האם יש אושר בגיל המבוגר? 

יושב לו האדם בביתו. על פניו אמור הוא להיות מאושר. לפני שנים אחדות פרש לגמלאות, בריאותו טובה, רעייתו עסוקה במיני התנדבויות, בנותיו ובניו באים תכופות לביקור, נכדותיו ונכדיו משפיעים עליו ועל אשתו אהבה וכבוד.
לכאורה - מה רע?
במבט שני מתקדרת מעט התמונה הוורודה. הוא חש שזמנו הפנוי רב מדי, שאינו מממש את עצמו די הצורך, שפעילותו האינטלקטואלית אינה מספקת אותו, שהקשר עם בני הדור השלישי רדוד וסתמי, שניסיונו וכישוריו אינם באים לידי ביטוי אלא לעיתים רחוקות.
כל אלה הביאו אותו להרהר בשאלת האושר האישי שלו.
ה"אושר" הוא מושג יחסי, ערטילאי, אפילו עמום במידת מה.
מצד אחד - הוא מהווה את פסגת המאוויים של כל אדם.
מצד שני - ביטוייו שונים ומשתנים בהתאם לגילו של האדם, מצב בריאותו, השקפת עולמו, יכולתו הכלכלית, אמונות היסוד שלו, ועוד.

למרות זאת ישנן כמה הנחות מקובלות לגבי גורמי האושר בגיל המבוגר:

בריאות תקינה והעדר חולי.
מצב כלכלי שפיר.
משפחה מלוכדת, תומכת ואוהבת.
הנאות וסיפוקים מהפעילות היום יומית.
חיי חברה מהנים ומגוונים.

כל אלה נבחנים למעשה לאורך כל חייו של האדם ומטבעם ניכרות בהם עליות ומורדות, פסגות ותהומות.
בהקשר זה מקובל לחשוב שעם התקרבו של האדם לגיל המבוגר והמבוגר מאד, חלה ירידה משמעותית בסיכוייו להיות מאושר.
מוכרים לכולנו ההיגדים לגבי משבר גיל המעבר, משבר הפרישה מהעבודה, משבר הירידה בחשק המיני, משבר הפגיעה במצב הבריאות, וכדומה.
למרות כל אלה אנו עדים להיווצרותה של חברה אנושית קשישה מסוג שונה. מספרם של הקשישים והזקנים עולה מדי עשור ומתקרב במהירות לסף עשרים האחוזים מכלל האוכלוסייה ברוב ארצות המערב.

הדור החדש של בני ה- 50 ובני ה- 60 שונה בתכלית מקודמיו בכל מימד אפשרי: הוא משכיל יותר, בריא יותר, עשיר יותר, שוחר חיים טובים ופינוקים, אולי אפילו אנוכי יותר.
כל אלה מביאים נורמות חדשות גם בתחום האושר האישי. לאט לאט מסתגלים אנו לראות קשישים וזקנים מלאי פעילות, נמרצים, מתנדבים ובמילה אחת - מאושרים.
לארונה קראתי כתבה מרתקת אודות רמת שביעות הרצון של קשישים ממצבם כיום.

הנתונים שבכתבה מלמדים ששלושה מכל ארבעה קשישים בישראל מרוצים מרמת הביטחון האישי שלהם. זאת על פי סקר חדש שערך מכון גיאוקרטוגרפיה עבור עמותת "מטב".
הסקר, שכלל מדגם של 331 גברים ונשים מעל גיל 60, התייחס לשאלות הנוגעות למידת שביעות רצונם של הנשאלים בתחומי חיים שונים.
כ - 62% מהנשאלים הביעו שביעות רצון בנוגע למצבם הבריאותי. כ- 95% הביעו שביעות רצון לגבי מצבם הכלכלי.
המספרים, ולא במפתיע, נמוכים יותר כשמדובר בקבוצת הגיל של 75 ומעלה. למרות זאת, גם בקבוצת גיל זו 56% השיבו שהם מרוצים ממצבם הבריאותי ואילו 62% ענו שהם מרוצים ממצבם הכלכלי.
בשאלות על המצב החברתי, הבריאותי והכלכלי, ילידי הארץ מרוצים הרבה יותר מקשישים עולים חדשים: מהנושא הבריאותי מרוצים 72% מילידי הארץ, לעומת 40% מקרב העולים החדשים.
מהנושא החברתי מרוצים 96% (!) מילידי הארץ, לעומת 75% מהעולים החדשים.
מהנושא הכלכלי מרוצים 80% מהקשישים ילידי הארץ, בני דור שני, לעומת מחצית מזה - 40% מהקשישים העולים החדשים.
אין ספק שנתונים עדכניים אלה מאירים באור שונה במקצת את התמונה המצטיירת תדיר באמצעי התקשורת, לגבי מצבם של בני הגיל המבוגר בישראל.
נכון שאין להיתפס לאופטימיות מוגזמת. עדיין יש בינינו קשישים שמצבם הכלכלי גרוע. ישנם כאלה שבריאותם רופפת והם נזקקים לתרופות יקרות (שלא תמיד כלולות בסל הבריאות). ישנם קשישים בודדים, ללא מערכת משפחתית או חברתית תומכת.
חרף כל אלה, מותר לראות גם את "הצד המואר של ירח הזקנה" שיכול לשפר במידת מה את עגמומיות המצב של המבוגרים והמבוגרים מאד שבינינו.
אני סבור שבפני הקשישים והמזדקנים נפרסת פרשת הדרכים העיקרית והחשובה ביותר בחייהם:
הדרך האחת מובילה אל הגיל המבוגר כתסכול מתמשך. זוהי מעין גסיסה איטית ומתמשכת עד הגיעה לקץ החיים.
נוכל לפגוש בה את מרי הנפש, את המקוננים על מר גורלם, את צרי העין המתקנאים בחבריהם שבריאותם איתנה משלהם או שהשתמרו טוב יותר.
כאן נמצאים כל אלה שזמנם הפנוי הפך לנטל כבד ולטורח בלתי נסבל, שנוהגים בזעף בסביבתם הקרובה ואינם חסים גם על צאצאיהם שלהם, על המסרבים להשלים עם הירידה בתפקודם הגופני או השכלי, אך אינם עושים דבר כדי לבלום אותה.
הדרך השנייה מובילה אל הגיל המבוגר כאתגר מתמיד. זוהי הדרך המפגישה אותנו עם אותם שמוגדרים על ידינו "תופעות טבע" של שנינות, חכמת חיים וחדוות חיים, שביעות רצון של "השמח בחלקו" ואופטימיות של "יכול תמיד להיות יותר גרוע", בקיצור - "קבוצת המאושרים".
כאן נמצאים כל אלה שזמנם הפנוי נתפס כנכס, ולפיכך מאכלסים כל שעה מתוכו בפעילויות שאוותה נפשם, שנוהגים במאור פנים בכל הסובבים אותם, מתמודדים בהשלמה אך בנחישות עם מצוקותיהם ורואים כאתגר אישי את יכולתם להתגבר עליהן.

בני המשפחה הצעירים, הדור השני והשלישי אינם נוהגים להסתיר את העדפותיהם. הם מבכרים בעליל את הנמנים על "מחנה האתגר" ונדים בראשם למראה אלה השייכים ל"מחנה התסכול".

המאותגרים מגילם נראים בעיניהם כבעלי רוח צעירה, כבעלי נפש נערית, כבעלי מנטאליות הקרובה יותר לזו שלהם, חרף הפרשי הגיל הניכרים.

המתוסכלים מגילם נראים להם קצת פאתטיים, קצת ראויים להשתתפות בצער, או ככאלה שמתרחקים מהם מנטאלית בכל שנה ויוצרים בכך פער שלא יהיה ניתן עוד להדביקו.

נכון שזו שאלה של אופי, אולי אפילו של תורשה. נכון שגם המצב הבריאותי האובייקטיבי משפיע, אך לאלה המעוניינים בכך אצביע על הכלים של "מחנה האושר האתגר": התהלכו, רוצו, שחו, לימדו, צחקו, השתובבו, ריקדו, קבעו יעדים ועשו להגשמתם.

זיכרו: הזמן יעבור בלאו הכי אבל תמיד נוכל לחשוב איך עברנו אותו. ובעיקר - האם אין זה אתגר אמיתי לחיות חיי אושר גם בגיל המבוגר?