מגילת קהלת - היש בה שיטה?
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

מגילת קהלת - היש בה שיטה? 

מאת    [ 01/11/2006 ]
מילים במאמר: 6575   [ נצפה 7238 פעמים ]

 
 
א. בס"ד, ערב שמחת-תורה, תשס"ז

מגילת קוהלת היש בה שיטה?

מאת: גדליהו רחמן (בעקבות הרצאה שנתנה על ידו
ב"איחוד שיבת ציון, בערב הושענא-רבה תש"ם)

מגילת קוהלת היש בה שיטה? אנו נעסוק בה, לא מן הבחינה המתודית הרגילה, שבה ניגשים לדון על יצירה ספרותית. היש בה במגילה שיטה מבחינה הגותית? -זהו הנושא. כמובן, שיש שאלות נצחיות הקשורות בזה . לגבי הגישה הפרשנית המסורתית, אומר רק זאת, שבדרך כלל אני מסתמך על פירושו של פרופ' מרדכי זר-כבוד בספר "חמש מגילות" שיצא בהוצאת מוסד הרב קוק. יש פירושים רבים נוספים וכן מחקרים רבים נוספים. סגולתו של הספר למרות שהוא מביא את הצד הפרשני. לכל הפחות בהערותיו, הוא מפנה לכל אותם מקורות ,ששם הקורא יכול להתעמק גם מעבר לפרשנות המסורתית. אבל אם לא אומר משהו הרי שהנני מתכוון לפירוש המסורתי ,כפי שמסכם אותם הפרופ' מרדכי זר-כבוד בספר הנ"ל. השאלות הנצחיות הן - מדוע ספר המיוחס לשלמה המלך, שלפי התלמוד נכתב ע"י חזקיהו וסיעתו, מדוע השם של הספר הוא הכינוי קוהלת, ולא על שם אחד ממלכי בית דוד הידועים, או אחד משרי ויועצי ממלכת בית דוד היהודים , למה אפוא השם הוא קוהלת? בסוף ההרצאה זה יצא כמובן מאליו מדוע כך. יש קשר אמיץ בספר הזה וזהו חלק של שיטתו ההגותית. כידוע, חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת . אלף הוא ראשית האלף -בית, "תיו" הוא סוף האלף-בית ואילו "מם" היא האות האמצעית.. אבל כל החותמת יחד היא התמונה השלימה שמהותה אמת.. ואכן, צרוף כל האותיות הנ"ל הוא המילה "אמת" כפי שכידוע, נאמר לנו, כי חותמו של הקב"ה הוא אמת .כך גם ספר קוהלת טבוע בחותם השיטתיות.; ולפיה יש קשר אמיץ בין הראשית לבין האחרית ובין מרכז הספר. לא נדגים זאת, באופן מפורט כי הדבר דורש התייחסות נפרדת. מה שכן נדגים - זה נכון גם ביתר המקרים, בשינויים המתחייבים ממהות הנושא. יש בקוהלת שהוא ספר הגותי המפחיד בקור הפילוסופי שבו ובדברים המהממים המצויים בו, יש בו בשורה , בשורה גדולה. ויש בו שיטה שלפחות באופן תת הכרתי אם לא לגמרי במודע, (לא נוכל להכריע בזאת), מאפיינת את החשיבה של היהדות, והכוונה לפרדס התורה. (פשט רמז דרש וסוד) דהיינו הספרות של פרדס התורה הכלולה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. ספר קוהלת השפיע מבחינת החשיבה ושיטת החשיבה, וזאת יתברר לקראת סיום ההרצאה . אם כן, יש בו בשורה גדולה ,ויש בו עיקרון שיטתי, החשוב הרבה מעבר למה שיישמע בשיעור הזה, והוא בעצם עשוי להיות המנוף להגות יהודית, שאמורה להתמודד בהצלחה עם אתגרים המוצבים ע"י המדע, וכן של תורת ההכרה ובאותה מידה להוות מורה נבוכים שצריך להתעדכן ולהיכתב מחדש בהתאם לנתוני התקופה. נתחיל במה שאין בקוהלת וזה חשוב, כי כל דבר נלמד לפי החיוב והשלילה שבו. ואנו מבינים ויכולים לזהות דבר לא רק ע"י מה כן יש בו, אלא לא פחות ע"י מה שאין בו. כי כאשר אדם עומד מול דבר מוכר, יהיה זה אדם או נושא, ורק אותו נושא עומד לפניו, הזיהוי לא יהיה קשה. אבל כאשר יש מסדר זיהוי והאדם עומד מול אותו הדבר שלפני זמן מסוים עמד לפניו רק איתו, אבל עכשיו יש מספר גופים קרובים לו או דומים לו, מסדר הזיהוי נעשה קשה מאד. מי יצליח במסדר זה, לא זה שעמד מול המסדר ויודע מה כן, אלא זה שיודע באותו מעמד גם מה לא. כלומר, הוא ירגיש כי לא יוכל להחליף את זהותו של הדבר שהוא עומד מולו עם כל אחד מהדברים האחרים שהוא מכיר או עשוי להכיר. אם כן נראה ש-מה לא, הוא פשוט, אבל הוא חשוב מאד. ובהמשך תובהר נקודה זו. אם כן מה אין בקוהלת. אין בקוהלת עד כמה שמותר לפי נתונים בשעה זו להגיד, כי לפני שהגעתי להרצאה זו , צלצל אלי יהודי יקר, שקויתי כי ישתתף בנוכחותו כאן, ומכל מקום בהמשך דברי אומר משהו בשמו. הוא שאלני לאיזו מסקנה הנני עומד להגיע; וכאשר שמע את תשובתי, הוא אמר יפה מאד, זוהי המסקנה שהגיע אליה פלוני אלמוני. לא אציין עכשיו את שמו, לפני שאקרא בעצמי את עבודתו.
.לפי מה שנאמר לי בשיחה הנ"ל, מחבר זה כתב מחקר של כ-45 עמודים ובו הגיע כאמור, למסקנה דומה שהנני עומד להשמיע בערב זה. אמנם, חבל שמידע זו נמסר לי רק סמוך ליציאתי לכאן. ברם, בכל מקרה של למידה, אנו נשארים חייבים לחובת העדכון התמידי בידיעותינו.
אם כן, עד כמה שידוע לי בשעה זו, אין בקוהלת חוויות דתיות רגשיות עמוקות בבחינת "כל עצמותי תאמרנה, ד' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו" שהועבר לתפילה מפרק ל"ה בתהילים. כמו-כן, אין בו את התחושה שמחוללת האמירה: " מקצה הארץ אליך אקרא בעטוף ליבי בצור ירום ממני תנחני" (תהילים ס"א, ג') . או אין בו : "ואני קירבת א-לוהים לי טוב שתי ב-ד' א-לוהים מחסי לספר כל מלאכותיך" (תהילים, ע"ג כ"ח). אף אין בקוהלת ניסוח חיובי של הכלל הגדול שבתורה "ואהבת לרעך כמוך". אלא רק הדגמות בלבד, ורק במידה מסוימת של הניסוח מצד השלילה, כפי שמוכר לנו ממסכת שבת דף ל"א, א', "דעלך שניא לחברך לא תעביד". שתים מדוגמאות אביא בפניכם . כגון בפרק ז' כ"א-כ"ב:
(כא) גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך אשר לא תשמע את עבדך מקללך:
(כב) כי גם פעמים רבות ידע לבך אשר גם אתה קללת אחרים: במידה לא מעטה משקפים פסוקים אלו את "דעלך שניא לחברך לא תעביד". כלומר, היית רשאי לצפות לכך, שלא יקללו אותך, אם אתה לא היית מקלל אחרים. אבל, היות וליבך יודע שאתה כן קללת אחרים, אין אתה רשאי ואל תחפש זאת לצפות שאפילו עבדך לא יקלל אותך. דוגמה נוספת, "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו", זוהי הפנייה רצינית ל- "דעלך שניא לחברך לא תעביד". אתה שונא שישלוט בך אדם אחר רע, כלומר שינצל אותך לצורך תאוות שלטונו. אל תעשה אתה כן לזולתך. אבל זה רק במידה מסוימת לא מפורשת; כך, שנשארנו קרחים לעת עתה משני דברים: לא מחוויות דתיות עמוקות ולא מכלל גדול שינחה אותנו באורח החיים באופן מעשי; כי אין קוהלת מכיל מצוות מעשיות. אז לכל הפחות אילו מצאנו איזו הנחייה כללית, גם זה לא. ובמידה מסוימת לא מהצד החיובי של "ואהבת לרעך כמוך. אלא, כפי שהדגמנו ב-"דעלך שניא לחברך לא תעביד". שמירת המצוות מופיעה רק בסוף המגילה, כאשר רמזים לחיוב, כפי שמשתקף מהאמירה (פרק י"ב) "ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" יש לראות כהוראה או המלצה בלבד, וזאת כאמור בסוף המגילה אבל רמזים נוספים יש באמצע וגם בהתחלה וזה מתאים עם מה שציינו לעיל, כי חותמו של הקב"ה אמת. יש קשר בין ה"אלף" של ההתחלה "תיו" המסמל את סיום המגילה לבין ה"מם" של האמצע. אבל, בשביל זאת, יש להטביע את כל החותמת בבת אחת, כדי לקבל את התמונה המלאה. אכן הרמזים במידת מה משני הכוונים, ואנו נבין אחר כך למה? דווקא אותה דוגמא שנקראת בתלמוד, כביכול לכאורה, דוגמא של מינות, אף היא יש בה לימוד. למשל, בפרק ח' פסוק י"ב:

(יב) אשר חטא עשה רע מאת ומאריך לו כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי הא-להים אשר ייראו מלפניו:
בפסוק הזה אין קשר ישיר בין הרישא ובין הסיפא, והם נראים שהם חיים במתח, אבל זהו בדיוק מה שהמחבר רצה להביע אודות המתח הזה אנחנו נראה מהו המתח. רק כדי שלא תשארו ביותר מידי חידות, - אציין, כי הכוונה היא שבניגוד, לתאור תופעות קבועות מחזוריות בטבע ,שהן מוכרות וידועות לאנשים ששואלים את עצמם שאלות על המתרחש סביבותם, ומחפשים למצוא, האם ובאיזו מידה יש חוקיות בעולמם החיצוני והפנימי; והנה בטבע אנו יודעים על תופעות מחזוריות מוכרות שהיו מוסכמות על המדענים בזמנו של קוהלת. וכאשר עוברים מהתופעות החיצוניות שבטבע אל התופעות הפנימיות בנפשו של האדם מופיע קושי רציני שצריך להיות מובן. כי בטבע אנו דנים בחומר ביד היוצר, ואז לא צפויות הפתעות. החמר לא ייזום מיוזמתו שלו, משהו מפתיע. לא כן, כאשר עוברים לעסוק בנפש האדם , במעשיו, תגובותיו, בתגובות ההדדיות, ביחסים ההדדיים ומה שמתחייב מכך, בינו לזולתו, בינו לבין עצמו, בינו לבין החברה, בין החברה לבינו ויש מעגלים שונים של יחיד וחברה וכן חברה וחברות, ציבור וחברה או ציבור ויחיד. ואלו מעגלים מסובכים ביותר, שאף אחד מהם, אינו כחומר ביד היוצר. פועלת כאן בחירה חפשית והיא יכולה להפתיע לטובה או לרעה. לכן מה קורה, כאשר עוברים מדיון של תופעות מוכרות בטבע לגבי החומר, אל תופעות שדנות בפנימיותו ובנפשו של אדם בעל בחירה חופשית, אין מחזוריות קבועה, כפי שהיא מצויה בטבע. אנו מכירים את דברי הנביא, בקשר לאותו מתח שנותן מרחב מחייה עצום לבחירה החופשית וכן על הגאולה העתידה כנאמר "בעיתה אחישנה" (בעיתה מחד, ואחישנה מאידך.) אם כן זכו אחישנה , לא זכו בעיתה. בין בעיתה לבין אחישנה יש אפוא, מרחב תמרון עצום, כשם שיש מרחב תמרון דומה בין - "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" שזה מתייחס לבעיתה, לבין האחישנה האפשרי שרמוז בקטע "ודור רביעי ישובו הנה". לדור רביעי אפשר להגיע בהרבה מאד אופנים. ואנו יודעים שהצורה שהיתה בסופו של דבר התארכה רד"ו שנים. לכן, כאשר קוהלת דן בתופעות הנפשיות ,ההסתיגויות הן מרובות. אבל מי שירצה להסיק מזה, שאין מדע ויש רק סתירות בתופעות הנפשיות של האדם וירצה להציג את הדברים כ-כוונת מחבר , מתוך ציטוט ספר קוהלת, ע"י השמטת ה"אלף" של "אמת" והשארת ה"מת" (מתקבל מ-אמת בעקבות גריעת האות "אלף"). מצטט את עצמו ולא את ספר קוהלת. כי יש סכנה גדולה, כאשר כותבים אות אות, ואם כותבים מהסוף להתחילה את ה"תיו" ואחריה את ה"מם" ומשמיטים את ה"אלף" מקבלים במקום המשמעות הנאצלת של אמת , מילה בעלת משמעות לא אטרקטיבית. זה אפוא לא קוהלת . ספר קוהלת מצביע בפירוש על חוקיות עם אותה מגבלה. לא מחזוריות קבועה, זה דבר שעלול לייאש, מפני שאין אתה יכול לצפות מראש את התוצאות.הדברים מסובכים ורוב הנתונים נעלמים עד עצם היום הזה. על מצבו הפיסי של האדם אנו יכולים להיעזר עדיין בקרני רנטגן . לעומת זאת, על מצבו הנפשי של האדם, עדיין אין לנו בשלב זה, מעין רנטגן לאסוף חתכים בזמן של הכוונות ,המניעים, גלויים וסמויים, עד עצם היום הזה.
לכן, הקשיים העצומים וחוסר הוודאות והספק מכרסמים עמוק עמוק. אבל בכל זאת, מוצאים אנו בפרק ח' :
(יב) (אשר חטא עשה רע מאת ומאריך לו), כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלהים אשר ייראו מלפניו:
(יג) וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני א-לוהים. ומיד אחרי כן מופיע הבעת הכאב:
(יד) יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אלהם כמעשה הצדיקים אמרתי שגם זה הבל
זהו על רגל אחד מה שאין בקוהלת. אם כן, מה יש בקוהלת. עצמה רבה מאד מבחינה הגותית. דווקא משום שהדעות שנוכיח שהם נפסדות, מושמעות כבר מהפתיחה בצורה מהממת , וכאשר ניתן לדעות אלו זכות חוזרת של התבטאות, על אף בקיעים המתגלים בהם בסדר עולה. התורה שבע"פ בגמרא ובמדרשים הנחתה אותנו ע"י פרוש, את מה שצריך לראות בעמקי הדברים שבמגילה. אך המגילה עצמה ,שיטתה מאופיינת בעיון המצטמצם לאותו עולם ראייה, ולאותם אופקים מוגבלים של המדע והחכמה בזמנו של קוהלת, אך הם עדיין רלבנטיים גם לזמננו. אין אומרים ואין משיבים לעיוור תשובה מדכאת ,כדי להוסיף דיכאון לחלק החושך שבחייו. ואף על פי כן כשהמלמד את העיוור רואה הבזק של אותה תהודה שהוא מצפה לה בליבו של העיוור, יש והוא שוכח את עצמו, ויש שהוא שוכח שהוא התחייב להצטמצם בלימודו למגבלות יכולת הלימוד של העיוור. ולפתע כאילו מאליה, פורצת קריאת השמחה והסיפוק , כפי שרואים אנו בפרק י"א :
(ז) ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש: כל כך, בלתי מתאים לאווירה של ספר קוהלת. ..."ומתוק האור", בנוסף להיבט הפילוסופי של הקניית ערך טוב, נתקלים אנו באיזו שהוא טעם חוויתי, שאנו צריכים לחוש אותו שהוא אכן מתוק, לא רק טוב. כאמור, זה לא משתלב עם האווירה של הספר. אבל זה רגע של שכחה והוא נאמר מאוחר בפרק י"א. כי הבקיעים במערכת הדעות של "העיוור" כבר מספיק רבים, כך, שהוא עשוי כבר לקלוט את הדברים. אם כי, מיד חוזרים למגבלות המוסכמות לצורך הדיון. לפני שניכנס לניתוח שיטתי של מושג אחד, שהוא שייך לימים שאנו מצויים בהם. אנו מצויים בימי חוה"מ סוכות. החג נקרא חג שמחתנו. בחרתי אפוא, בסקירתי היום, להתייחס לטיפול השיטתי של קוהלת במושג שמחה. כמובן, שנצטרך גם לעסוק מעט במושג חכמה. אבל תווכחו לדעת שכל מה שנכון עבור המושג שמחה נכון גם בבדיקה של מושגים אחרים בשינויים המתחייבים בכל פעם, בהתאם לאופי הנושא, אך אין הם שינויים עקרוניים, כי אם טכניים. אבל לפני כן, אנו חייבים חובת כבוד של התייחסות הגמרא והמדרשים לספר קוהלת ואחר כך הדברים מוכרים ולא נצטרך להאריך בהם. במאמר מוסגר, ברצוני, עוד להביא בפניכם, פירוש מעניין לקטע מתפילת נעילה המתקשר לקוהלת "ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל" . שמעתי פירוש נפלא על פסוק זה, מיהודי שהיה אמור להיות כאן הערב מר בלסקי (ואגב, הוא זה שהעיר את עיני ברגע האחרון , אודות העבודה שהגיעה לאותה מסקנה, בקשר לשיטה המצויה בספר קוהלת); והוא מפרש את "כי" באחת המשמעויות שלו - "כאשר" . ואם מציבים במקום המילה "כי" את המשמעות כאשר, מקבלים את המשמעות האמיתית של ספר קוהלת : "ומותר האדם מן הבהמה אין",- כאשר הכל הבל. אם זוהי תפישת עולמך בן-אדם "הבל הבלים הכל הבל", אם הכל הבל, אז זה מתייחס גם לגביך, ובמקרה כזה, לא יתקיים מותר האדם מן הבהמה. וזהו איננו כאמור דרש, אלא נסיון מעניין לפרש את הפסוק לפי המשמעות של "כי" במובן כאשר.
אם כן, מה אומרים המקורות שלנו במסכת שבת דף ל', וכן במדרשים של ויקרא רבה וקוהלת רבה: "ביקשו חכמים לגנוז את ספר קוהלת, מפני שדבריו סותרים זה את זה, או, מפני שיש בו דברי מינות. ומפני מה לא גנזוהו (לפי "שבת" , דף ל') "מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה. תחילתו דברי תורה דכתיב מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. ואמרי דבי רבי ינאי , תחת השמש הוא דאין לו . קודם שמש יש לו. ורש"י מסביר במקום, קודם השמש, אם יעמול בתורה שקדמה לשמש. כלומר, יהיה לו יתרון אך ורק , כאשר יעסוק בתורה שכאמור קדמה לבריאת העולם. רש"י מסתמך על הגמרות ב"פסחים" ו"נדרים". במקורות הנ"ל יש התייחסות להנחה שהתורה ניתנה, בטרם בריאת העולם. ב"שבת" , ל"א עמ' ב', מובאת האימרה הבאה: " אמר רב יהודה , לא ברא הקב"ה את עולמו, אלא כדי, שייראו מלפניו" . שנאמר בקוהלת פרק ג' ...."והא-לוהים עשה שייראו מלפניו" . ואמר ר' יוחנן משום ר' אלעזר, אין לו ל-קב"ה, אלא יראת שמיים בלבד. שנאמר בפרשת עקב (דברים, י' י"ב) :
(יב) ועתה ישראל מה ד' א-להיך שאל מעמך כי אם ליראה את ד' א-להיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ד' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך:
ובמדרש קוהלת רבא וכן במדרש ויקרא-רבא מוצאים אנו התייחסות ל- "שמח בחור בילדותך". אמר ר' שמואל בר רבי יצחק : "ביקשו חכמים לגנוז את ספר קוהלת, מפני שמצאו בו דברים שהם מטים לצד מינות. אמרו זו חכמתו של שלמה שאמר שמח בחור בילדותך והלך בדרכי עיניך, והלוא משה אמר "ולא תתורו אחרי לבבכם"; האם הותרה הרצועה? לית דין ולית דיין? אבל כשאמר "כי על כל אלה יביאך א-לוהים במשפט" , אמרו יפה אמר שלמה.
או ב- "ויקרא-רבא" אמר ר' שמואל בר נחמני ביקשו חכמים לגנוז את ספר קוהלת, מפני שמצאו בו דברים שהם מטים לצד מינות. אמרו כך היה שלמה צריך לומר, מה יתרון לאדם..., יכול אף בעמלה של תורה במשמע? חזרו ואמרו, אילו אמר בכל עמל ושתק, היינו אומרים אף בעמלה של תורה במשמעו. הא אינו אומר אלא בכל עמלו , דהיינו בעמלו של גופו שאיננו מועיל, אבל בעמלה של תורה מועיל. מה פירוש הדבר הזה? תורה שבע"פ מבחינה שספר קוהלת דן בתופעות החיצוניות, אם אתה דן בתופעות החיצוניות בלבד, בעמל של הגוף, אין יתרון לאדם בכל עמלו. אבל אם אתה עובר לדון בעמל של תורה שזהו עמל פנימי בנפשו של האדם, יש יתרון. "אמר ר' יהודה תחת השמש אין לו, למעלה מהשמש יש לו יתרון". אבל כאמור, ספר קוהלת כדי שיהיה ספר טוב צריך לעסוק תחת השמש, ולא למעלה מהשמש. כי אלו שחשים את החוויה הדתית "ואני קירבת א-לוהים לי טוב, או "בעטוף ליבי בצור ירום ממני תנחני". או - "כל עצמותי תאמרנה, מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו". כלומר, אתה חש בכלל את ההפך, לא את בעיית צדיק ורע לו, את חווית ההשגחה והצדק הא-לוהי. הוא אינו צריך את ספר קוהלת. ספר קוהלת בא לעזור לאותם "עוורים" שאינם רואים שיש דין ויש דיין וכזעקה מליבם, פורצות עובדות של חוויות שהן מטים לצד מינות . אבל, בתורה שבע"פ ראינו את הדברים. אחרי שהזכרנו את הדברים הידועים, שצריך לדעת את המסגרת של ספר קוהלת, מה בא ספר קוהלת להשמיע . לא לאלה שיכולים למצוא את עולמם עם אמירת מזמורי תהילים ולהזדהות איתם. אלה אינם זקוקים לספר קוהלת. אלה שאינם מגיעים לחוויה של אמירת מזמורי תהילים. ולכן חוזרת כל פעם ההדגשה "תחת השמש". כלומר, חוקיות של מחזוריות בתופעות החיצוניות, ולא בתופעות החוויתיות; שמלבד ההתפרצות בפרק י"א, לא רק להגיד טוב ורע, אלא להגיד גם "ומתוק האור", כמובן אין לו. אבל, זוהי גם השיטה. אין אתה יכול להשפיע על מישהו שאיננו מחזיק בדעתך, אלא,
אם אתה נועל את הנעליים שלו. ואומר לו - לו יהי כדבריך, או, לו יהי כשיטתך, הבה ונלך הלאה ונבדוק. הפתיחה מהממת "הבל הבלים" , "מה יתרון" , "אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו" ,"אין כל חדש"," ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח" . אבל, כל המוסיף גורע. "תחת השמש... תחת השמש... תחת השמש... " תוספת זו עתידה במהלך הדיון ובסופו, לתפוש את המינות בקרנותיה, ולהשליכה לאחר קרב מתוכנן אל מגבלותיה החשופות. אבל לפני שנראה את הקרב הזה , נראה מה כן ידוע. ידועות מגבלות של החכמה. היום אנחנו אומרים : המדע לעולם בדרך. זהו תהליך המאפיין אותו. במילים אחרות, תולדות המדע הם בית קברות גדול של שיטות ההולכות ונקברות בזו אחר זו. מפני שצצות כל העת שיטות אחרות במקומן, והן נזנחות חלקית או עולמית. מהן המגבלות של החכמה? נביא אותן לפי הסדר בקוהלת. בפרק ג' :
(י"א) את הכל עשה יפה בעתו גם את העלם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף:
ידוע, אבל צריך כל פעם להזכיר מחדש. אם כן, התחייבת לעסוק במדע , אל תשכח אף לרגע אחת את המגבלה הזאת . כי בניגוד למתרחש במדעי הטבע, אתה דן בנתונים חלקיים מאוד. מדוע, כי אנו מתיחסיםים לנפשו של האדם פנימה, ושם הנעלם עד עצם היום הזה רב יותר מהגלוי. או בפרק ז' פסוק י"ד:
ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעמת זה עשה הא-להים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה: כלומר אין האדם מסוגל לעמוד על מחשבות ד' אם עתה ייטיב ואם עתה ירע. אבל שימו לב, לנוסח "ביום טובה הייה בטוב וביום רעה ראה גם את זה" כלומר את הרעה לא. בזמן הרעה ראה גם את זה, שיש גם טוב. אל תשכח את הטוב. חפש את האיזון. או בפרק ח', י"ז:
וראיתי את כל מעשה האלהים כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש בשל אשר יעמל האדם לבקש ולא ימצא וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצא:
או בפרק י"א :
(ה) כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה ככה לא תדע את מעשה הא-להים אשר יעשה את הכל: מה זה כעצמים בבטן המלאה? הכוחות האצורים בפנימיות הם בבחינת נעלם גדול שקשה להתגבר עליו. אבל יש לא רק מגבלות של החכמה יש גם יתרונות של החכמה.
אף כי החכמה כשהיא לעצמה אין בכך מעלה. איפוא נזכרים היתרונות של החכמה, ואחר כך ניאבק עם הבעייה הרצינית "יוסיף דעת יוסיף מכאוב".
פרק ב' :
(יג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך:
אבל לא כתוב כאן מתוק. יש כאן התייחסות ערכית אבל לא חוויתית. או, בפסוק אחריו:

(יד) החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם:
בטעות מפרשים זאת כביטול הרישא. מה זה מועיל בעצם יתרון לחכמה על הסכלות, כיתרון האור מן החושך, אם מקרה אחד יקרה את כולם. לא כך צריך לקרוא. החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך, וידעתי גם אני, ואל תבוא לסתור אותי שמקרה אחד יקרה את כולם. אני יודע זאת, ולמרות שאני יודע כי כסוף זה כן סוף זה. אבל יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך בפירוש, יתרון של ממש. למרות, שאתה דן עימי ואני מסכים לדון עימך במסגרת "הבל הבלים הכל הבל" , אלא, אלא...,ועוד נראה.
ובפרק ח' :
(ט) את כל זה ראיתי ונתון את לבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו:
נכון, אבל האם אפשר לשלוט בלי חכמה. כלומר החכמה מאפשרת את ניצולה לטוב או לרע אבל יש לה יתרון. בפרק ז':
(יא) טובה חכמה עם נחלה ויתר לראי השמש:

(יב) כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה:

(יט) החכמה תעז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר:
ובפרק ט' :
(טז) ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים: וכל המוסיף גורע .
מה פירוש הדבר הזה? אנו יודעים שהמדע לעולם בדרך, ויש מגבלות לחכמה , אבל יש מגבלה רצינית לא מדעית ; שאנו לא מאזינים לדברים כמות שהם לעצמם. מי שאומר את זה נכון, עליו לכנות זאת, דיון בינסובייקטיבי. כלומר שהוא מוסכם לפחות על חוג מסוים. כי מה זה המשמעות של אובייקטיביות, כאשר אנו לעולם בדרך. כלומר, אני אומר דברים שהם לא מליבי בלבד, אלא יש לי איתם שפה משותפת בתחום מוגבל. זה בעצם דיון בינסובייקטיבי. אבל גם בדיון בינסובייקטיבי , אנו נותנים צבע לדברים הנאמרים ונשמעים. אם דבר זה וזה נאמר ע"י פלוני , אזי זה בסדר . ברם, אם את אותו דבר עצמו אמר מסכן, אנו מבזים זאת. כראייה לדבר אביא לכם דוגמה מדעית. היה פילוסוף גדול בראשית המאה ה- 20 פרגה, שעסק ביסודות המתמטיקה ובלוגיקה מתמטית וחידש חידושים חשובים מאד. פרגה היה נושא ללעג וקלס על חידושיו. במשך 20 שנה גדל דור של מרצים באוניברסיטאות אחרות שחינכו תלמידים ללעוג לחידושים של פרגה. מה קרה, למזלו של פרגה, הוא טעה בספרו השני, שאת הגהותיו הוא נתן לברטרנד ראסל, שהיה כוכב עולה בשמי הפילוסופיה ובשמי המדע לעיון, ושם בקשר להגדרת קבוצת כל הקבוצות הנורמליות (מי שיודע למה הכוונה) מצא ברטרנד ראסל את האנטינומיה המפורסמת שלו, שהמושג הנ"ל, כאשר מגדירים קבוצה, זהו מושג המכיל סתירה פנימית ושלח את ההערה ל-פרגה. פרגה חשב שניתן לתקן זאת, ואמר איך. אבל, למעשה אי אפשר היה לתקן זאת. לא זה היה חשוב. אך, בעקבות זאת , ברטרנד ראסל הכריז ש-פרגה גאון. מה היה קורה לפרגה, אם ברטרנד ראסל לא היה מוצא טעות בעבודתו. מי יודע? אבל עובדה היא, שע"י זה שנפלה טעות, ניצלה הלוגיקה המתמטית מיחס הבוז הבלתי מוצדק מבחינה מדעית, כלפי פרגה. ואחרי 20 שנה שגדולי הפרופיסורים בעולם לעגו וחינכו פרופיסורים חדשים, שגם מה שראסל כתב, לא הספיק לשרש את הדעה הקדומה שלהם, אבל בכל זאת עם הזמן, פרגה קיבל את מקומו הראוי בעולם הפילוסופי המודרני ובייחוד בתחום של הלוגיקה המתמטית. אך איננו יודעים,מה היה קורה , אם לא היה מזדמן לראסל להכריז ש-פרגה גאון , מבלי להוסיף את התוספת, ואני שמצאתי את הטעות הנ"ל, מה אני? (המסקנה מובנת מאליה). אלה הן עובדות, ואת זאת ידע הרבה לפני זה קוהלת, והוא מסביר -לא סתם שמסכן יכול להגיד דבר חכמה. מסכן מושיע, מה שאף גיבור לא יכול להושיע. ואיש איננו מתייחס אליו , כי "חכמת המסכן בזויה".
אם כן, נוכחים אנו, כי יש יתרון לחכמה.
עכשיו נטייל לפי סדר הכתובים המתייחסים למושג שמחה, ונראה את הבקיעים אחד לאחד, שרואים תחת השמש.
כל הדיון עוסק כאמור בתופעות החיצוניות.
בפרק ב:
(א) אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב והנה גם הוא הבל:
כלומר שתיית יין משמח את הלב. והנסיון להשיג שמחה מגילויים חיצוניים אלה, היא אחיזת עיניים. אבל אין לו לאדם שעוסק מתחת לשמש, אלא מה שעיניו רואות. כלומר, הנה פה יש אנשים הנראים שמחים. אצטרף אליהם ואראה מה יקרה.
בהמשך:
(ב) לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עשה: לעניין של ההוללות וקלות הדעת אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה? הרי הנפש איננה שמחה ממש. ומה דן ההמשך בקניינים חמריים. בהמשך:

(י) וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שמח מכל עמלי וזה היה חלקי מכל עמלי:
פה התוספת הראשונה שמחה של ממש היא שמחה, כתוצאה מראיית הברכה בעמל. ראינו כבר, כי יש יתרון לחכמה מהסכלות כיתרון האור מהחשך. מדוע? כי החכמה מביאה לידי הבחנה, שיש משהו, שלא רק חיצוני. יש משהו שקשור לפנימיות. בפנימיות נפשי אני רואה ברכה בעמלי. "כי ליבי שמח בכל עמלי" וזה היה חלקי מכל עמלי. בהמשך:

(כו) כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים גם זה הבל ורעות רוח:
אחר כך, בפרק ג' פוגשים אנו :
(ד) עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד: זוהי מבחינה מדעית הכרת המציאות על חליפותיה ותמורותיה. אבל בידיעה שאין הצמדה של גורם יציב.
אחר כך בפסוק י"ב:
(יב) ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו:
השמחה איננה עומדת לבדה. בשלב ראשון, יש תעודה פנימית של ראיית ברכה בעמל. בשלב השני - בעשיית מעשים טובים, שהם לא רק בממלכת החיצונית, הם מעבירים אותנו לממלכת הפנימית. אם כן, צמידות להשקפה על העמל, לרצינות של העמל לראיית הברכה בעמל. ודבר שני עניין פנימי, של ערכיות, משהו מופשט.
אנחנו נשארים במסגרת אותם נעליים שנעלנו, או ניסינו לנעול. נעליים של "תחת השמש" ושל אכזבה של הבל הבלים. בפרק ה' מוצאים אנו:
(יז) הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמל תחת השמש מספר ימי חיו {חייו} אשר נתן לו האלהים כי הוא חלקו:

(יח) גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכל ממנו ולשאת את חלקו ולשמח בעמלו זה מתת אלהים היא:
ותשוו גם בנאמר בפרק ג' בקשר למושג "מתת א-לוהים"
בפרק ג':
(יג) וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו מתת אלהים היא:
כלומר , מקודם ראינו שמחה של ממש צמודה להשקפה על העמל מפנימיות האדם, מההשקפה של ראיית הברכה שלתוצאות, ולא דבר שטחי. צמידות של שמחה לעשיית מעשים טובים. ופה משהו מעבר לזה. ההכרה שכל זה יכול להיות והשמחה לא תגיע. ומתת א-לוהים , שלמרות שאני עמל, למרות שיש לי הישגים, יכול להיות שהשמחה לא תבוא. מתוך התבוננות והשקפת חיים, אני רואה ברכה בעמלי. יש תוצאות, וגם אחרים אומרים כך, לנוכח עשיית מעשים טובים. אבל להיגאל מהדיכאון שתבוא בעקבותיה שמחה, זה מתת א-לוהים.
בפרק ז' :
טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו:

(ד) לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה:
מה פירוש לב חכמים בבית אבל? גם כאשר אינם בבית אבל, החכם יודע את האיזון ואינו נופל בפח האשלייה ואינו מתעלם מהמסקנה של חתך בזמן. הוא יודע את הפרק הקודם שיש חליפות ותמורות בחיים כנתון, והאדם צריך לחפש את האיזון. אתם יודעים אנחנו בשמחת תורה מזכירים נשמות. ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו ברה"ש וביום הכיפורים. כי היהדות לימדה תמיד את חיפוש האיזון. עיבדו את ד' בשמחה עם "וו" החבור של וגילו ברעדה. כי מי ששמח שמחת אוויל, יש סכנה. אנו יודעים שגם אחרי המועדים יש תעניות בה"ב . אדם צריך לחזור מעודף של שמחה ע"י מעבר קיצוני, כפי שלימד הרמב"ם אל תחושת ההיעדר . כי מתחושת ההיעדר הוא בא אל תחושת הסיפוק - איזהו עשיר השמח בחלקו. ופה לא העיקר , ואנו עוד נחזור לזה, "טוב אשר תאחוז בזה וגם בזה אל תנח את ידך, כי ירא הא-לוהים יצא את כולם". וזה אמור לא רק לגבי שמחה אלא גם כלפי כל נושא. בפרק ח' , ט"ו נאמר:

(טו)" ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכל ולשתות ולשמוח" אבל עם וו חיבור "והוא ילונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לו הא-להים תחת השמש:"
שוב שמחה צריכה להיות מחוברת, מלווה ,צמודה למשהו בעל ערך ממשי.
שוב בפרק ט'
(ז) לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך:
המסקנה היא: תוכל לשמוח לאור הלקח הקודם, כאשר התנהגת לפי רצון הבורא . כי לפני זה לפי שיטתו של קוהלת הוא חוזר תמיד אל אותם נעליים שלו. שלבים אחרי שלבים, יש ערך לשמחה אם היא צמודה לעמל. יש ערך לשמחה אם היא צמודה למעשים טובים. יש ערך לשמחה אם היא צמודה להכרת החסד, לא להיות כפוי טובה, לנוכח מתת א-לוהים. יש ערך לשמחה אם היא מלווה תמיד את העמל. אבל מה הם בני האדם, רובם נשארים תמיד במסגרת החיצונית. "לשחוק עושים לחם ויין ישמח חיים". מה זה לשחוק עושים לחם. הם קובעים סעודה לשם שחוק והוללות, בניגוד לאוירה של סעודת מצווה שמשרה קדושה על משתתפיה. "ויין ישמח חיים והכסף יענה את הכל", זה למראית עין . אבל לפני כן מה כתוב: "אשרי ארץ שמלכך בן-חורין, ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי". כלומר, אנחנו מחפשים את הגבורה הפנימית האמיתית, ולא לא את זה שאדם זוכה בתחרות, שהוא יודע לשתות יותר טוב או מצחיק יותר טוב. איך אומרים הצברים הוא בחור עליז, כולם צוחקים ממנו. בהמשך בפרק י"א פסוק -
(ח) כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכלם ישמח ויזכר את ימי החשך כי הרבה יהיו כל שבא הבל:
כלומר החושך מתייחס לימי ההבל. טוב השמחה צריכה את האיזון, אסור לשכוח בזמן השמחה ,שיש גם אבל. כפי שראינו לב חכמים בבית אבל. בפסוק אחרי זה:
(ט) שמח בחור בילדותיך ויטיבך לבך בימי בחורותך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך ודע כי על כל אלה יביאך הא-להים במשפט: ואחר כך "סוף דבר הכל נשמע את הא-לוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". היה בליבי להביא לפניכם דברים רבים, אבל אצטרך להסתפק רק במסירת תמצית הדברים, מאחר וברצוני לאפשר לכם להתאוורר קצת לפני ההרצאה הבאה. אם כן מהי השיטה בספר קוהלת. השיטה היא לו יהי כדבריך והנה... . יש יוצאים מן הכלל, ולזאת באות הדגמות. "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אפילו בצדיק אחד. יש יוצאים מן הכלל , "כי לא לקלים המרוץ, ולא לגיבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם". מבחינה זו אני מסייג אותך מהסקת הכלל "הבל הבלים כי הכל הבל". איך אתה מכליל פתאום את הכל על החיצוני ועל הפנימי. כאשר אתה דן בדברים פנימיים, שהם מסובכים הרבה יותר מהחיצוניים. הרי אתה מכיר שיש יוצאים מן הכלל, מתוך טענתך שיש צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים. מה אתה רואה, שיש גם מקרים כאלה. יש חובת הזהירות שצריך להבחין בין אמצעי לתכלית. בין ראשית דבר ואחריתו , תוך זהירות מהפתעות. אנו יודעים יש טוב שהוא טוב. יש רע שהוא רע. יש טוב שמוביל לרע, ויש רע שמוביל לטוב. הדוגמאות שמובאות בקוהלת כדי לסייג את האדם מהכללה של הבל הבלים הכל הבל", באים עכשיו לגבי השמחה. כיצד, הוא מעמיד אותם, שלא השמחה החיצונית היא השמחה. אם לגבי שמחה חיצונית, הרי לשמחה זו, מה זו עושה? אבל לאותה מעבר אל שמחה פנימית אותה שמחה שיש בה חסד אל, אותה שמחה שתולה עצמה לא בדבר חולף אלא בדבר מתמיד. לשמחה כזו יש ערך. אם כן מה כאן הטוב המוביל לרע? "השבע לעשיר איננו מניח לו לישון". אבל כאשר ראינו כבר מהי שמחה אמיתית שצמודה לעמל, מותר לומר "מתוקה שנת העובד, אם מעט ואם הרבה יאכל". כלומר אדם שעמל ורואה ברכה בעמלו, אין לגביו משמעות לגבי כמות האוכל. (וזאת בידענו שלא בריא לאכול הרבה לפני שהולכים לישון). אמנם מתוקה השינה , אפילו אם הוא אוכל הרבה. אבל השבע לעשיר אינו מניח לו לישון , ובצורה מפורשת, אחר כך," יש רעה חולה ראיתי תחת השמש, אושר שמור לבעליו לרעתו".
בפרק ח' (יד): יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אלהם כמעשה הצדיקים ". בין הסוף יש גם באמצע, אומר רק את הפסוק הזה כי יש לו חשיבות ואחר כך אעבור בקיצור אל המסקנות הסופיות. אין בקוהלת רק סוף דבר הכל נשמע. יש גם "אמרתי אני בליבי על דיברת בני האדם לברם הא-לוהים" בחרם הא-לוהים . זוהי בחירה של הא-לוהים שהוא ברא את האדם בדעת; ברא אותו כצלמו וכדמותו. במה שונה האדם מן הבהמה בעקבות הפסוק בפרק ג, י"ט : "כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה, ומקרה אחד להם..." אם אתה דן רק בתופעות החיצוניות מקרה אחד להם "כמות זה כן מות זה". ורוח אחד לכל . "ומותר הדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל". כאשר הכל הבל לפי פירושו של מר בלסקי. אם כן, בתופעות הטבעיות אנו בדרך כלל יודעים לנתחם. ברם, כאשר אנו מגיעים לעמוד על טיבם של התופעות הנפשיות, יש כבר ספק, המזהיר אותנו משימוש בהכללות. איך הכל הבל? באמת מי יודע אם רוח האדם ,העולה היא למעלה ורוח הבהמה , היורדת היא למטה לארץ? האם אנחנו יודעים זאת? האם תמהר להסיק מעובדת כליון הגוף? והרי אני כבר לימדתי אותך, דרך מושג השמחה, ששמחה ממשית היא מתת א-לוהים. כלומר, איננה עניין חיצוני, אלא עניין פנימי. פה בתחום הפנימי, המרכיב הרוחני הנפשי של האדם, היודע אתה במקרה כזה להחליט לגבי רוח אדם זה? אם כן, את הא-לוהים ירא!
ומכאן למסקנה של דיון זה . אנו יודעים כי במסכת כתובות וכן ממסכת בבא-קמא, כי ברי ושמא, ברי עדיף. מה מנסה קוהלת כאשר הוא נועל את הנעליים של התופעות החיצוניות תחת השמש.
הוא מנסה להעמיד את האדם על העובדות . שיש יוצאים מן הכלל וצריך להיזהר מהכללות. יש טוב שהוא טוב ויש רע שהוא רע. יש טוב שמוביל לרע ויש רע שמוביל לטוב. מהי המסקנה הראויה מזה? נכון, יש צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים, אבל יש גם והא-לוהים יבקש את נרדף . הרי זו עובדא שאנחנו יודעים (בשפת ההמונים-משל הדיוט) כי סוף הצדק לנצח, או לחילופין סוף גנב לתלייה. כלומר, זה חי בתודעת האדם ובחכמתו, שלפחות בטווח הארוך הצדק נוצח. אבל לא בהכרח רק בטווח הארוך. אם כן ברי ושמא, ברי עדיף. מהו הברי? הברי הוא - שמפני שלטווח הארוך הצדק הוא וודאי (לא היה לי זמן להביא לפניכם את הציטוטים כאן) ובטווח קצר הצדק לפעמים הוא מצוי, ולפעמים אין רואים זאת. לכן, ברי ושמא ברי עדיף. או שאין לך בן-אדם דבר, ואין זה נכון. כי אתה יודע שבמציאות החיים, כי א-לוהים כן יבקש את נרדף. איך אתה רשאי להתעלם מזאת, אם כן, ברי ושמא, ברי עדיף. אתה חייב להגיע ליראת הא-לוהים. אתה חייב להגיע לאותה מסקנה ששומר מצווה לא יידע כל דבר רע. אמרתי לכם עוד קודם, שהפתיחה קשורה לסוף וכן כי הסוף והתחלה קשורים לאמצע. מה זה בעלי אסופות? דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות ניתנו מרועה אחד. יש המפרשים את האסופה כסוג של דורבן. אך יש המפרשים לפי החכמים בדרך הבאה: דברי חכמים והנמשל לכך, הוא כדורבנות . והאסופה האם היא מפרשת את הסוג המסוים של הדורבן, או את הסוג המסוים של החכמים. במסכת חגיגה דף ג' עמוד ב' מוצאים אנו:
"למה נמשלו דברי תורה לדרבן לומר לך מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין תלמוד לומר מסמרות אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין; תלמוד לומר, נטועים מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין. בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה (כלומר דברים הסותרים זה את זה) תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמות פר' יתרו) אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין בלשון הזה אמר להם אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו". אחד הדברים שר' אלעזר בן עזריה אמר -היה בהקשר להתייחסות לסנהדרין קטלנית. אם כן, פטור בלוא עונש לא כלום. סנהדרין שאחת לשבעים שנה פוסקת דין מוות נקראת קטלנית. הגיב על כך, ר' עקיבא ,שאילו לו הוא ורבי טרפון היו יושבים בתוך הסנהדרין, הם היו מונעים הוצאת פסק דין כנ"ל. ברם, הכרחי עונש מרתיע . אם כן, טוב שיודע להבחין מה טיבו של הדור ולקבוע שהניסוח של שבעים שנה נבע מנוכחות של ר' אלעזר בן עזריה בדור ההוא. כי איך יודעים אנו מהי אמת המידה , כדי שהעונש יהיה מרתיע. הכל תלוי בדור. אשרי הדור שר' אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו. אם כן , מהו הספר קוהלת. קוהלת בא לרמוז, כי כל מה שהבאתי לפניכם בספר זה אסופה של דברי חכמים שאמרו דברים סותרים זה לזה. מה שביקשתי אני לעשות בכל החמר הזה - איזן, חיקר וכו' . האזנתי לכל הדברים האלה. נעלתי את הנעליים של מחזיקי הדעה של "הבל הבלים הכל הבל". מתוך דבריהם הובלתי אותם לכך, שאסור להסיק מסקנה נחפזת, מן התופעות החיצוניות גם אל התופעות הפנימיות. הבאתי אותם לידי כך, שראיית העובדות כוללת גם את ההתייחסות לחוויה הדתית, וכן ההמלצה - כשתדור נדר לא תאחר לשלמו . כאשר תלך לבית הא-לוהים תאזין בקשב לדברי החכמים. קוהלת זה האסופה של דברי חכמים שמלכתחילה מתחייבת. היא מאשרת שיש חוקיות מחזורית בטבע, אך היא כוללת את חוקי הרוח. וראייה לכך, "מי יודע אם רוח בני-אדם , העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה? והרי יש רוח. ויש חוקיות מסובכת יותר , בגלל הבחירה החופשית של האדם. יש צדק שמתגלה בטווח ארוך, ולפעמים הוא מצוי גם בטווח הקצר , וברי ושמא ברי עדיף.
שיש דברים ערכיים העדיפים על קניינים חמריים, אי אפשר בלי להזכיר "טוב שם משמן טוב". וכמובן, שאם אתה עוסק בניסיון האנושי, אתה חייב, לפי האמת, הראשית הסוף והאמצע להתבונן בתופעה המוכרת. קיימת תופעה דתית, ואפשר להיות דתי, לא רק לפי מצוות אנשים מלומדה. וההשוואה הנכונה היא - לא להשוות את החסרונות שיש בדתיים עם היתרונות שיש לבעלי חכמה. כי אם השוואת גובה ראוי שתתבצע לא לפי הקצה הנמוך, בו נמצאים עם רמת האפס או למטה ממנו. ההשוואה היא - עם בני אדם לפי הקצה העליון. ובקצה העליון , טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך. כלומר טוב שתאחז גם החכמה וגם בחוויה הדתית. כי כאמור, ירא א-לוהים יצא את שניהם. אמרתי לכם, כי העיקרון הנ"ל זהו גם מה שמאפיין את תורה שבכתב ותורה שבע"פ . ולהשלמת ההבנה בנושא הנידון יש גם להתייחס לנושא של "וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". כלומר בנתונים מסויימים נוהגים בדרך אחת. ובנתונים מסויימים שונים נוהגים אחרת . ויש גם כתוב שלישי שמעמיד כל דבר בפרופורציה הנכונה. מהי גדולתה של היהדות? יש לכך זיקה עם כלל חשוב (הטעון הדגמות רבות שמעבר לנושא) והוא: שאני יכול להחזיק בשני דברים הנראים לכאורה כסותרים זה את זה. בתנאי אחד, שאני מתיישר לפי ההלכה. שבעים פנים לתורה כן, כל עוד שלא נפסקה ההלכה. ברם, ברגע שנפסקה ההלכה, עד שלא יקום בית דין שגדול יותר במניין ובחכמה, דעה לחוד ומעשים לחוד. הדעות שלי יכולות להיות אשר תהיינה, והן לגיטימיות בתנאי שאינני עושה שקר בנפשי. כאמור, יש חופש בדעות ולא במעשים; כי מרגע שנפסקה ההלכה, היא מחייבת. אם כן, הבשורה הגדולה של קוהלת מבחינת המתודה, - היא ההצלה מהעקרות של הפילוסופיה היוונית. לא "טרציום נון דאטום" כלומר, לא אפשרות זו או היפוכה, ואחרת היא מן הנמנע, שמובילה להרבה סתירות ואנטינומיות, והדוגמאות לכך מרובות ובדברים חשובים, אך לא נגלוש לכך כרגע. יש בשורה גדולה בספר קוהלת ואותה אומר ואסיים, או ליתר דיוק אפסיק את הדיון שלנו. הרב קוק זצ"ל הבחין בבשורה הגדולה הזאת והיא נמצאת בפתיחה (העמוד הראשון) של ספרו "אורות התשובה". והיות והערב ליל הושענא-רבא, וזה משלים את 40 ימי הריצוי,
הרחמים והסליחות, עדיין מותר לנו להזכיר את אורות התשובה ובלי שום ספק את כתביו של ענק הרוח -הרב קוק. "א-לוהים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים". הרב קוק רואה בזה בשורה גדולה למין האנושי. אם כן, בניגוד להשקפה בשדה הפסיכואנליזה, שהניחה את התסביך כיסוד הבנת נפשו של האדם, בא הרב קוק ולימד גזירה שווה מתופעות בריאות הגוף על בריאת הנפש; ואמר עפ"י קוהלת כשהוא מצטט את הפסוק הנ"ל . המצב התקין של האדם הוא נפש בריאה בגוף בריא. זוהי בשורה גדולה שיש בספר קוהלת. למרות דעות סותרות הקורעות ושוסעות את המחשבה. כאשר רואים צדיק ורע לו זה קשה להבנה. אבל אם מותר להשלים את מה שכתוב בתורה שבע"פ, בקשר ל"ביקשו חכמים לגנוז את ספר קוהלת , בגלל דברים שמטים לצד מינות. אומר לכם על רגל אחת. שיש גם בעניין שכר ועונש, בדיוק ברמז גם בקוהלת. קוהלת מגניב את מה שמסכת קידושין אומרת באריכות. ומדובר בנושא של שכר ועונש. הספק המכרסם בלב ,זהו צדיק ורע לו רשע וטוב לו. הנביא ירמיהו אומר "צדיק אתה ד' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר עימך. מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד?" ואיוב זועק באופן דומה" והמשורר הלאומי ביאליק אומר בשירו "אם יש צדק יופע מיד. אך אם אחרי הישמדי מתחת רקיע הצדק יופיע ימוגר נא כסאו לעד". לצערנו ,אנו מכירים מתולדות עם ישראל, קורה שהצדק מופיע (מבלי שאנו מזהים אותו כשכר) גם לאחר שכבר נספה חלק מהעם מתחת הרקיע. כאמור, במסכת קידושין דף מ' מדובר שצדיק מקבל רוב עונשו בעולם הזה ורוב שכרו בעולם הבא. ואילו רשע להיפך, מקבל רוב שכרו בעולם הזה ורוב ענשו בעולם הבא. היבט זה מרומז כאמור בספר קוהלת. פרק ד' :
(ט) טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם: כי כל בעיית קוהלת היא בעיית השכר והעונש. רק במסגרת שני עולמות (העולם הזה והעולם הבא), ניתן להסביר את קיום השכר והעונש. כי אם יפול נושא השכר והעונש, אז אם אתה מתייחס רק למתרחש מתחת לשמש יפול הכל. רק תחת השמש, הרע לצדיק מדכא את הלב. מהי משמעות פסוק (יא) גם אם ישכבו שנים וחם להם ולאחד איך יחם:.מה זה ושכבתי עם אבותי. . אם אני הולך עם מחשבת השכיבה, בידיעה שיש עולם הבא, אני יכול להיפטר מתוך סיפוק מהחיים. כמובן , שזה תלוי מה הכילו חיי קודם. כי יכול להיות שמנת חלקי היו חיים קשים, ובכל זאת לא רעים. ניתן לצעוד לקראת השכיבה עם אבותינו ללא קור בנפש, בידיעה שיש עולם הבא. והשנים, ידיעת מציאות העולם הבא משרה חום בלב. ולאחד איך יחם? אם נתייחס רק לתחת השמש בלבד, אין חום במחשבת השכיבה עם אבותינו .
(יב) ואם יתקפו האחד השנים יעמדו נגדו והחוט המשלש לא במהרה ינתק: יוצר המשולש הוא בורא העולם ומנהיגו. בורא העולם הזה ובורא העולם הבא . הבה נתפלל שיהיה טוב לצדיקים, לא רק בעולם הבא כי אם גם בעולם הזה.
גדליהו רחמן: בוגר האוניברסיטה העברית במקצועות מתמטיקה ופילוסופיה. פרסם מאמרי הגות רבים וכן ערך בשנים תשכ"ח-תשל"א בטאון להגות יהודית בשם מ.ת.ת (מציון תצא תורה).בשנת תשס"ה יצא לאור ספרו "פרוזדור הקליטה בעולם של חמישה ממדים" בהוצאת ספרים "מ. מזרחי".
ד"ר אליעזר רחמן: בעל תואר PH.D בכימיה מטעם מכון וייצמן והאוניברסיטה העברית. עבד במכון וייצמן ובמכון הביולוגי בנ"צ, וכן השתתף כחבר מערכת ב-בטאון הנ"ל.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב