ההשמנה נתפסת כתוצר של אינטראקציה מורכבת ומשתנה בין גורמים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים, חברתיים, תרבותיים ואקולוגיים.
משקל עודף הוא תוספת משקל מעל לטווח המשקל הרצוי לפי מין גיל וגובה. הוא יכול לנבוע מהצטברות שומן ומתוספת במסת שריר בעקבות פעילות גופנית רבה.
השמנה לעומת זאת היא תוספת משקל מעל לטווח, עקב פער בין צריכת אנרגיה של האדם לבין הוצאות האנרגיה שלו.
היות ואצל מרבית האנשים, המשקל העודף הינו תוצאה של עודף שומן, נדבר על עודף משקל כעל השמנה.
השמנה, לפי הגדרתה, היא משקל של 20% מעל משקל גוף אידיאלי, או BMI מעל 25.
כיום השיטה הפשוטה והמקובלת ביותר למדידת השמנה היא מדד מסת הגוף
( BMI – Body Mass Index ) – זהו מדד המציין את היחס בין משקל הגוף לגובהו אצל אדם מבוגר ובריא. הוא משמש ככלי ראשוני ופשוט לקביעת מצב עודף המשקל. חסרונו נעוץ בכך שאינו לוקח בחשבון גיל, מין ומבנה גוף, ובמקרים רבים אינו מהווה מדד נכון לגבי מסת השומן ופיזורה בגוף. הוא מחושב כמשקל גוף בק"ג חלקי גובה (במטר) בריבוע.
לדוגמא אם אדם גובהו 165 ומשקלו 55 ה BMI שלו יהיה 20.2
דרגות ה BMI
20- 25 בריא
25 – 30 עודף משקל, השמנה קלה
30 - 35 השמנה בינונית
35 – 40 השמנה חמורה
מעל 40 נדבר על morbid obesity
הרזיה, בהתאם לכך הנה הורדת משקל בכפוף לערכים אלו.
חשוב שנזכור ש:
1. בשנים האחרונות הפכה בעיית ההשמנה, בהדרגה, לאפידמיה עולמית, בעלת השלכות בריאותיות, כלכליות וחברתיות כבדות משקל.
2. ההשמנה הפכה לבעיה מורכבת ועמידה לטיפול. קרוב ל 95% מהאנשים המפחיתים ממשקלם, מעלים אותו מחדש ולעיתים אף מעבר למשקלם הקודם, תוך חמש שנים.
מה יש בה בהשמנה ההופך אותה לכל כך עמידה בפני טיפול וכל כך כואבת ומתסכלת?
מה יש בה שלמרות הסיבוכים הבריאותיים הכרוכים בה, ולמרות הקודים החברתיים של יופי ורזון מרבית האנשים מתקשים להתמודד אתה?
נכון אולי לבחון את עולם ההשמנה, בראייה מערכתית.
מהאספקט התרבותי- חברתי, אין ספק שלקיום "אידיאל הרזון" יש תפקיד חשוב בראיית ההשמנה. מזה שנים, התפתחה תרבות "דיאטות", מתסכלת וכואבת, שלמרבה האבסורד יש לה יד בהעצמת בעיית ההשמנה. אם פעם דיאטה הייתה שם נרדף לתפריט תזונתי עם היבטים רפואיים, הרי היום המונח דיאטה הפך לשם נרדף לתעשייה שלמה.
בגוף האדם קיימת מערכת בקרה המווסתת את צריכת המזון והוצאת האנרגיה כך שהן משקלו של האדם והן הרכב גופו נשמרים. מערכת זו מפקחת על כמות האנרגיה הנצרכת ועל הרכבה.
לפי תיאוריית ה SET POINT – לכל אדם יש משקל גוף האופייני לו, והוא בחלקו תכונה תורשתית, הנקבעת על ידי המוח. שינויים במשקל הגוף, מעל או מתחת לנקודת שיווי המשקל האינדיבידואלית, יעוררו את מערכת העצבית המרכזית להפעיל את התאבון ואת המטבוליזם כדי להגן על ה SET POINT .
אמנם אפשר להתמודד עם נקודה זו על ידי פעילות גופנית נמרצת, והפחתה קלורית נוקשה, אך כשאילו מופסקים, חלה עליית משקל בחזרה אל נקודת שיווי המשקל.
כדי לנסות ולהיענות ללחץ החברתי ולתרבות הרזון, אנשים שמנים רבים מצויים באופן תמידי בתחושות של רעב אמיתי וחסך אנרגטי, היות והם מנסים באופן נואש לשמור על משקל גוף מתחת ל set point . מכאן שאנשים רבים המפחיתים ממשקלם מצויים בתת משקל ביולוגי. הם לכודים במקום בלתי אפשרי, בתוך מערכת לחצים הפועלת עליהם משני כיוונים. מחד קיימים עליהם לחצים חברתיים ובריאותיים לרזות, ומאידך קיימת עמידות ביולוגית של הגוף לשינויים במשקל. והם בתווך.
כך, המערכת המווסתת את איזון האנרגיה בגוף מעוררת דחף חזק לאכול לאחר ירידה משמעותית במשקל, כדי לשמר את הקיים. עובדה זו מקשה כמובן על המנסים לשמור על הפחתת המשקל.
לימודי משפחות ותאומים מצביעים על כך שלצד הגנטי יש השפעה רבה בהתפתחות ההשמנה. ( ,1993 stunkard פסיכיאטר מוביל בתחום הפרעות אכילה מאוניברסיטת פנסילבניה) אך בעוד שאנשים רבים מוכנים לקבל את העובדה שגורמים גנטיים תורמים,למשל, לשונות בגובה בין בני האדם, הם מתקשים לקבל את השונות במשקל.
ואולי כמו שקיימת שונות גנטית ישנה גם שונות בדחפים הבסיסים שלנו? ויתכן והאדם השמן חש תחושה מאד עזה וקשה לשליטה, כאשר הוא צריך להתנגד לדחף לאכול, וזו מתעצמת לאחר שהפחית ממשקל גופו. ואולי, ככל שתגדל הפחתת המשקל כן יגדל הרעב, ורעב זה יהיה חזק הרבה יותר, מאשר הרצון המודע להיות רזה.
מכאן עשוי להשתמע שהורדת משקל היא מאבק בכוחות מולדים טבעיים, והדחף לאכול הוא פעמים רבות פנימי ואינו ניתן לשינוי.
לבד ממנגנונים ביולוגיים יש גם לסביבה השפעה על האכילה. אם באמצעי הפרסום האגרסיבי ואם על ידי החשיפה למגוון אינסופי של מוצרי מזון מפתים.
אנו מנוהלים לא מעט על ידי צדדים קוגניטיביים, המשפיעים על התנהגויות האכילה שלנו.
רבות מפעילויותינו היומיומיות מושפעות מאותות חיצוניים של שגרת חיים. כך שעת שינה, קימה... אותות אלו קובעים לנו זמנים מותנים המעוררים אותנו לאכילה.
גם לחושים כמו ריח, מראה, טעם ומרקם, יש השפעה על התעוררות הרעב. חלקם מוכתבים על ידי מנהגי תרבות, וחלקם על ידי מאוויים ותשוקות של כל אדם ואדם.
יש לנו צורך לספק טעמים מיוחדים של מתוק, חמוץ, מלוח, מר, ואף צבע המזון שלפנינו "עושה לנו משהו".
אכילה היא פעולה בסיסית חיונית להישרדות, המונעת ביסודה מצורך קיומי - פיזי. פעמים רבות מטשטש הגבול בין התפקיד הפיזי של האוכל והאכילה לבין תפקידים אחרים קטנים כגדולים שמושלכים עליהם.
לאוכל, להתעסקות בו, להימצאות בדיאטות, ואפילו לעצם ההשמנה יש לעיתים קרובות תפקידים רגשיים ולעיתים התפקידים הללו כה עמוקים ומושרשים, עד כי האדם מתקשה להתנתק מהתמיכה שהאוכל מספק לו. ומתקשה לחיות ללא אותן חלופות.
הספר "כמה שוקל האושר" עוסק במקורות לעיסוקנו האובססיבי ברזון ובדיאטות. הספר מציע נקודת מבט אחרת, אפשרית, שהייתה שם פעם והיא קיימת גם היום, אלא שהיא מוסתרת בין נבכי עולם הפרסום, שמכנע אותנו שרק רזים שווים.
בחיי היומיום אנחנו נתקלים רבות בשימוש באוכל כאמצעי, ככלי. אם להפחתת רגש (חרדה), אם כדי להביע רגש (אהבה), כדי להתמודד עם רגש ולעיתים פשוט כדי לא להרגיש. כבר ב1957 ( Kaplan ) ראו באכילת יתר תגובה נלמדת להפחתת חרדה.
להערכת החוקרים, אנשים בעלי משקל עודף מתקשים להבחין בין רעב וחרדה, היות והם מורגלים לאכול כתגובה לפחד בדיוק כפי שהם מורגלים לאכול כתגובה לרעב.
יש משהו מאיים בלהתחבר ולחוש רגשות כואבים כמו בדידות ומיניות. אוכל יכול למנוע את העלאת הרגש למודעות. ואם הרגש כבר מעיז לבצבץ האוכל יכול לעמעם אותו ולטשטשו. האבסה בכמויות גדולות יכולה לנמנם את הרגש עד כדי אובדנו.
מתוך הספר "כמה שוקל האושר", מאת: איילת קלטר, בהוצאת ידיעות אחרונות.
