למה 

"למה?"

אין כמעט מורה רוחני, מדריך, מטפל או כל אחד שעוסק בהכוונה של בני אדם שלא יציע / מציע לתלמידיו לחפש ולבדוק את הסיבה לכל דבר ועניין. שאלת ה"למה" הינה אחת השאלות היותר נפוצות והיותר מתסכלות בהוויה האנושית. למרות הקושי, לכאורה, לקבל תשובות מהותיות לשאלות מהותיות, ולמרות שיש שיחלקו על הצורך בכלל להמשיך ולשאול שאלה זו, אני גורס שיש לה חשיבות מרובה והתשובה לכך נעוצה אי שם בהבנה הבסיסית של ראשית הבריאה הזו.
העקרון המנחה שמקריות אינה קיימת ומכך שלכל דבר ועניין סיבה ומסובב מבהירה מיד שהבנת הסיבה הינה השלב הראשון בהבנת המציאות ובהבנת כל תהליך. ברור אם כך, כי תחילתו של כל דבר ועניין הינו ביצירת סיבה לקיומו / מימושו.
עד כה לא חידשתי דבר, החלק המעניין בנושא זה מתחיל בהסתכלות על המצבים שבהם אנו עוסקים בהבנת הסיבה לעומת מצבים אחרים בהם איננו מתעסקים כלל בשאלה זו. מעט כנות תוביל כל אחד לראות ולהודות ששאלת ה"למה" עולה תמיד בעת מצוקה, כאב, מחסור, אי הצלחה וחוסר אושר. לעומת זאת במצבים הפוכים של שמחה, הצלחה, התרוממות הרוח, אושר וסיפוק אין כל סימן ואפילו לא צל של סימן לשאלה "למה". כלומר התהייה והרצון להבין את הסיבה נובעת ומונעת דווקא מקוטב השלילה ולא מקוטב החיוב. אם, לדוגמה, נשאל קבוצת רוקדים "למה הם רוקדים" נקבל בפליאה תשובה פשוטה כמו "כי אנחנו שמחים", אך אם לעומת זאת נשאל קבוצת אבלים "למה הם אבלים", באם אבלותם אינה נובעת ממותו של מישהו הרי שהתשובה שנקבל תהיה פשוטה גם היא אך שונה "איננו מבינים למה החיים הם כאלה קשים". אין לנו כל צורך להבין מדוע אנו מחייכים ומאידך אין לנו מנוח בניסיון להבין מדוע אנו עצובים. השאלה והתהייה, הרצון להבנה נולדים מתוך כאב, בני אדם מתחילים לתהות על קנקנם, על מהותם על עצם היותם כאן בעולם הזה רק מתוך מצוקה, אין בני אדם עסוקים בניסיון להבין כל עוד הכל זורם בחייהם. מציאות זו, אגב, מתקיימת בחלק האתיאיסטי של החברה האנושית, בצד הדתי השאלה והתהייה עוקרה מראש "אלוהים נתן ואלוהים לקח..." השאלה אינה קיימת, או ליתר דיוק אינה נשאלת בקול. הדת - כל דת - פטרה סוגיה זו בעודה באיבה על ידי העצמת כוחו של האלוהים לרמה אבסולוטית של המחליט והקובע מי ישמח ומי יעצב ולא רק זה אלא גם למה זה ישמח וזה יעצב. ואם חלילה קיימת תחושה של חוסר צדק מצידו של האלוהים הרי שגם לזה יש תשובה מן המוכן - "אם לא בעולם הזה הרי שוודאי בעולם הבא".
לממהרים להכריז על האפיקורסיות שלי, המתינו רגע, השאלה שבבסיס מאמר זה אינה קיומו או אי קיומו של אלוהים כלשהו, השאלה נוגעת למהותו של אלוהים זה או אחר. אינני מערער על קיומו של אלוהים, נהפוך הוא אני מצדד בכך! אך האלוהים שאני מצדד בקיומו וככזה הוא אף מופיע בכתובים (ספר בראשית פרק א' פסוק א') הינו ה"סיבה". יקשה עליכם להכחיש ולהתעלם מהעובדה הפשוטה שבכל פעם שמתקיים קושי כלשהו אנו מפנים את שאלת ה"למה" לאלוהים, אנו מחפשים אצלו את התשובה. לא בכדי אנו עושים זאת אך ודאי שלא מהסיבה שאותה נטעו לנו בראש מזה אלפי שנים, לא משום היותו "בורא עולם" אלא משום שהוא מהווה הגדרה מדוייקת של הסיבה. האמירה "כל אחד והאלוהים שלו" אינה עוד אמירה בנאלית וסתמית אלא אמירה שעומק הבנתי מצוי בה, לכל אחד מאיתנו יש את מכלול הסיבות שלו ומכלול סיבות זה מהווה את האלוהים שלו, למכלול זה הוא פונה כאשר הקושי מצוי בחייו ומשם הוא מבקש תשובה. אלוהים אינו הבורא ואת זה ניתן להבין בנקל רק מקריאת הפסוק הראשון בבראשית "בראשית ברא אלוהים." פרוש הפשט המשנה את הטיית הפסוק באופן שיובן כאילו אלוהים הוא הבורא בראשית ומכאן גם ההמשך, הוא פרוש ברמת הפשט שנועד ומתאים לקיומה של הבורות והנבערות כבסיס כח לכל דת שהיא. הבורא בסיפור הבריאה מופיעה לשבריר של שניה כי מיד הוא הופך לנברא, הבורא בורא את בריאתו על מנת לחוות אותה ועל כן המעבר בין בורא לנברא הוא מיידי. זו בדיוק הדרך שבה אנו, בני האדם מתקיימים, אנו הבוראים של חיינו ובאותו הרף עין אנו הופכים להיות הנבראים של בריאתנו.
יש כאן הבנה עמוקה אך פשוטה שמהווה את הבסיס והשורש של כל חיינו כאן ועכשיו, אנו חווים בכל רגע את הכפילות של בורא ונברא, כי בכל רגע אנו בוראים את הרגע הבא ובהגיעו אנו חווים אותו כנבראים. אין אדם בעולם שיכחיש את מעורבותו ואת חלקו הבלעדי להצלחות שבחייו, ואין אדם בעולם שלא מנסה להכחיש את מעורבותו ואת חלקו בכישלונות שבחייו. אין אדם בעולם שלא יקח לעצמו את הקרדיט לשמחה, לאושר ולעושר בחייו ואין אדם שלא יחפש על מי לתלות את קולר האשמה על הכאב, החוסר והעצב שבחייו.
האמת הפשוטה, הבנאלית היא שאלוהים אינו אלא המתלה האולטימטיבי שעליו אנו תולים את קולר הכישלון ואילו את ההצלחות אנו מייחסים לעצמנו. אילו באמת אלוהים היה קיים כפי שאנו מדמים אותו אין לי ספק שהיינו חווים את "נחת זרועו" לאור ההאשמה הבלתי פוסקת שבה אנו מאשימים אותו בכל הצער והכאב בחיינו בעוד שאת הצלחותינו אנו זוקפים לעצמנו.
קחו ריטואל יומיומי פשוט של שני בני אדם העומדים ליד דוכן מפעל הפיס ובודקים את טיפסי הלוטו שלהם, האחד זכה ובעודו צוהל משמחה מברך את ה"מזל" שלו, עד כמה הוא בר מזל ואילו השני מקונן על מר גורלו ועד כמה אלוהים לא אוהב אותו. את ההצלחה משייכים לתכונה של "מזל" שהינה חלק ממאפייני הזוכה ואילו את חוסר ההצלחה משייכים לאלוהים כלשהו.
אלוהים קיים, ידידיי, הוא ההגדרה המדוייקת של הסיבה, הוא המבטא את הסיבה שמצויה בבסיס כל בריאה שאנו בוראים, כל מעשה שאנו עושים ומכאן ברור לחלוטין שהוא מהווה את הסיבה הן להצלחה והן להעדרה. אך סיבה אינה יכולה להיות בעלת כח עליון והיא אף אינה יכולה להיות בעלת דעה משל עצמה, היא אינה יכולה להיות דבר מלבד סיבה שאנו יצרנו לצורך מסוים. סיבות בחיי כל אדם יש למכביר, למעשה אין דבר שמתקיים ללא סיבה, את זה כבר הבנו והבהרנו מזמן, על כן לכל דבר ועניין יש אלוהים ולכל דבר ועניין יש כתובת, הן להצלחה והן לחוסר הצלחה. הכתובת, ידידיי, אינה משתנה, היא אינה עוברת דירה, היא לעולם תישאר אותה כתובת - אנחנו!
היכולת להבין את המעבר החד והאין סופי שבין בורא לנברא היא המפתח ליכולת להבין את הכל, היא המפתח להבין כי עכשיו אנחנו בוראים את מה שנחווה כנבראים בעוד רגע, עכשיו אנחנו יוצרים את הסיבה למה שבעוד רגע נחפש להבין, עכשיו הוא הזמן היחיד שקיים! עכשיו מתרחשת הבריאה, עכשיו אנחנו חווים את מה שבראנו קודם, עכשיו אנחנו חיים - כאן ועכשיו.
"כאן ועכשיו" אינה תגלית הבנתית, "כאן ועכשיו" הינה תורה שלמה שכבר מזמן נדונה, נלמדה והיא כבר נדושה, אך למעשה טרם הובנה!
אנחנו ממשיכים לחיות את הריטואל שדופק לנו את החיים, אנחנו ממשיכים לנסות לחיות את המחר על בסיס האתמול. אם טרם הבנתם, אתמול כבר מת, מחר לא קיים ועל כן מה שנשאר זה עכשיו!!! אך אין בכך די כי גם אם הצלחתם להבין שכל מה שיש זה עכשיו עדיין יש להבין שעכשיו זה רגע הבריאה, כי אם לא הבנתם את זה הרי שאתם ממשיכים לתת לאתמול להתקיים ושוב חזרתם לריטואל שאתמול מייצר את המחר. אתמול מת! עכשיו הוא הזמן היחיד שקיים ואם כך הרי שעכשיו ניתן וכדאי לברוא את שיחווה מחר. כאן ועכשיו נכנס אלוהים לתמונה, כאן ועכשיו אנחנו בוראים את האלוהים (סיבה) של מה שנחווה מחר ואם מחר נחווה כאב אז מחר נשוב לחפש את האלוהים (סיבה) שבראנו עכשיו ולא נצליח להבין "למה", בדיוק כפי שעכשיו איננו מבינים למה עכשיו אנחנו כואבים כי אתמול לא הבנו שאתמול היה רגע הבריאה שבו בראנו את הכאב שאת סיבתו אנחנו מחפשים עכשיו.
ההגדרה "אין סוף" הינה בעלת משמעות ופרושים רבים, ברמת הפשט הכוונה למשהו שמתקיים ללא הרף שנראה כמו אין סופי. האמת היא שאין סוף אינו יכול להתקיים בהוויה פיזית שכן לכל דבר יש סוף, גם לחיים. אך באותה תקופה מוגדרת של חיים שיש להם התחלה וסוף דברים שחוזרים על עצמם מוגדרים כאין סופיים. ההגדרה הנכונה של "אין סוף" בהסתכלות דרך ההבנה של כאן ועכשיו תהיה מעט שונה אך בהירה מאד:-
כאשר משהו מוגדר כאין סופי הוא למעשה מצוי בחוסר הגדרה שכן אין סוף מעיד מייד גם על אין התחלה, סוף והתחלה מתקיימים בעת ובעונה אחת ואין הראשון יכול להתקיים ללא השני, ברור אם כך שעל מנת שמשהו ישנה את הגדרתו מ"אין סוף" למשהו יותר מוגדר יש צורך ליצור לו התחלה, קיומה של התחלה יעיד ויצור גם סוף. או להפך קיומו של סוף יצור מיד את קיומה של התחלה. אם כך הרי שאם הבנתם שאתמול מת - סוף, עליכם להבין שעכשיו זו התחלה חדשה, אך אם הבנתם שאתמול מת ואינכם יוצרים התחלה חדשה הרי שבעצם יצרתם אין סופיות כי אתמול אינו מהווה סוף בהוויה שלכם, הוא אינו מהווה סוף בהבנה שלכם הוא אולי מהווה סוף באמירה שלכם אך לא במציאות הנובעת מההתנהלות. ההבנה שאתמול מת חייבת לבוא לידי ביטוי בבריאת התחלה חדשה, התחלה חדשה יכולה בהחלט להיות המשך של הסוף הקודם ואף להיות העתק מדוייק שלו כל עוד היא התחלה חדשה. ברגע שההמשכיות קיימת כי אתמול היה משמח ומספק הרי שההמשכיות תתקיים גם כאשר האתמול היה כואב ועצוב, כי הדרך שבה חייכם מתקיימים היא בהמשכיות אין סופית.
הסיבה לכך שבעת מצוקה אנו עוצרים היא בדיוק לשם עצירה, לשם הפסקת ההמשכיות ולשם היכולת להבין כי הכל מתקיים עכשיו. היכולת לחיות כאן ועכשיו גם בשמחה וגם בכאב הינה יכולת הנובעת מהרגל שאותו ראוי וכדאי להקנות לעצמנו.
אין צורך להגיע לשבר על מנת ליצור הבנה, אין צורך שאדם יגיע לכדי הרצון ללמוד רק כאשר הכאב מצוי בחייו, נהפוך הוא, ראוי וכדאי ליצור את הלימוד ואת ההבנה כל עוד השמחה קיימת ובכך ליצור חיים שאין בהם מאומה מלבד שמחה ואושר הנבראים מחדש בכל רגע ורגע.


באהבה רבה

רובי