- הייתי מבלה יותר עם המשפחה שלי.
- הייתי משלים את התואר סוף סוף.
- הייתי מתפנה לתחביב האהוב עלי.
- הייתי נפגשת פעם בשבוע עם חברות.
- הייתי נרשמת למכון כושר.
- לא הייתי כל כך עייף.
- זמן זה כסף. אני לא יכול להרשות לעצמי לעבוד פחות. יש לי שני ילדים להאכיל.
בטוח שלו רק היה לי יותר זמן, הייתי עושה זאת מזמן.
משהו מכל אלה נשמע מוכר? ללא ספק אמיתות מוצקות, עובדות שאין עליהן עוררין. האמנם?
נורית הגיעה למפגש באיחור של שתי דקות. מתנשפת, דיבורה מקוטע, התיישבה כמו רוח סערה.
"לא יכולה יותר להמשיך כך. אני מתמוטטת, אין לי זמן לכלום: לאכול כמו שצריך, לעשות את כל מה שמוטל עלי בעבודה ובסופו של יום אני מגיעה הביתה מותשת, מספיקה בקושי חלק קטן מהמטלות בבית, מכינה ארוחת ערב לילדים ומשכיבה אותם לישון. כשאני כבר לא ממש בהכרה, מתקלחת ונרדמת מול הטלביזיה. אין לי מושג איך אני מגיעה למיטה, אבל הדבר הבא שאני זוכרת הוא צילצול השעון המעורר בבוקר, כשהמחשבה הראשונה שמתעוררת אצלי היא: לא ייתכן כי כבר זה מתחיל שוב.
אני קמה בחוסר חשק אל עוד יום מתיש.
כך יום אחר יום, שנה אחר שנה... עוד חודשיים אהיה בת 38. אם אמשיך כך לא אגיע רחוק. חייבת לשנות משהו אם כי אין לי מושג מה אפשר לשנות.
כנראה שהבעיה היא שישנן פחות מדי שעות ביממה."
ערן הגיע גם הוא למפגש במצב שמאד הזכיר לי את מצבה של נורית. הוא הגיע באיחור של חמש דקות, מתנשף, חסר שקט ומיד החל לדבר: "מתנצל על האיחור. פגישה שנמשכה, כרגיל, יותר משציפיתי."
ערן תיאר יומיום של לחץ שאף פעם לא מגיע לרגיעה. לדבריו הוא תמיד "על הקצה". יש לו יומן מסודר מאד אך מלא עד אפס מקום ב"צריך". כמובן שהביתה הוא חוזר מאוחר, עייף ועצבני, את משפחתו כמעט לא פוגש ועל מפגש עם חברים, ספורט או סתם זמן פנוי, על אלה אין כלל מה לדבר או אפילו לחלום.
גם נטלי הגיעה כשלדבריה הבעיה היא זמן: "הבעיה היא שיש לי יותר מדי זמן. שנים חלמתי על הרגע הזה. כגודל הציפיה כך גודל האכזבה. במשך שנים תפסה העבודה את רוב שעות היום שלי. העזתי ועזבתי. אני עובדת היום במישרה חלקית, המשכורת טובה, אני אוהבת את העבודה. אני חוזרת הביתה ויש לי זמן לכל. אני נמצאת עם משפחתי, עושה את כל מטלות הבית, דבר שלפני כן לא היה סיכוי שאספיק ואפילו יש לי פנאי לקרוא ספרים. לכאורה חלום שהתגשם. ובכל זאת, רוב הזמן אני לא שמחה. אני ישנה יותר ובכל זאת חסרת אנרגיה.
תמיד חשבתי שזמן הוא ידיד יקר ערך ופתאום גיליתי שזמן יכול להיות אויב. פתאום יש לי זמן למחשבות, לעצור ולבדוק. האם באמת טוב לי? האם אלה החיים שתמיד רציתי? אני ממש לא בטוחה שהזוגיות שלי כל כך מוצלחת, עבודות הבית הן מעמסה כבדה והיום תופסות חלק גדול יותר מהזמן. אמנם כיף לי עם ילדיי, אך אני מוכרחה לומר שזמן לא בהכרח שווה איכות. כשחזרתי מאוחר יותר, כל רגע פנוי איתם היה מתנה. היום אני כועסת עליהם הרבה יותר בקלות. דברים רבים בהתנהלותם כלל לא היו בתחום אחריותי וכמו שאומרים, "מה שלא יודעים לא כואב". בקיצור, משהו כאן לא עובד. משהו חייב להשתנות.
ברגע שעצרתי והצצתי ב"מראת חיי", גיליתי כל כך הרבה. ברור שזמן הוא ידיד יקר אך רק אם יודעים מה ואיך לעשות בו."
עכשיו כבר ממש לא ברור. "אין לי זמן", "יש לי יותר מדי זמן", האם לא לכולנו יממה בת 24 שעות בדיוק?
הזמן הוא עובדה ועם עובדות לא כדאי להתווכח. הסוד הנפלא טמון בניהול הזמן ולא בזמן עצמו. נכון שכדי לנהל את הזמן דרושות מחוייבות ואחריות. אך את אלה בהחלט ניתן ללמוד. אלה תלויות רק בנו וכשאנחנו חיים מתוכן, החיים שלנו הם בדיוק אלה שאנחנו בחרנו.
אלה מכם שבטוחים שביממה פשוט חסרות שעות, שלא ניתן לעשות דבר בנושא, אתכם אני מזמינה להתבונן לרגע ב"מראה" ולשאול: האם כשיהיה לי את כל הזמן שתמיד חלמתי עליו, האם ייתכן כי יהיה לי מה להפסיד? האם ייתכן כי הדבר יגרור שינויים שאני לא בהכרח מעוניין כרגע לבצעם?
אם תשובתכם חיובית, גם אז קיימות אפשרויות רבות: אולי כדאי פשוט לקבל את המצב ולומר: זה המצב שנכון ומתאים לי בתקופה זו של חיי. אפשרות נוספת היא באמת לעצור, להתבונן באומץ על חיי ולבחור להתאמץ ולשנות. אפשרות אחרת היא לשנות אפילו פרט אחד קטן, שעבורכם יכול לעשות שינוי גדול. כמו לדוגמא, להחליט כי פעם בשבוע אני יוצא מוקדם יותר מהעבודה ומקדיש את המשך היום לתחביב, חברים, משפחה...
אני בטוחה כי האפשרויות רבות ומפתיעות. כשהרצון הוא המניע הכל אפשרי.
