האירוע המכריע מבחינת הפופולריות של ההיסטוריון הצבאי, ד"ר אורי מילשטיין, היה עדותו מטעם ההגנה במשפטו של רוני אלמוג - אותו ש"ג שברח מהעמדה ב"ליל הגלישונים" הידוע לשמצה. מילשטיין טען שאין להעניש את אלמוג, משום שהוא לא היחיד שברח, והביא הוכחות לכך שבמלחמת העצמאות ברח לכאורה יצחק רבין משדה הקרב. העדות הזו עוררה עליו את הפיקוד העליון של הצבא, שהצליח להוציא אותו אל מחוץ לקונסנזוס.
מילשטיין הוא אדם שמשנתו שנויה במחלוקת. הפרק החשוב הראשון בקריירה שלו, היה שירותו בתפקיד ההיסטוריון של חטיבת הצנחנים. בעקבות המחקרים הרבים שערך בתחום, פרסם מילשטיין את ארבעת הכרכים של "ההיסטוריה של הצנחנים". מלבד זאת פרסם מילשטיין מאמרים וספרים רבים, ביניהם ביקורת על הציוויליזציה הנוכחית, ותיעוד היסטורי ביקורתי של מלחמות העצמאות ויום הכיפורים.
כמי שמחזיק במוניטין של בית המטבחיים לפרות הקדושות בחברה הישראלית, ובהיותו ממילא מחוץ לקונסנזוס, הרשה לעצמו מילשטיין להתעסק בגלוי עם אחד העצבים החשופים של החברה הישראלית - יצחק רבין ז"ל. לאחרונה פרסם שני ספרים חדשים בנושא: "תיק רבין", על תפיחת המיתוס ושברו.
למרות הבעייתיות של משנתו, אין לקחת ממנו את תוארו כדוקטור להיסטוריה מוערך גם בעיני מבקריו הרבים. רוב מוחלט של התיאוריות שלו מעוגן בהוכחות בסטנדרט אקדמי. הבעייתיות עם משנתו ההיסטורית, איננה כל כך עם היעדר האמת שבה, כמו שהקולקטיב מסרב לקבל את אמיתותה.
מיתוס השחרור
אחד הפרקים החשובים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל הוא שחרור ירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים. סביב הפרשה נטווה מיתוס, המלווה את הישראלי המצוי מגיל ילדות. על-פי הסיפור המוכר, הרעישו תותחים ירדניים את צידה הישראלי של ירושלים. ובשל החשש לביטחונם של אזרחי העיר, פתח צה"ל במתקפת מנע שתפקידה הרחקת הגבול אל מעבר למקום שיהווה סכנה לתושבי ירושלים.
בקרבות גבורה עקובים מדם חיסל צה"ל את כוחותיו הרבים והמיומנים של הלגיון הירדני, ובדרך לעיר העתיקה נקלע גם לקרב הקשה בגבעת התחמושת. הצעידה לעבר העיר העתיקה, במטרה לשחרר אותה, המשיכה תחת מטר של כדורים וארטילריה, עד למשפט המפורסם "בן צור, סע!", ומשם ל"הר הבית בידנו, אני חוזר: הר הבית בידנו!".
השיחה עם אורי מילשטיין שופכת אור חדש ואחר על מה שאירע שם. בראיון מיוחד עם "אומדיה" לרגל יום ירושלים, מילשטיין גולל את הסיפור, כפי שעולה מממצאי מחקריו.
התפיסה של צה"ל בעת ההכנה למלחמת ששת הימים הייתה להשקיע את כל האנרגיה בנטרול האיום המצרי, האיום האסטרטגי. בחזיתות המזרחית והצפונית, הייתה התכנית לבלום ולספוג. בכל מקרה, לא להגיב.
מצרים וסוריה חברו יחדיו ויצרו את קע"ם - קהילה ערבית מאוחדת. בגלל סיבות פוליטיות בעיקר, הן לא באמת היו מאוחדות, אבל המשמעות של האיחוד הזה הייתה בעיקר עניין של תיאום צבאי. יחד עם זאת, הסורים לא עשו הרבה במלחמה הזו. התפיסה המצרית הייתה שיש לתקוף את ישראל גם ממזרח, כדי להחליש את הכוחות הלוחמים בדרום. המצרים אף הושיבו את גנרל ריאד ברבת עמון.
הפעולה הראשונה בחזית המזרחית הייתה כניסתם של כוחות ירדנים קטנים לארמון הנציב. מדובר בשטח שהיה בשליטת האו"ם, לא בשטח ישראל ובטח שלא בעל חשיבות אסטרטגית או מוראלית עבורה. ולמרות חוסר החשיבות של המקום ושל הפעולה הירדנית הזו, נראה שזה הכריע את כל המלחמה.
מי התחיל?
מתחילת המלחמה, היו חילופי אש בין כוחותינו בירושלים לבין הכוחות הירדניים. השאלה "מי התחיל" עדיין פתוחה לוויכוחים האקדמיים. זאת הנקודה שבה נשבר המיתוס. אין כל עדויות לכך שהירדנים הם שפתחו את המערכה, וגם אם כן, אין מדובר ב"הרעשה", אלא צרורות בנשקים קלים, מקסימום פגזי מרגמות.
מילשטיין סבור שאנחנו התחלנו, כי "לנו היה אינטרס למשוך אותם, כדי לחמם את הגזרה ולשחרר את ירושלים". אבל מי זה "אנחנו"? מי נתן את ההוראה לחמם את הגזרה?
מילשטיין הוא אדם מאמין. אחרת, לטענתו, אין כל הסבר המניח את הדעת לסיטואציה המאוד מיוחדת שבה היה שרוי צה"ל בעת המלחמה, ובתקופה הקצרה שלפניה. לטענתו, לצה"ל לא היה פיקוד עליון באותם ימי סערה: ראש הממשלה, לוי אשכול, הודח מתפקיד שר הביטחון על ידי משה דיין, שהוא בכלל איש אופוזיציה (רפ"י). הרמטכ"ל, רבין, בדיוק התאושש מטיפולים בשוקים חשמליים בגהה. מחליפו, עזר ויצמן, העיד עליו שלא היה מסוגל לתפקד. ויצמן הוחלף אף הוא, משום שהיה מיליטנטי מדי, בחיים בר-לב, שהיה בפועל גם הרמטכ"ל וגם סגן הרמטכ"ל.
מילשטיין קובע שהפיקוד העליון בצה"ל אינו מקצועי, ועובדת היותו מנוטרל בשעת מלחמת ששת הימים, היא הנס הגדול של המלחמה הזו: "ההסבר למה שקרה בששת הימים הוא שהפיקוד העליון לא קילקל את ההצלחה. כאן נוטרל הפיקוד העליון, והצבא פעל לפי האינטואיציות של המפקדים בשטח".
אז אם אכן אין פיקוד עליון, נשאלת השאלה מיהו האיש שחתום על שחרור ירושלים?
במלחמת העצמאות, היה עוזי נרקיס סגן מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. תפקידו היה להגן על הרובע היהודי. בשלב מסוים הוא קיבל פקודה לסגת מהרובע, בטענה שהגדוד שלו תוקף ולא מגן. נרקיס עזב את הרובע לקריית ענבים, כאשר בדרך אירעה תאונת דרכים בה נפצעו 40 לוחמים.
את ייסורי המצפון על נטישת הרובע, טוען מילשטיין, נשא עימו עוזי נרקיס במשך 19 שנים. הצבתו בירושלים נתפסה בעיניו כהזדמנות היסטורית לתקן את העוול. אלא שאיכותו הצבאית והפיקודית של נרקיס שנויה במחלוקת: הוא חטף שוק כשעבד אל-קאדר חוסייני תקף את גוש עציון, והשתלשלות האירועים שהחלה אצלו הובילה לאירוע הל"ה ונפילת גוש עציון. בפעולת כראמה, הודח נרקיס מתפקיד אלוף פיקוד מרכז באמצע הפעולה. "דווקא לאיחוד ירושלים", טוען מילשטיין, "היה נחוץ מפקד בעל כישורים פיקודיים גרועים".
לנרקיס היה אינטרס לחמם את הגזרה. הוא החל להעביר מידע למטכ"ל, על כך שהכוח הירדני בארמון הנציב מתכונן למתקפה גדולה על ירושלים. מידע זה לא היה נכון כלל, והוא למעשה הסיבה לכך שהמחקרים שנערכו על ידי צה"ל לגבי הפרשה הזו, נגנזו.
חטיבת ירושלים (16) נשלחה לצור על ארמון הנציב. אם יבוא אישור מהמטכ"ל, תתחיל המתקפה.
משה דיין, האיש המתון בזירה, התנגד לכל פעולה שאינה בחזית הדרומית. בתגובה להודעותיו של נרקיס בדבר הכנות של הצבא הירדני למתקפה, הוא הציב בפני ראש משקיפי האו"ם אולטימטום, לפיו אם לא יתפנו הכוחות הירדנים מארמון הנציב, צה"ל יתקוף ויפנה אותם בעצמו.
האולטימטום נמתח פעם אחר פעם. ניכר היה שדיין לא באמת מעוניין לתקוף שם. אבל אז אירע אירוע נוסף.
המח"ט לא היה
עמוס נאמן היה בן קיבוץ בית השיטה, שהוקם על ידי צופי ירושלים. גם הוא, כמו עוזי נרקיס, חש כאב עמוק על נפילתה של ירושלים ב-48'. במלחמת ששת הימים, הוא היה בחפ"ק החטיבתי במחנה שנלר. המח"ט לא היה שם.
משהתמהמה משה דיין לתת את הפקודה לתקוף בארמון הנציב, לקח נאמן את המושכות לידיו, והוציא, על דעת עצמו בלבד, את הפקודה לתקוף. מרגע שניתנה ה"פקודה", תוך דקות ספורות היה ארמון הנציב בידינו. לוחמי חטיבת ירושלים פגשו שם לוחמים ירדנים, אשר בניגוד לכללי האיסלאם פשטו על מחסני האלכוהול של נציגי האו"ם ושתו לשכרה. הלוחמים המשיכו מארמון הנציב לעבר מוצבי ה"נקניק", אשר היו ממש בשטח ירדן. משם המשיכו לצור באכר ולרמת רחל, ובניגוד מוחלט לפקודה, שוחרר כל דרום ירושלים.
"את האירוע הבא", טוען מילשטיין, "לא ניתן להסביר ללא התערבותו של כוח עליון": גדוד 55 של הצנחנים, בפיקודו של מוטה גור, ישב בתל נוף, והמתין לפקודה לטוס לאל-עריש ולצנוח שם. מי שפיקד באל-עריש, היה האלוף ישראל טל, שהיה ידוע באיבתו לצנחנים. מלבד חוסר הרצון שלו לתת למוטה גור ולגדוד שלו רקע אדום לכנפי הצניחה, גם לא היה לכך צורך ביטחוני: גדוד נוסף הגיע לאל-עריש ביום, ונתן את הסיוע הדרוש. חייליו של מוטה גור ישבו בחוסר מעש.
בינתיים, באמ"ן, ישבה חיילת שתפקידה היה להאזין לרדיו קאהיר ולהעביר את המידע לפיקוד. "כוחותינו כבשו את צור-באכר", היא שמעה את הקריין הערבי מדווח למאזיניו, בהתייחס לכניסתם של הכוחות הירדנים לארמון הנציב (שכאמור, כבר לא היו שם באותה השעה). אלא שהחיילת תרגמה בטעות: "כוחותינו כבשו את הר הצופים". זהו הנס הגדול של מלחמת ששת הימים.
המטכ"ל יצר קשר עם מפקד המוצב בהר הזיתים, רק כדי לשמוע שאין כל זכר לכוחות ירדניים מסביבו. במטכ"ל יצאו מתוך הנחה, שאם ברדיו קהיר מדווחים שכבשו את הר הזיתים, כנראה שהם מתכוונים לתקוף שם. ושלחו את החטיבה 55 של מוטה גור והחטיבה 10 של אורי בן ארי במטרה לחבור לכוחות בהר הזיתים.
"ההנחיה הזו הייתה מוטעית" אומר מילשטיין. "ראשית, משום שלאחר מלחמת העצמאות, בוצר הר הזיתים באופן כזה ששום כוח צבאי שהיה באותה תקופה, לא יהיה מסוגל לפרוץ אליו. שנית, משום שמבנה המוצב לא יוכל להכיל בשום צורה כוח בסדר גודל של שתי חטיבות".
בן ארי פעל לפי הפקודות, ושיחרר את נבי סמואל בדרכו להר הצופים. הסיפור המעניין אירע בכוחותיו של מוטה גור שהתייעץ עם נרקיס וזה הסביר לו את הפקודה: "סע להר הצופים, אל תכבוש שום דבר בדרך. אבל בינינו, יכול להיות שעוד מעט תצא הפקודה לכבוש את העיר העתיקה. שים רגל בשער שכם, ככה שכשתבוא הפקודה, תהיה מוכן".
גור שמע לעצתו של נרקיס, ונסע לתל אביב להתייעצות במטכ"ל. אלא שהוא החליט להיות יותר חכם מנרקיס, ובמקום להציב כוח קטן, הוא הציב שני גדודים בשער שכם, והגדוד הנותר נשלח להר הצופים. במקום לעקוף את העיר העתיקה מדרום, באזור שהיה אז לא מיושב, שלח גור את כוחותיו צפונה דרך שיח' גראח' וגבעת התחמושת.
הקרב על גבעת התחמושת היה הקרב היחיד במהלך שחרור העיר ירושלים. המח"ט, מוטה גור, היה באותה העת על גג לשכתו. הסמח"ט, משה סטמפל, נשאר עם הכוחות בשער שכם. מפקדי המחלקות והפלוגות לחמו ללא פיקוד, בקרב מיותר.
הצל"שים שקיבלו מי ששרדו את קרב גבעת התחמושת היו ראויים. גדוד שלם ללא כל פיקוד הסתבך ולחם בגבורה. בדומה לקרב החווה הסינית, החיילים היו לבשר תותחים.
בבוקרו של היום השני למלחמה הסתיים קרב גבעת התחמושת, ותוצאותיו נודעו. המורל הלאומי בשורות צה"ל היה ירוד ביותר. במטכ"ל ניטש הדיון האם יש להיכנס לעיר העתיקה כדי להעלות את המורל. משה דיין, מי שפיקד בפועל על כל המלחמה, התנגד נחרצות. אולם גם מצד הצבא וגם מצד ראש הממשלה, לוי אשכול, הופעלו עליו לחצים רבים.
באותו לילה נשבר משה דיין, ונתן את הפקודה לשחרר את העיר. לפנות בוקר פרצו כוחותיו של מוטה גור דרך שער האריות.
הכוח המזוין היחיד שהם פגשו שם, היו לוחמי חטיבת ירושלים, בפיקודו של מרדכי מזרחי. הצנחנים לא שחררו את ירושלים. בני ירושלים שחררו אותה.
מילשטיין הוא אדם שמשנתו שנויה במחלוקת. הפרק החשוב הראשון בקריירה שלו, היה שירותו בתפקיד ההיסטוריון של חטיבת הצנחנים. בעקבות המחקרים הרבים שערך בתחום, פרסם מילשטיין את ארבעת הכרכים של "ההיסטוריה של הצנחנים". מלבד זאת פרסם מילשטיין מאמרים וספרים רבים, ביניהם ביקורת על הציוויליזציה הנוכחית, ותיעוד היסטורי ביקורתי של מלחמות העצמאות ויום הכיפורים.
כמי שמחזיק במוניטין של בית המטבחיים לפרות הקדושות בחברה הישראלית, ובהיותו ממילא מחוץ לקונסנזוס, הרשה לעצמו מילשטיין להתעסק בגלוי עם אחד העצבים החשופים של החברה הישראלית - יצחק רבין ז"ל. לאחרונה פרסם שני ספרים חדשים בנושא: "תיק רבין", על תפיחת המיתוס ושברו.
למרות הבעייתיות של משנתו, אין לקחת ממנו את תוארו כדוקטור להיסטוריה מוערך גם בעיני מבקריו הרבים. רוב מוחלט של התיאוריות שלו מעוגן בהוכחות בסטנדרט אקדמי. הבעייתיות עם משנתו ההיסטורית, איננה כל כך עם היעדר האמת שבה, כמו שהקולקטיב מסרב לקבל את אמיתותה.
מיתוס השחרור
אחד הפרקים החשובים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל הוא שחרור ירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים. סביב הפרשה נטווה מיתוס, המלווה את הישראלי המצוי מגיל ילדות. על-פי הסיפור המוכר, הרעישו תותחים ירדניים את צידה הישראלי של ירושלים. ובשל החשש לביטחונם של אזרחי העיר, פתח צה"ל במתקפת מנע שתפקידה הרחקת הגבול אל מעבר למקום שיהווה סכנה לתושבי ירושלים.
בקרבות גבורה עקובים מדם חיסל צה"ל את כוחותיו הרבים והמיומנים של הלגיון הירדני, ובדרך לעיר העתיקה נקלע גם לקרב הקשה בגבעת התחמושת. הצעידה לעבר העיר העתיקה, במטרה לשחרר אותה, המשיכה תחת מטר של כדורים וארטילריה, עד למשפט המפורסם "בן צור, סע!", ומשם ל"הר הבית בידנו, אני חוזר: הר הבית בידנו!".
השיחה עם אורי מילשטיין שופכת אור חדש ואחר על מה שאירע שם. בראיון מיוחד עם "אומדיה" לרגל יום ירושלים, מילשטיין גולל את הסיפור, כפי שעולה מממצאי מחקריו.
התפיסה של צה"ל בעת ההכנה למלחמת ששת הימים הייתה להשקיע את כל האנרגיה בנטרול האיום המצרי, האיום האסטרטגי. בחזיתות המזרחית והצפונית, הייתה התכנית לבלום ולספוג. בכל מקרה, לא להגיב.
מצרים וסוריה חברו יחדיו ויצרו את קע"ם - קהילה ערבית מאוחדת. בגלל סיבות פוליטיות בעיקר, הן לא באמת היו מאוחדות, אבל המשמעות של האיחוד הזה הייתה בעיקר עניין של תיאום צבאי. יחד עם זאת, הסורים לא עשו הרבה במלחמה הזו. התפיסה המצרית הייתה שיש לתקוף את ישראל גם ממזרח, כדי להחליש את הכוחות הלוחמים בדרום. המצרים אף הושיבו את גנרל ריאד ברבת עמון.
הפעולה הראשונה בחזית המזרחית הייתה כניסתם של כוחות ירדנים קטנים לארמון הנציב. מדובר בשטח שהיה בשליטת האו"ם, לא בשטח ישראל ובטח שלא בעל חשיבות אסטרטגית או מוראלית עבורה. ולמרות חוסר החשיבות של המקום ושל הפעולה הירדנית הזו, נראה שזה הכריע את כל המלחמה.
מי התחיל?
מתחילת המלחמה, היו חילופי אש בין כוחותינו בירושלים לבין הכוחות הירדניים. השאלה "מי התחיל" עדיין פתוחה לוויכוחים האקדמיים. זאת הנקודה שבה נשבר המיתוס. אין כל עדויות לכך שהירדנים הם שפתחו את המערכה, וגם אם כן, אין מדובר ב"הרעשה", אלא צרורות בנשקים קלים, מקסימום פגזי מרגמות.
מילשטיין סבור שאנחנו התחלנו, כי "לנו היה אינטרס למשוך אותם, כדי לחמם את הגזרה ולשחרר את ירושלים". אבל מי זה "אנחנו"? מי נתן את ההוראה לחמם את הגזרה?
מילשטיין הוא אדם מאמין. אחרת, לטענתו, אין כל הסבר המניח את הדעת לסיטואציה המאוד מיוחדת שבה היה שרוי צה"ל בעת המלחמה, ובתקופה הקצרה שלפניה. לטענתו, לצה"ל לא היה פיקוד עליון באותם ימי סערה: ראש הממשלה, לוי אשכול, הודח מתפקיד שר הביטחון על ידי משה דיין, שהוא בכלל איש אופוזיציה (רפ"י). הרמטכ"ל, רבין, בדיוק התאושש מטיפולים בשוקים חשמליים בגהה. מחליפו, עזר ויצמן, העיד עליו שלא היה מסוגל לתפקד. ויצמן הוחלף אף הוא, משום שהיה מיליטנטי מדי, בחיים בר-לב, שהיה בפועל גם הרמטכ"ל וגם סגן הרמטכ"ל.
מילשטיין קובע שהפיקוד העליון בצה"ל אינו מקצועי, ועובדת היותו מנוטרל בשעת מלחמת ששת הימים, היא הנס הגדול של המלחמה הזו: "ההסבר למה שקרה בששת הימים הוא שהפיקוד העליון לא קילקל את ההצלחה. כאן נוטרל הפיקוד העליון, והצבא פעל לפי האינטואיציות של המפקדים בשטח".
אז אם אכן אין פיקוד עליון, נשאלת השאלה מיהו האיש שחתום על שחרור ירושלים?
במלחמת העצמאות, היה עוזי נרקיס סגן מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. תפקידו היה להגן על הרובע היהודי. בשלב מסוים הוא קיבל פקודה לסגת מהרובע, בטענה שהגדוד שלו תוקף ולא מגן. נרקיס עזב את הרובע לקריית ענבים, כאשר בדרך אירעה תאונת דרכים בה נפצעו 40 לוחמים.
את ייסורי המצפון על נטישת הרובע, טוען מילשטיין, נשא עימו עוזי נרקיס במשך 19 שנים. הצבתו בירושלים נתפסה בעיניו כהזדמנות היסטורית לתקן את העוול. אלא שאיכותו הצבאית והפיקודית של נרקיס שנויה במחלוקת: הוא חטף שוק כשעבד אל-קאדר חוסייני תקף את גוש עציון, והשתלשלות האירועים שהחלה אצלו הובילה לאירוע הל"ה ונפילת גוש עציון. בפעולת כראמה, הודח נרקיס מתפקיד אלוף פיקוד מרכז באמצע הפעולה. "דווקא לאיחוד ירושלים", טוען מילשטיין, "היה נחוץ מפקד בעל כישורים פיקודיים גרועים".
לנרקיס היה אינטרס לחמם את הגזרה. הוא החל להעביר מידע למטכ"ל, על כך שהכוח הירדני בארמון הנציב מתכונן למתקפה גדולה על ירושלים. מידע זה לא היה נכון כלל, והוא למעשה הסיבה לכך שהמחקרים שנערכו על ידי צה"ל לגבי הפרשה הזו, נגנזו.
חטיבת ירושלים (16) נשלחה לצור על ארמון הנציב. אם יבוא אישור מהמטכ"ל, תתחיל המתקפה.
משה דיין, האיש המתון בזירה, התנגד לכל פעולה שאינה בחזית הדרומית. בתגובה להודעותיו של נרקיס בדבר הכנות של הצבא הירדני למתקפה, הוא הציב בפני ראש משקיפי האו"ם אולטימטום, לפיו אם לא יתפנו הכוחות הירדנים מארמון הנציב, צה"ל יתקוף ויפנה אותם בעצמו.
האולטימטום נמתח פעם אחר פעם. ניכר היה שדיין לא באמת מעוניין לתקוף שם. אבל אז אירע אירוע נוסף.
המח"ט לא היה
עמוס נאמן היה בן קיבוץ בית השיטה, שהוקם על ידי צופי ירושלים. גם הוא, כמו עוזי נרקיס, חש כאב עמוק על נפילתה של ירושלים ב-48'. במלחמת ששת הימים, הוא היה בחפ"ק החטיבתי במחנה שנלר. המח"ט לא היה שם.
משהתמהמה משה דיין לתת את הפקודה לתקוף בארמון הנציב, לקח נאמן את המושכות לידיו, והוציא, על דעת עצמו בלבד, את הפקודה לתקוף. מרגע שניתנה ה"פקודה", תוך דקות ספורות היה ארמון הנציב בידינו. לוחמי חטיבת ירושלים פגשו שם לוחמים ירדנים, אשר בניגוד לכללי האיסלאם פשטו על מחסני האלכוהול של נציגי האו"ם ושתו לשכרה. הלוחמים המשיכו מארמון הנציב לעבר מוצבי ה"נקניק", אשר היו ממש בשטח ירדן. משם המשיכו לצור באכר ולרמת רחל, ובניגוד מוחלט לפקודה, שוחרר כל דרום ירושלים.
"את האירוע הבא", טוען מילשטיין, "לא ניתן להסביר ללא התערבותו של כוח עליון": גדוד 55 של הצנחנים, בפיקודו של מוטה גור, ישב בתל נוף, והמתין לפקודה לטוס לאל-עריש ולצנוח שם. מי שפיקד באל-עריש, היה האלוף ישראל טל, שהיה ידוע באיבתו לצנחנים. מלבד חוסר הרצון שלו לתת למוטה גור ולגדוד שלו רקע אדום לכנפי הצניחה, גם לא היה לכך צורך ביטחוני: גדוד נוסף הגיע לאל-עריש ביום, ונתן את הסיוע הדרוש. חייליו של מוטה גור ישבו בחוסר מעש.
בינתיים, באמ"ן, ישבה חיילת שתפקידה היה להאזין לרדיו קאהיר ולהעביר את המידע לפיקוד. "כוחותינו כבשו את צור-באכר", היא שמעה את הקריין הערבי מדווח למאזיניו, בהתייחס לכניסתם של הכוחות הירדנים לארמון הנציב (שכאמור, כבר לא היו שם באותה השעה). אלא שהחיילת תרגמה בטעות: "כוחותינו כבשו את הר הצופים". זהו הנס הגדול של מלחמת ששת הימים.
המטכ"ל יצר קשר עם מפקד המוצב בהר הזיתים, רק כדי לשמוע שאין כל זכר לכוחות ירדניים מסביבו. במטכ"ל יצאו מתוך הנחה, שאם ברדיו קהיר מדווחים שכבשו את הר הזיתים, כנראה שהם מתכוונים לתקוף שם. ושלחו את החטיבה 55 של מוטה גור והחטיבה 10 של אורי בן ארי במטרה לחבור לכוחות בהר הזיתים.
"ההנחיה הזו הייתה מוטעית" אומר מילשטיין. "ראשית, משום שלאחר מלחמת העצמאות, בוצר הר הזיתים באופן כזה ששום כוח צבאי שהיה באותה תקופה, לא יהיה מסוגל לפרוץ אליו. שנית, משום שמבנה המוצב לא יוכל להכיל בשום צורה כוח בסדר גודל של שתי חטיבות".
בן ארי פעל לפי הפקודות, ושיחרר את נבי סמואל בדרכו להר הצופים. הסיפור המעניין אירע בכוחותיו של מוטה גור שהתייעץ עם נרקיס וזה הסביר לו את הפקודה: "סע להר הצופים, אל תכבוש שום דבר בדרך. אבל בינינו, יכול להיות שעוד מעט תצא הפקודה לכבוש את העיר העתיקה. שים רגל בשער שכם, ככה שכשתבוא הפקודה, תהיה מוכן".
גור שמע לעצתו של נרקיס, ונסע לתל אביב להתייעצות במטכ"ל. אלא שהוא החליט להיות יותר חכם מנרקיס, ובמקום להציב כוח קטן, הוא הציב שני גדודים בשער שכם, והגדוד הנותר נשלח להר הצופים. במקום לעקוף את העיר העתיקה מדרום, באזור שהיה אז לא מיושב, שלח גור את כוחותיו צפונה דרך שיח' גראח' וגבעת התחמושת.
הקרב על גבעת התחמושת היה הקרב היחיד במהלך שחרור העיר ירושלים. המח"ט, מוטה גור, היה באותה העת על גג לשכתו. הסמח"ט, משה סטמפל, נשאר עם הכוחות בשער שכם. מפקדי המחלקות והפלוגות לחמו ללא פיקוד, בקרב מיותר.
הצל"שים שקיבלו מי ששרדו את קרב גבעת התחמושת היו ראויים. גדוד שלם ללא כל פיקוד הסתבך ולחם בגבורה. בדומה לקרב החווה הסינית, החיילים היו לבשר תותחים.
בבוקרו של היום השני למלחמה הסתיים קרב גבעת התחמושת, ותוצאותיו נודעו. המורל הלאומי בשורות צה"ל היה ירוד ביותר. במטכ"ל ניטש הדיון האם יש להיכנס לעיר העתיקה כדי להעלות את המורל. משה דיין, מי שפיקד בפועל על כל המלחמה, התנגד נחרצות. אולם גם מצד הצבא וגם מצד ראש הממשלה, לוי אשכול, הופעלו עליו לחצים רבים.
באותו לילה נשבר משה דיין, ונתן את הפקודה לשחרר את העיר. לפנות בוקר פרצו כוחותיו של מוטה גור דרך שער האריות.
הכוח המזוין היחיד שהם פגשו שם, היו לוחמי חטיבת ירושלים, בפיקודו של מרדכי מזרחי. הצנחנים לא שחררו את ירושלים. בני ירושלים שחררו אותה.
זיו מאור הוא כתב לענייני ביטחון, צבא ומדיניות חוץ, באתר האינטרנט אומדיה - www.omedia.co.il
