתמודדות בנושא הביטחוני, מצויה כעת בשיאה. הפלשתינאים מנסים לפגוע בנו
ואנו מגיבים. בעצם, שני הצדדים בודקים את יכולתו של היריב. מזווית הראייה
שלנו, שתי המטרות העיקריות הן לשלוט על גובה הלהבות, תוך הצעת אלטרנטיבה
(שלילית או חיובית, לפי התנאים בשטח), ולהקשות על גורמים חיצוניים להשתלב
בקונפליקט, תוך הסתייעות במדינות מעטפת (מצריים, ובהמשך ירדן).
תוצאות הביניים הנגלות לנו מהתקשורת - הן סבירות. מכל מקום ברור שהתהליך
לייצוב האזור ייקח זמן ממושך, במונחים של שנים.

2. התרגיל השני שעברנו בשנת 2006 עסק באסטרטגיה אזורית במסגרתה הפעלנו מלחמה
בהיקף נמוך למזלנו) לזמן ארוך ביותר, יחסית לזמני המלחמות הנהוגים באזורנו.
במלחמה נבחנו, מבלי שרצינו בכך, מכלול של מערכות מורכבות המופעלות על ידנו
וביניהן:
א. תפקוד הצבא הישראלי על כל רכיביו והתאמתו לשדה הקרב העתידי.
ב. תפקוד העורף ועמידותו לראשונה בעומס הפצצות מסיבי במשך זמן ממושך.
ג. תפקוד הממשלה ואמצעי השלטון מול מצב לחץ משתנה לאורך זמן.
ד. עמידות של המשק הישראלי מול העול הכלכלי שהוטל עליו.
ה. יכולת הסברה והשגת יעדים מדיניים הממשיכים את המדיניות הישראלית שלאחר
המלחמה.
ו. יכולת להפיק לקחים משגיאות ומחדלים שנתגלו, והיערכות מיידית לשלב הבא.
למעט סעיף ד, העוסק בעמידות המשק מבחינה כלכלית ויכולת מופלאה של העם שהוכיח
לכידות וסיוע הדדי, לאור חלל גדול שנוצר בפעילות הממשלתית, בכל יתר הסעיפים
קיבלנו ציון נכשל.
עוצמת המחדל לאורך זמן ובהרבה מערכות יצרה גלי הדף הנמשכים עד היום לגבי רמת
האמון בין הציבור ובין ההנהגה הממסדית.
כמו כן, שינתה המלחמה לחלוטין את הפרופיל של האויב המשמעותי החונה בגבול הצפון
שלנו, שעד למלחמה סווג כארגון גרילה, כדוגמת החמאס בהווה.
כיוון שמרבית המערכות שלנו תיפקדו במלחמה האחרונה ברמה נמוכה, נפגעה באופן
דראסטי רמת ההרתעה של מדינת ישראל. פגיעה זו יוצרת ותיצור אפקט של אבני דומינו
שעלולה לגרום לאויבים נוספים לנסות את מזלם להכריע את מדינת ישראל, בתהליכים
אלימים.

שני התרגילים שתוארו לעיל, הביאו לנו, עד כמה שזה נשמע פרדוקסאלי, תועלת.
התועלת העיקרית נבעה מהרמה הנמוכה בה שניהם נוהלו. דבר שיצר נזק יחסית מינימאלי. ההינתקות אירעה במקום מוגבל, ביוזמתנו. וההיקף המצומצם של המלחמה בלבנון נקבע ביוזמתנו. כעת אנו יודעים בצורה ברורה ומומחשת מיהם האויבים שלנו, מהי עוצמתם, ומהן חולשותינו.

אנו יכולים לנצל ידע זה כמנוף להתעצמות ולהחזיר בתהליך מתמשך את רמת האמון (שנפגמה) ואת רמת ההרתעה (שנשחקה) לקדמותן. את הכלים יש לנו. כעת, הכל תלוי ברצון ובנחישות לבצע.