על נהרות בבל שם ישבנו.
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

על נהרות בבל שם ישבנו. 

מאת    [ 10/11/2006 ]
מילים במאמר: 1799   [ נצפה 7521 פעמים ]

 
 
גולת בבל,העתיקה והמפוארת שבין הגלויות, הגיעה לקו הגמר שלה עם עזיבתו של אחרון רבניה,בראשית אוקטובר 2006 . אפיזודה סמלית זאת הביאה אותי למעין מחווה סמלי אף הוא,צדק היסטורי,בפרוטה,לא פואטי אלא פרוזאי, אל מחקרי אלא חטוף.הזדמנות להזכיר על קצה המזלג משהו על הנהר הארוך ביותר של הגלות, נהר שאורכו יותר מאלפיים וחמש מאות שנה.אפשר ויש בכך מסר לאדולפאחמד ד'ג'נן מפרס ומדי. אנחנו כאן.

סוף גלות בבל.

מאת: צבי גיל. המאמר מתפרסם באתר המחבר "זרקור" www.notes.co.il/zvi ב- 4.11.2006

לעתים אירוע מסוים ,שיש בו סמליות רבה, חולף לו כמו איזה הבזק מטאורי ונעלם מן האופק.
זאת בין היתר מכיוון שהמדיה אשר מדווחת עליו עושה לו מה שהיא עושה לעתים לאירועים שונים:מעצימה עניינים שוליים ומגמדת אירועים רבי משמעות בעיקר כאלה שיש בהם סמליות רבה.

בראשית אוקטובר 2006 התפרסמה ידיעה קטנה שסוכנויות החדשות העבירו מבגדד ולפיה הרב האחרון בבגדד הודיע בצאת יום הכיפורים כי הוא מתכוון לעזוב את בגדד לישראל. הרב עימאר לוי,אחד מעשרה חברי הקהילה היהודית שמנתה בעבר הלא רחוק כ-120,000 בני אדם השווה את חייו ל"חיי כלא".וושינגטון פוסט דווח כי לוי סיפר שאביו ברח לישראל לאחר שארה"ב פלשה לעיראק אך הוא עצמו נשאר כדי לסייע לקשיש יהודי בן שמונים שסבל מסוכרת.הוא מצוטט כאומר: "מה עוד אפשר לעשות? זאת אמנם לא הדרך שבה יום הכיפורים אמור להסתיים.אבל כשאתה לבד,אלה חוויות שונות מאוד לעבור את יום הכיפורים בבית כנסת,בזמנים אלה. זה עצוב ומסיבה זאת אני חייב לעזוב לארץ הקודש".

גלות בבל היא הארוכה והמפוארת שבין הגלויות.היא קיימת מאז 586 לפנה"ס כאשר האימפריה הבבלית בראשותו של נבוכדנצר השני כבשה את ממלכת יהודה.בעצם,לפי המקורות היא קיימת מאז 732 שנת ההגליה של תגלת פלאסר ג'. לקראת סוף המאה השישית לפנה"ס, בתקופת האימפריה הפרסית,בראשותו של כורש, חלק מן הקהילה היהודית חזר לארץ ישראל בראשותו של עזרא ,(שיבת ציון).אולם מרבית הקהילה נשארה במקום והודות לכך היא הייתה בסיס קליטה לגולים מארץ ישראל בשנת 70 לספירה בתקופה הביזנטית.

בבבל נוצרה אחת היצירות המונומנטאליות של העם היהודי "תלמוד בבלי" ,אבן יסוד לקביעת דפוסי חיים של היהודים בכול העולם.נוסדו בה מה שניתן לראות כשתי קתדרות העל של העם היהודי, ישיבות פומפדיתא ונהרדעא.כאן נקבע מקומו של "ריש גלותא", או "הנשיא ליהודה" ומכאן יצאה מורשת ההלכה על ידי הגאונים, הידוע בהם ר' האי גאון.הקהילה הקפידה בהתחלה שבראשה יעמוד מנהיג משושלת בית דוד.לצידו פעלו "זקני הגולה" ,בהמשכיות ל"זקני העדה" שמוזכרים בתורה.גם לכוהנים היה מעמד מיוחד.כל אלה מעידים על המשכיותה של המסורת מתקופת ממלכת יהודה.

כול זאת כאשר הקהילה הקטנה הזאת,יחסית,מפוזרת בקרב רוב שיש לו תרבות חומרית ורוחנית מאוד מפותחת.חרף דומיננטיות זאת הקהילה נהנית מחופש קיבוצי ואישי,מצליחה לשמור על דמותה ועל מערכת נורמות וערכים בקפידה ובהתמדה.היא מקימה מוסדות קהילתיים,מפעלי עזרה וצדקה,רשת חינוך ותקשורת ענפה.אחת התופעות המעניינות שמצוינות על ידי חוקרים היא שהיהודים,למרות היותם זרים לא הפכו לעבדים,בניגוד לזרים אחרים בעולם העתיק. הם היו תחילה צמיתים ואחר כך חופשיים.הסיבה לכך היא שהאימפריות הקדומות כמו המדינות המודרניות נסתייעו ביזמות היהודית בתחומי המשק והכלכלה.בין היתר ניתנו ליהודים חלקות קרקע לעיבוד וחוות חקלאיות אלה לא רק הניבו פרי אלא גם מסים לאוצר המדינה.
באתר "יהדות ועם ישראל" במסה רחב על "ראשיתה של יהדות בבל- פרק באסטרטגיה של הישרדות" , מציין המחבר פרופסור בוסתנאי עודד, בין היתר, כי " נבוכדנצר הגלה את אנשי הצבא ואת כול החרש והמסגר,בעלי מלאכה שהאימפריה הייתה זקוקה להם.הסיפור בספר דניאל על דניאל וחבריו, מלמד על ניצול כוח אדם לשרות הממלכה ועל הכשרת גולים וצאצאי גולים לשרת את המלך.ביניהם הוא מזכיר את טובי ששימש פקיד גבוה בחצר שלמנסר."
אגב, ביום ה' שעבר נפתח בניו יורק כנס בינלאומי במלאת 2600 שנה(משהו בין לבין התאריכים שהזכרתי) לקהילת בבל.

גם בימי הביניים,במאה ה- 11 עם שקיעת הכליפות והטלת גזירות על הקהילה היהודית,גזרות שגרמו להגירה לספרד, הישוב היהודי בבבל נשאר על כנו, פה ושם תוך התכווצות או התרחבות. בראשית המאה העשרים תרמו היהודים לפיתוחה ולשגשוגה של עיראק.ככה עד לעת החדשה עם התחלת המנדט הבריטי בשנת 1920 .בגדד עצמה נכבשה על ידי הבריטים ב- 1917 .בתקופת שלטון הבריטים המעמד של היהודים היה זהה למעמד המוסלמים וליהודים הוקצו 4 מקומות בפרלמנט וזכות לנהל את מערכות החינוך והתרבות שלהם.בתקופה זאת מנתה הקהילה יהודית בעיראק 150,000 נפש.

סטאטוס זה נשמר עד לעצמאות עיראק בשנת 1932 תחת שליטתו של המלך פייסל.המצב השתנה שנה לאחר מכן עם עלותו לשלטון של המלך גאזי.זאת שנה שחופפת עם עליית הנאצים בגרמניה והשפעתם על עיראק ועל המופתי של ירושלים.עיראק ראתה עצמה כבעלת ברית של גרמניה במלחמת העולם השנייה עד לכיבושה על ידי הבריטים.במהלך אותה תקופה
הכריזו העיראקים על ג'יהאד כלפי התנועה הציונית,ערכו פוגרומים ביהודים,הוצאו גזרות שהגבילו את תנועתם,את עיסוקיהם,את לימודיהם ולבסוף גם רכושם נהיה למרמס,ונשדד רשמית לקראת הקמת מדינת ישראל ב-1948.במקביל לעלייה לארץ היגרו חלק קטן מיהודי עיראק לארה"ב.

בסמטאות בגדד.

מהגרים גם כאשר באים מארצות מצוקה זוכרים בדרך כלל את הפינות המוארות בחיים,שהם בדרך כלל מועטות ושוכחים את הפינות האפלות שהן מרובות.הדוגמה הטובה ביותר הם בני ישראל במדבר שנזכרו בסיר הבשר במצרים.אבל הסיפורים חוזרים על עצמם במורשת קהילות שונות שבאו לארץ. איזו מין נוסטאלגיה מזויפת.מבחינה זאת,עיראק היא יוצאת דופן.בעצם לא עיראק אלא המספרים עליה וראש וראשון להם הוא אולי גדול מספריה בזמננו פרופסור ששון סומך.אך הוא לא היחיד.

משהו על החיים היהודיים בעיראק שבין שתי מלחמות העולם למדתי מספריהם של שני אחים
ילידי שכונת טטראן בבגדד.אחד מהם הוא סאלים פתאל,ידיד וחבר לעבודה בטלוויזיה בשעתה.אינטלקטואל,איש הגות וספר,נותן ביטוי עז לתחושת המדווים החברתיים,עוד בארץ הולדתו ואחר כך בישראל.השני הוא פרופסור בדרי פתל ,איש ורסטילי,דמות ידועה בעולם האקדמיה,למד משפטים ורפואה ציבורית ועסק בהוראה ומחקר במדעי הסביבה.שניהם,כול אחד בסגנונו ובזווית ראיה שלו מציירים תמונה מרתקת על קהילה זאת ופעילותה הן במסגרת הקהילתית והן במסגרת המשפחתית-שבטית.אתה רואה את המראות וחש בניחוחות בסמטאות העקלקלות של טטראן.הראשון עושה זאת כמו בתקריבים close-ups בסרטים.השני בזווית רחבה .אחד כאילו משלים את השני.

סלים פתאל- "בסמטאות בגדד" הוצאת כרמל ירושלים 2003 - רואה את בגדד לא מן ההיבט של גלות בבל,אלא במציאות של המאה ה- 20 כפי שהוא הכיר אותה על החיים היהודים התוססים שבה על הפרעות נגדם,על תושיית יחידים,על הקשר המשפחתי והקהילתי ההדוק אך כפי שמצוין בתמצית על הכריכה "הספר הוא מעין רקוויאם להוויה יהודית בת אלפי שנים שנכרתה וכתב אישום נגד החברה והממשל העיראקיים".

וגם שם, בדומה לגלות אשכנז,הכמיהה לארץ ישראל הייתה חוט השדרה של הקהילה. "במשך דורות התרגלנו לחשוב על ארץ ישראל במושגים של חלום רומנטי רחוק,המרצד לנגד עינינו מבעד לפסוקי התנ"ך.צלילי הקינה "על נהרות בבל" נשמעו באוזנינו כהדים עמומים להיסטוריה העתיקה ולא כפעמי משיח בימינו(ע' 276 )

ושוב בדומה לגלות אשכנז,בייחוד במזרח אירופה,כאשר פולין שמשה מקלט לפליטים מצ'כיה, מאוסטריה ומגרמניה, למשך שנה ויותר,הקהילה היהודית בבגדד,הייתה מקלט, ליהודים שבאו
מרוסיה.בעצם עברו לרוסיה ממולדתם פולין,קטע שבו גיליתי עניין מיוחד בשל היותי יליד פולין בעצמי.

"פולנים יהודים שהגיעו לבגדד ובהם עריקים מצבא אנדרס הוסתרו בבתי יהודים או שוכנו באכסניות שהיו בבעלות יהודית.אחת האכסניות האלה הייתה "ח'אן אל מוהג'רין", אכסניית המהגרים,שהייתה ממוקמת במרחק שתי דקות הליכה משכונת טטראן (מקום הולדתו של המחבר), על אם הדרך המובילה לבית הקברות היהודי... הפליטים שהו בח'אן זמן קצר עד שהברחתם לארץ ישראל הוסדרה....הם חיו בחוסר כול ובתנאי דלות ועוני.מראות המלחמה והתלאות של הנדידה הארוכה,.מאירופה לרוסיה ולמזרח ולבגדד נתנו בהם אותותיהם.אבל הם הפנימו את סבלם והמתינו בסבלנות לתורם לעלות לארץ ישראל (ע' 245).
אגב,הקבוצה הידועה כ"ילדי טהראן" ועימה נמנה דן( משה תהילימזוגר)- בן אמוץ,עברה באותו גל מהגרים לארץ ישראל בתקופת המלחמה.

בקטע זה ראויה הערה היסטורית .צבא אנדרס,שתולדות התהוותו והקרבות הנועזים שניהל בחזית איטליה, הם סאגה בפני עצמה.הידוע בקרבות שחייליו ניהלו הוא הקרב על "מונטה קאסינו" .אננדרס שהקים צבא של 100,000 פולנים,חיילים ופליטים מרוסיה,והגיע איתם לפרס,לא הורשה לעבור לא דרך עיראק ולא דרך תורכיה.הם נאלצו להגיע לקראצ'י בפקיסטאן ומשם להפליג. דרך הים, למזרח התיכון ולאירופה. מנחם בגין נמנה עם צבא אנדרס.בכול זאת,חלק מן הפליטים היהודיים, העריקים, הצליח להסתנן לעיראק,כפי שמציין סלים פתאל.

בשעה שסלים שם דגש על אירועים, ולעיתים עד לפרטי פרטים שמביאים את הקורא להתפעם מן הזיכרון הפנומנאלי,אחיו בדרי מצייר קולאז' של הסביבה,לא רק הפיסית אלא גם הרוחנית.
בספרו של פרופסור בדרי פתל "חלומות בטטראן- בגדד" (בהוצאת "כרמל ירושלים - 2005 " ) מצייר המחבר בכמה משפטים את השכונה שבה נולד. "טטראן הייתה שכונה יהודית,וסביבה שכונות שרוב תושביהן מוסלמים ומיעוטם נוצרים. הבתים בשכונה היו צפופים,קירותיהם צמודים זה לזה והקירות הקדמיים יצרו מעין חומה כלפי הרחוב.גם גגות הבתים היו מחוברים זה לזה ואם קרה המקרה הנדיר ואף אחד לא היה בבית,תמיד יכולת להיכנס דרך הגג של השכן......( ע' 28 ).

אולם יהודים בכול מקום בעולם,ועיראק הייתה דוגמה בולטת ,חיו חיים תוססים בכול התחומים,חינוך,תרבות, עזרה הדדית,תנועות ציוניות או חברתית.העובדה שגדלת בשכונה דלה,לא קבעה את גורלך. אדרבא הדחף להתקדם היה גדול יותר. וככה מצאה עצמה משפחת פתאל לאחר מות אבי המשפחה שהאם אליזה(ב-א') דאגה בראש וראשונה לחינוך הילדים. "למרות שלא ידעה קרוא וכתוב,אימא הבחינה אם אנו לומדים או סתם קוראים ספר להנאתנו. לדעתה קריאת ספרים שאינם קשורים ללימודים הייתה בבחינת בזבוז זמן.היא חשבה שאנחנו צריכים להתאמץ ולהשיג את הציונים הגבוהים מבית הספר כי זה המפתח שלנו לקידום.ללא תעודה טובה לא נוכל להמשיך ללמוד,ואם לא נלמד לא נגיע לדבר. היא הייתה נחושה בדעתה שנלמד באוניברסיטה וכול דבר שעלול להפריע או לעכב אותנו בדרך למטרה היה פסול" (ע' 80 - בדרי פתל.)




קהילה מגובשת בצאתה ובבואה.

.עם הקמת המדינה באו לארץ 120,000 עולים בקירוב מעיראק,רובה המכריע של הקהילה.אך מה שייחד את העלייה הזאת היה שכולם באו.בעלי צווארון לבן וכחול,עשירים ועניים,משכילים ופשוטי עם, מדענים ופועלים. עובדה זאת הקלה על קליטתם למרות שרכושם נבזז מהם. אפשר לומר כי במידה רבה הקליטה של עולי בבל הייתה דומה לקליטה של חצי מיליון ניצולי השואה אשר קלטו את עצמם.ככה גם העולים מעיראק.אני זוכר שכאשר הייתי בשנות החמישים מרכז הדרכה בכפר הנוער ניצנים,הרופא בכפר היה יוצא עיראק,איש התחזוקה היה יוצא עיראק ומטפלת הייתה יוצאת עיראק.

גולת בבל הביאה לכאן כמה ענקי רוח.ראש וראשון שבהם הפרופסור ששון סומך בעל פרס ישראל ומגדולי החוקרים של הספרות הערבית בימינו.בתחום ההלכה, הרב עובדיה יוסף יליד בגדד ומי שהיה הרב הראשי הספרדי בישראל,הוא ככול הנראה גדול הפוסקים בישראל.להזכיר כמה אחרים. הסופר סמי מיכאל,פרופסור ארנון סופר מגדולי הגיאוגרפים בישראל,הסופר אלי עמיר,הסופר והמבקר שמעון בלס,הסופרים והמשוררים הרצל ובלפור חקק. ראוי להזכיר את שלמה הלל,איש ציבור משכמו ומעלה,שמלא תפקיד מרכזי במבצע "עזרא ונחמיה" של העלאת אחיו לגלות בבל אחרי קום המדינה.שר בממשלות ישראל ויו"ר הכנסת.איש מוסר ויושרה שהיה לי העונג והכבוד לשהות במחיצתו כאשר היה חבר משלחת ישראל באו"ם בשלהי סוף ה- 60 של המאה הקודמת.מרדכי בן פורת לשעבר חבר כנסת ממנהיגי יוצאי עיראק וממקימי המרכז לתרבות יהודי בבל,השחקן והמספר המחונן אריה אליאס,ידיד משכבר הימים מתקופת "קול ישראל" .בדור השני אנו מוצאים אמנים כמו יאיר דלאל,אחד מחלוצי המוסיקה המזרחית האמנותית בישראל, המשורר עז ההבעה רוני סומק, וגדול המצחיקנים והחקיינים ברוכי כשרון ,אלי יצפאן- כאמור שמות שמוכרים לי,ואין ספק שפסחתי על רבים בתחומים שונים.

בעת מלחמת המפרץ בשנת 1991 היו עדיין בעיראק אלפי יהודים,אך עקב המלחמה רבים מהם הגרו רובם לישראל וחלקם לארה"ב. בכול זאת נשארה קהילה יהודית עד למלחמת עיראק האחרונה כאשר הרוב יצא ונשאר קומץ יהודים קשישים וכן רב ששימש אותם בקודש.
עם עזיבתו של הרב הראשי האחרון את עיראק גלות בבל נסתיימה סופית.
הסוף אינו סוף עצוב או משמח.הוא חולייה היסטורית אשר תחילתה בארץ ישראל וסופה במדינת ישראל.אולם אין ספק שלקהילה הזאת שמור מקום של כבוד עליון בפנתיאון של תולדות עם ישראל,על במה גבוה של הזיכרון הקולקטיבי שלנו.

בסיום המסה ההיסטורי של פרופסור בוסתנאי עודד,שאותו הזכרתי, הוא מצטט מתוך המאמר בצרפתית "על מקומות הזיכרון" - les lieu de memoir ש"מי שאינו מסוגל להסתכל אל העבר אינו יכול לצפות אל העתיד" או מה שנקרא בהקשר אחר שבו אני מתמצא יותר - "עתיד הזיכרון."

צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב