מה בין הסדרים של יחסי משק וקהילה,
הפרדת המשק מהקהילה, וניהול עסקי.
ולאן ממשיכים ..............
ניסיון להסביר בפשטות,
נושא מסובך
ינואר 2005
פרק א'.
כך היה בקיבוץ עד.............
עד "המשבר בהתיישבות".
בקיבוץ האידיאולוגי עליו חלמו ההוגים.
מתוך תקנון הקיבוץ שאושרר על ידי החברים בשנת 2000
יסודות הקיבוץ
3. הקיבוץ הינו התאגדות חופשית של אנשים למטרות התיישבות, קליטה, קיום חברה שיתופית המאורגנת על יסודות של בעלות הכלל על הקניין, עבודה עצמית, שוויון ושיתוף בכל שטחי הייצור, הצריכה והחינוך. הקיבוץ הוא יישוב נפרד.
הקיבוץ רואה את עצמו חלק בלתי נפרד של תנועת הפועלים בישראל, כחלוץ התחייה הלאומית ושואף להקים בישראל חברה סוציאליסטית הבנויה על יסודות של שוויון כלכלי וחברתי.
4. כל חבר קיבוץ קובע את מקום מגוריו הקבוע במקום היישוב של הקיבוץ (להלן - "היישוב הקיבוצי"), מעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא כוח עבודתו, ומוסר לקיבוץ את כל ההכנסות והנכסים הנמצאים ברשותו או המגיעים לידיו מכל מקור שהוא, למעט נכסי החבר כהגדרתם בתקנון זה, והקיבוץ קובע את עבודתו של החבר על כל הקשור בה, ומספק את כל צרכיו, לרבות צרכי התלויים בו היושבים כחוק ביישוב הקיבוצי (להלן - "התלויים בחבר"), בהתאם ליכולתו, וכל אלה בהתאם לכללים הנהוגים בו כפי שנקבעו על ידי מוסדותיו המוסמכים, הכל כמפורט בתקנון זה.
באם נסכם, זה יראה כך.
? קבוצת חברים בעלי עבר משותף - כל שהו.
? מקיימת חיי חברה ופעילות כלכלית משותפת.
? מקיימת בקפדנות "קולקטיביות רעיונית".
? מנהלת את הבעלות המשותפת של "כל" הנכסים היצרניים והצרכניים.
? קובעת את סדרי העדיפויות של הקבוצה מעמדה של ראיה כוללת על מכלול הסעיפים שהוזכרו.
כבד מה ?
היום זה כבד לא רק להסברה אלא גם להאמין, שאומנם כך חשבנו שיתנהלו החיים בקיבוץ לאורך דורות רבים.
האומנם זהו הבסיס האידיאולוגי למענו באנו לקיבוץ ושכך רצינו לקיים קיבוץ בימים הרחוקים ההם - במפורש כן ! אולי לא הינו מודעים לקשיים, ואולי לא כולנו הבנו את מלוא המשמעויות והקשיים הכרוכים במימוש הרעיונות האוניברסאליים בחברה רב גילית בסביבה משתנה, אבל רצינו באמת לחיות על פי הרעיונות הבסיסיים שהתגבשו בתקנון הפורמאלי של הקיבוץ.
לא לפני המבול, אלא בימינו אנו.
על הקיבוץ הזה, המוגדר בתקנון שאישרנו בהצבעה רק לפני כמה שנים אומרים "מביני דבר" רבים: "הוא לא יחזור" !
אבל, צריך להודות, שהיה פעם קיבוץ כזה ! ובימים ההם:
? הנקלטים היו צריכים להיות חניכי התנועה.
? החברים היו צריכים להיות חברים "בהסתדרות העובדים" - לפני שהייתה "ההסתדרות החדשה".
? החברים היו צריכים להיות חברים במפלגה פוליטית אחת. והמיסים למפלגה נכללו כסעיף בהוצאה התקציבית המשותפת.
? וכל שהיה לחברים היה שייך לקיבוץ. - כי לחברים לא היה כלום. ההורים בדרך כלל היו בחיים וטרם היו ירושות.
? וכספי הפיצויים מגרמניה הועברו לקופת הקיבוץ כדבר מובן מאליו. ואני אפילו זוכר בן קיבוץ שהתחתן והעביר סכום מכובד שנאסף כמתנה.
? ואת ההחלטות קיבלנו ביחד. כול הסעיפים היו חשובים ועמדו לדיון והכרעת החברים בדיונים פתוחים, ובהצבעה גלויה של הנוכחים בדיון.
? הייתה שיחה אחת. מזכיר אחד. מזכירות אחת ובאחריותה כל השאר. כולל ועדת המשק - שהביאה את הנושאים שבאחריותה להכרעת "השיחה" אחרי דיון מוקדם במזכירות הקיבוץ.
? ל "דעת הקהל" היה משקל מכריעה בהתנהגות הפרט. לא בירור במזכירות הטריד את מנוחתם של פורצי גדר אלא "מה יגידו עליהם החברים".
? והאמנו שהעזרה והערבות ההדדית הבלתי מוגבלים, הם עקרונות שבלעדיהם אין קיבוץ.
"תוכנית המשק" , הייתה תוכנית כול הפעילויות של השנה השוטפת והתייחסה למכלול הפעילויות:
הכלכליות, היצרניות והחברתיות. לא הסכמנו לתת לשום גורם ניהולי מלבד השיחה, להחליט בנושאים שנגעו לכולנו.
משקל קולה בהצבעה של "החברה הסורגת" היה שקול למשקל ההצבעה של "הגאון התורן", או כל בעל תפקיד "חשוב" אחר.
חלפו השנים. משברים כלכליים וחברתיים שפקדו קיבוצים בודדים במקומות שונים, הניעו תהליכים ששחקו עקרונות בהם האמנו בתום לב, תהליכים שאמורים היו "לתקן" עיוותים, או מה שחשבנו כי הם עיוותים.
אימצנו שינויים, ולא אמרנו "קיבוץ מתחדש". ראינו ב"שינויים", התאמות הכרחיות לשינויים בסביבה ולניהול טוב יותר של עניינינו המשותפים. בדיונים, השתתפו מספר סביר של חברים. גם אז לא השתתפו מספיק. אבל לא מסיבות של "ברוגז" עם הקיבוץ. הצבעה הייתה גלויה. ונשבה רוח אחרת.
"הסורגת" כבר לא מצביע במה שהיא לא מבינה !
"מכונת התפירה" איננה מתחרה שוב על הכספים הדרושים להרחבת המפעל.
אסור היה להמשיך במצב שבנית בתים לחברים יתחרה ברכישת הטרקטור לשלחין.
שעובדות בקומונה, במטבח ובחינוך יכריעו את ההחלטה בנושא הריאקטור למפעל.
ושינינו ! אנחנו בעלי האידיאולוגיה, שהגענו לקיבוץ הראשוני האמור להיות הדגם של החברה החדשה, החברה הצודקת והאנושית. אנחנו שינינו את כללי המשחק.
שינינו כי לא יכולנו לחיות על פיהם.
כמה מהשינויים משמעותיים אפילו מהשכר הדיפרנציאלי שאמצנו בפועל.
הנהגנו שכר דיפרנציאלי של ממש, מנהלים כותבים ומתחשבנים על פיו ושומרים את הרשימות רחוק מעיני ציבור החברים, במגירות שהגישה אליהם מסווגת ויש מאמינים, שהאחרים לא יודעים. איזה נאיביות.
הביטו למשל בשאלת: "ההשתייכות הפוליטית." האם המצב היום דומה אפילו במשהו לעיקרון שדיבר על: "קולקטיביות רעיונית"? נפרדנו מהעיקרון הזה בתהליך ללא כאבים ומעולם לא התענינו האם היו לכך השלכות על יחסי החברות בין החברים בקבוצה. האם יש מי שהוא שיגיד כי לא היו השלכות? ושאין השלכות כאלה גם היום?
ועוד לא נאמרה המילה האחרונה בנושא ההשתייכות הפוליטית.
הימים שבהם האמונה ברעיונות ובדרך פוליטית גרמו לפילוג של ממש. גרמו לעזיבת בתים ופירוד של משפחות. הימים ההם לא יחזרו כי בין היתר ויתרנו - חלק גדול מאיתנו, בטח - על הרצון להיות "אוונגרד של תנועת הפועלים", אם בכלל הינו - כולנו - כאלה, אי פעם.
והסביבה בה ניהלנו את חיינו הלכה והשתנתה, ואנחנו אפילו לא הרגשנו.
לקח לנו שנים להבין שהכללים על פיהם מנהלים נכסים יצרניים ופיננסיים, שונים מהכללים בהם מנהלים את חיי החברה בקבוצה. שלא לדבר על כי לא הבנו את משמעותו של השינוי הפוליטי במדינה וכול שההנהגה המליצה היה לאסוף כסף מכול מקור אפשרי, כסף שבסופו של יום, גרר אותנו למשבר שיתכן ולא הינו מגיעים אליו במהירות כזאת ולמשבר בעוצמה כזאת.
לא השכלנו להבין שאסור לשעבד את החיסכון כדי לגייס "הון סיכון".
השימוש ב"מנוף פיננסי" והלוואות צמודות מדד או מט"ח, בריביות לא זולות, שימשו אותנו מבלי לחשב את סך כול הסיכון היכול לגרום לפשיטת רגל. הינו בטוחים שקיבוץ לא יכול לפשוט רגל. הינו בטוחים שהתנועה ערבה לדמי העזיבה שלנו. ולפנסיה שלנו, ולקליטה במקום אחר אם לא נסתדר בביתנו.
והכול עשינו על בסיס של ניהול חשבונאי חובבני שלא ידענו לעשות בו שימוש. - ואולי לא רצינו.
העדפנו פקידות נבחרת לתקופות קצרות. "קדנציות". ללא כלי בקרה יעילים וציבור חברים שהחליט כי אינו מבין בכלכלה. הוא מבין רק בתקציבים !
אני בטוח כי בכול קיבוץ יש שיוכלו לנתח על פי ההתנהלות, מי היה מרכז המשק של תקופה א', או תקופה ב' גם על פי מה נעשה בעת הקדנציה אבל לא פחות בתוצאות שנשארו ל"בא אחריו".
היום, ויתרנו לגמרי על הרצון להבין. בלבלו אותנו במספרים מניפולטיביים, ומשכנעים אותנו כי איננו מבינים ושזה קשה להבין, והשתכנענו. מצביעים על פי אינטואיציה ולא ממצמצים.
פרק ב' התנועה ואנחנו. (אנחנו משמע החברים והקיבןץ)
התנועה כשלה בנקודות קריטיות !!! התנועה "זייפה" בקיום העקרונות האידיאולוגיים וגררה את הקיבוצים לנהוג כלפי התנועה במבט של: "כבדהו וחשדהו" ולא כ"מנהיגה ללא ערעורים".
התנועה לצורך ההסבר, מיוצגת על ידי המזכירים והפעילים שגויסו לנהל את התנועה בתקופות השונות. - (היום הם מנהלים "זרם שיתופי" האמור לתקן את מה שקלקלו כאשר יכלו למנוע).
מתי שהו, התנועות החלו עוסקות במסחר של תשומות וכסף, כאשר "לקוחותיהם" היחידים הם חברי התנועה. קרי: הקיבוצים.
והגרוע מכול. בניסיון להבטיח את האשראי שניתן ללא פיקוח, נחתמו ערבויות צולבות בין קיבוצי התנועה והמוסדות שבשליטת התנועה.
התנועות העמיסו את הסיכונים הנובעים מפעילות כזאת על עצמה, ועל כלל הקיבוצים (החברים בתנועה) ועל כלל הארגונים שהקיבוצים הקימו לעצמם, נשענים על כול הנכסים שבידי הקיבוץ הבודד, כולל רכושם הפרטי של החברים, והחסכונות. - אם היו כאלה.
אפרופו.......... חסכונות לא נצברו ולא הופרשו כספים לחיסכון מתוך אמונה אידיאולוגית כי:
"הקיבוץ הוא הערב לכול צרכי החברים בהווה, בעתיד ובכול עת. לתמיד. ואם לא הקיבוץ, ודאי התנועה. וההסתדרות והמדינה." רק אוטיסטים יכלו להאמין בזה או אנשים תלושים בהבנת המציאות. והיום מה? נשאר מישהו שעוד מאמין בזה?
האמנו שבנק הפועלים הוא שלנו. שתנובה היא שלנו. שהממשלה היא שלנו ותהיה שלנו לתמיד. לא יכולנו להעלות על הדעת כי יכול להיות גם אחרת.
בביתנו, נהגנו "לשתות" את היתרות של "תוכניות המשק" עוד בטרם יצרנו אותם.
לא זכור לי כי גירעונות של שנים קודמות, נרשמו בראש סעיפי ההשקעות של השנים שיבואו. כול שנה התחלנו לספור מההתחלה. הפסדים מצטברים לא היו בבחינת "פונקציה" שצריך להתחשב בהם. כך נהגנו בתקציבי החברים וכך נהגנו בתקציב הקיבוץ.
וביום פקודה............... התנועה שלנו, שהייתה צריכה לשמור על נורמות ראויות. על מעמד מלכד, מדריך, מייצג. תנועה מכובדת, שליחה של הקיבוצים מול גורמים אחרים ורשויות המדינה, הצטיירה - בצדק - כגורם גובה חובות, מסובך פיננסית, מנסה לשרוד בעצמה, מתחרה עם הנושים הרבים על כספים שבוזבזו בלי חשבון.
לא כולם. אף פעם לא כולם. אבל הרבה. מספיק כדי להביא אותנו עד פשיטת רגל.
והחייב כסף, הכושל והמבקש רחמים להישרדותו, מגורמים שהם יריבים פוליטיים, איננו יכול לצפות כי הדברים יהיו פשוטים.
בעקרונות שנכפו בהסדר הקיבוצים, שנחתם בין התנועות, הממשלה והמערכת הבנקאית, הסכימו התנועות, בשם הקיבוצים כולם - באין ברירה אולי - להתחייבויות של החזר חובות, בסכומים שעבור רבים מהחברים (הקיבוצים) היו מעבר ליכולתם.
והתנועות היום??? - מנסות לשפר תדמית. זרם א' נלחם בזרם ב', לעיני הממסד הלא אוהד בו אנחנו תלויים, ומצליחים לא רע לשבש כול חלקה טובה.
התקופה שלפני פרוץ המשבר, בזמן המו"מ על ההסדר הפיננסי ובשנים שלאחר החתימה על ההסדר, ועד ימינו אלה, תירשם "כתקופת ההישרדות" של חברי (קיבוצי) התנועות, ויש אולי קיבוצים שלא ישרדו. (כך אומרים המומחים.) ומה יהיה על חבריהם? תלוי. יש ויגיעו להסכמות מרצון ומתוך הבנה, הסכמות שצריכות למנוע פגיעה בחלשים ובכאלה שאינם יודעים או יכולים לדאוג לזכויותיהם, ויש שלא.
התהליכים האלה השפיעו על ירידת קרנה של התנועה בעיני חבריה. על מערכת היחסים שבין החבר לקיבוצו. ועל רצון וצורך לבחון כללי התנהלות שהיו תקפים שנים רבות. פנינו לשחוט "פרות קדושות".
ובדרך של מציאת פתרונות ושינויים, התברר כי "הכול קשור בכול". פני החברה השתנתה.
קלטנו ללא תנאים מוקדמים וללא עבר משותף. ויתרנו על "הקולקטיביות הרעיונית" בהיותה כובלת ואנטי דמוקראטית. הפרטנו את "מחסן הבגדים" בהיותו לא מתאים לרמת החיים העולה ולנטיעת ליבם של החברים.
הגבלנו את הסעיפים עליהם רוצים להחליט במשותף. ויתרנו על ההצבעה הגלויה.
אימצנו את "ההודעה" של בעלי תפקידים שונים כאילו הייתה זאת החלטת רוב. את האחריות לדיונים על נושאים חשובים הטלנו על ערנות הציבור האמור לבקש דיון על הודעות שאינו מסכים להם.
ואת רשימת הנושאים ש"בסדר העדיפויות",פיצלנו על פי נושאים: משק וחברה והבאנו לתוך "המיטה" הפרטית, המשותפת, הבעייתית, יועצים מומחים, חיצוניים, בעלי רקורד במגזרי המשק הפרטי והממשלתי, בעלי אוריינטציות שונות, אחרות מהעקרונות הבסיסיים שאמור הינו לקיים.
עקרונות שמקורם בחברה הכלכלית חברתית הסובבת, שאנחנו רצינו להיות לה אלטרנטיבה. ונתנו ליועצים להוביל תהליכי החלטה חדשים, בקביעת סדר החשיבות של הנושאים המרכזיים בחיינו.
לכול אחת מההחלטות שקיבלנו היו השפעות לא רק לנושא הפרטי אלא לתחושות ולהתנהגות החברים בינם לבין הקיבוץ ובינם לבין עצמם.
דני פלד חבר בקיבוץ ניר יצחק, הרבה שנים.
