א. ים הזיכרונות
ככל שהאדם מתבגר, מקשיש ומזדקן, מצטמצם האופק של עתידו. הוא רואה לפניו פחות שנים, הוא עורך פחות תכניות, הוא משלים עם העובדה שהעבר (העשיר והמפואר שלו) הוא הנכס החשוב ביותר שלו. היה זה כאילו חילקנו את החיים ממצב שבו יש לאדם עתיד גדול בעברו למצב שבו יש לו לאדם עבר גדול בעתידו.
לכן, בשלב מאוחר יותר של חייו הוא מתרפק על עברו, מעלה קטעי זיכרונות, מחייך כשעולה בראשו אפיזודה מהימים ההם. הוא הולך ושוקע בימים שהולכים ומתרחקים, ויודע שלא ישובו עוד.
מראה פניו במראה משקף את האותות שהותירו בו חיי העמל והיגיעה, הדאגות והחרדות, וגם השמחות והנחת. כשהוא אוחז באקראי תמונה מימי נעוריו ומשווה אותה לקלסתרו כיום, ניכרים מיד ההבדלים והשינויים הכבירים שחלו בו, ואכן, יש למה להתגעגע.
הוא מטייל בגן פורח ורואה את הגנים בהם התהלך בעבר. הוא מריח ריחות וניחוחות מוכרים והולך במחשבותיו אל המקומות בהם נתקל בריחות אלה לראשונה או בנסיבות מיוחדות.
שביל ביער, פלג מים, אגם קטן, ציפור מצייצת, עשן ארובה, חוף ים, בקתה נטושה, תמונת נוף, עלים נושרים, רוח מנשבת, כל אלה גנוזים אי שם במטמון זיכרונותיו וחוויותיו.
הוא רואה נערה רצה מול העלם וידיה פשוטות לקראתו וחש את החיבוק שקיבל אי אז. הוא פוגש זוג צעיר מתנשק, מתחבק בחום או מתעלס וחוזר אל אהבתו הראשונה, אל הנשיקה הגנובה או אל הליטוף המרגש ההוא... לפתע עולים בו שוב אותם ריגושי עלומים סוערים ונשכחים.
נוסף על כך, ככל שיתבגר ויזדקן, יהיו בסביבתו פחות ופחות "עמיתי זיכרונות"- אנשים שחוו יחד איתו את החוויות הכבירות ההן, של אז. חלקם הלכו כבר לעולמם, אחרים מתקשים לזכור או לדבר, מיעוטם עקרו לסביבה אחרת. אלה הסובבים אותו כיום, בני דור מאוחר יותר, רואים אותו כמי שחי בעבר, כלומר – משועבד לנוסטלגיה. האם טוב הדבר או שמא רע הוא?
ובכל זאת, רוב בני הגיל המבוגר חשים רגשי חרטה על שאין בידם משהו מוחשי יותר מן הזיכרונות עצמם, שיביא אותם קרוב ככל האפשר לימים הרחוקים והיפים ההם של ילדותם.
מי מהם לא נסחף לפרקים או לבקרים בגלי הנוסטלגיה, ומשייט במחשבותיו בים האגדי ההוא של מה שהיה ואיננו עוד?
עם כל היות התופעה אנושית ומובנת, עדיין מעניין ללבן מדוע היא מתחזקת בשנים המאוחרות שלנו? מה גורם לנו להפנות ראשנו לאחור בתכיפות הולכת וגדלה? מדוע ההתעכבות או ההשתהות על אירוע עבר כלשהו הופכת להיות משמעותית יותר עם חלוף השנים בחיינו?
ראוי גם לשאול: האם מצבור החוויות שנאגר בזיכרוננו הוא המקום שאליו אנו שבים כדי להתרפק על המצוי בו, או שמא להיפך – הגעגועים לעברנו הם שמובילים אותנו לאותו מצבור ומשדלים אותנו להלך בו?
ובכלל – האם הנוסטלגיה, כפעולה של התרפקות על העבר מיטיבה עם בני הדור המבוגר או דווקא מבדלת אותם מהדורות הצעירים יותר ומציבה מעין חיץ בין דורי? האם המהלכים בשבילי עברם מתויגים כמי שחלף זמנם, כמי שהולכים ונתלשים מן המציאות העכשווית? כמי שהתקשורת איתם הולכת וקשה?
אפילו התשוקה המוכרת לספר או להנחיל לדורות החדשים את קורות חיינו, האם היא נופלת על אוזניים כרויות או ערלות? האם יש בה כדי לרתק או לעניין את הצעירים במשפחה? האם היא מאתגרת או משעממת את הדור "שלא ידע את יוסף"?...
ב. איש בעקבות גילו
הולך איש במעלה הרחוב ורואה לפניו את גילו, הולך נשען על מקל.
אומר האיש לגילו: "מה זה הקדמת כל כך? מדוע אתה רץ אל הזיקנה? לאן אתה ממהר?".
עונה הגיל: "אתה הוא המתעכב בכוונה. בעצם היית אמור להיות צמוד אלי, כמו בכל השנים מאז נולדנו יחד. לאחרונה אתה מאט את צעדיך כאילו אתה פוחד להודות בנוכחותי.
אני רואה אותך מתבונן לאחור ומעלה בדמיונך אותי בתקופות רחוקות. המוח שלך מסרב להשלים עם המראה האמיתי שלי.
אתה הולך למכוני כושר, צובע את שערך, מוריד ממשקלך, מותח את פניך. לפעמים אפילו אני אינני מכיר את עצמי בתחפושות המשונות שאתה מלביש עלי".
"אתה צודק" אומר לו האיש. "אז, במישורים הפתוחים, יכולתי לרוץ איתך ואפילו להשיג אותך. בגיל עשר רציתי להיות בן שלוש עשרה ובגיל שש עשרה רציתי להיות בן שמונה עשרה. רק אתה ותעודת הזהות שלי עצרו אותי.
אחר כך לא הפריע לי שצעדנו כתף אל כתף כברת דרך ארוכה. דמותך התאימה לי ומראך תאם את תחושתי והווייתי.
ככל שהמישורים נעשו תלולים, כבדה עלי הדרך ואתה התחלת להשיג אותי. אחר כך, מתוך שלא מדעת בא מדעת. במתכוון האטתי את צעדיי וריסנתי את הילוכי. בתוכי חשבתי 'למה לי להגיע כל כך מוקדם לגיל שישים אם אני מרגיש בן חמישים?'. וכך קרה בהתקרבי לגיל שבעים ואפילו שבעים וחמש. לאט לאט התחלתי להסתגל לכך שאתה מקדים אותי ואני – אינני נראה ואינני מרגיש כמוך".
עונה הגיל: "הרי בסופו של דבר תיאלץ להסכים שאנו באותה נקודה בדיוק, אז אולי יהיה זה לטובתך אם תקדים להשלים עם כך?".
"אבל עד אז" עונה האיש, "עדיין יש לי זמן. מחוגיך יסגרו עלי מתי שהוא אבל למה לי להקדים את המאוחר? לפי שעה אני יכול לחיות ולהתנהג כאילו אני במרחק של שנים אחדות ממך. כוחי עדיין במותניי, שמיעתי טובה ודיבורי קולח, אינני זקוק לעזר הליכה, סביבתי רואה בי אדם צעיר מגילי, יש אפילו נשים נאות שמדי פעם מחייכות לעברי, ולא מתוך רחמים".
מחייך גם הגיל ואומר: "אם כך, אתה חי בעבר, כלומר שקוע בנוסטלגיה"...
ג. הבאר הסודית
כל אחד מביא איתו לעולם לב וטחול, עיניים ובטן, רגליים וריאות ושאר איברים וגם באר סודית הנחבאת מן העין ומצויה אי שם בנבכי הנפש.
בראשיתה – חרבה הבאר, מאין מי חוויות וזיכרונות שיעלו ממעמקיה.
עם חלוף השנים עולים פני המים בבאר. אט אט מתנקזים אליה יובלים של הרפתקאות, זרזיפים של זוטות, נחלים של חוויות, מפלים של אירועים, והמפלס עולה וגואה והמים צוברים עומק וצבע.
הבאר הסודית הולכת איתנו לכל אשר נלך, שותפה לכל הוויות חיינו, עדה לכל מעשינו ומחדלינו.
שנים רבות איננו שמים ליבנו אל הבאר, משל אין לנו עניין או חפץ בה. היא – אינה מתייאשת ואיננה מאוכזבת. יודעת היא שתורה יגיע וכי ביום מן הימים נהיה כולנו שוחריה ומבקשי קרבתה.
בהדרגה, מוצאים אנו את מקורות חוויותינו וריגושינו חרבים. אפילו אלה שהורגלנו לשתות ממימיהם אינם שופעים עוד. בצר לנו אנו מגששים את דרכנו אל הבאר הסודית, הנאמנה, זו שהמתינה ימים רבים עד שנשוב אליה.
בשובנו, נראים לנו המים צלולים וזכים, וטעמם מתוק וערב, וקרירותם מענגת ומגעם מלטף וגליהם רכים ואנו מתרפקים עליהם בחום.
ההתרפקות הזאת נוסכת בנו כוח ותקווה, מרץ ושמחה, עלומים ורעננות. אנו שקועים בשיבה אל הבאר ומקורותיה עד שאיננו מבחינים בעומדים מסביב ורואים אותנו כמי שמשועבדים לנוסטלגיה, ובעצם לא אכפת לנו עוד מה יאמרו עלינו האחרים...
בעל תואר שני במינהל עסקים ובחינוך. עוסק במתן ייעוץ אסטרטגי ושיווקי. בעל התמחות מיוחדת בשיווק ובתפעול דיור מוגן,ובסוגיות איכות החיים בגיל הזהב. מרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללה האקדמית נתניה. מפרסם בקביעות מאמרים, שירים, פליטונים וסיפורים. מחבר הרומן "מריונטות".
