ענן סמיך של פיח התערבל ועלה מאחורי האוטובוס. התנועה ברחוב הייתה ערה.
הוא ישב על הספה המרופדת שבקומה החמישית, צופה אל עבר הרחוב הסואן.
לפחות עשרה קשישים ישבו עמו אבל הוא חש בודד כל כך...
חלקיה! למה חלקיה שלו לא בא היום? ולמה הוא לא בא אתמול ושלשום? נכון, שהוא עסוק מאוד ויש לו חיים משלו; נכון, שהוא בן יחיד, שאינו יכול למלא את השעמום של אביו יום יום, אבל...
הנה קו שש עוצר. אולי חלקיה ירד ממנו בפעם הזאת?... לא! גם הפעם התבדה הקשיש, ופניו, שהיו צמודות אל השמשה, הפכו לזעופות ממש. "הצעירים הללו" מלמל בקול עם הרבה מרירות, "עסוקים. אנחנו לא מעניינים אותם. בכלל בכלל לא מעניינים אותם..."
"דוקא כן. אנחנו מעניינים אותם מאוד!" נשמע קולו של אב הבית מאחוריו מפתיע. "הם התקשרו וביקשו לבוא אלינו בחנוכה. עשרות בחורים יגיעו לכאן ויהיה שמח מאוד!". "באמת?!" הסתובב הקשיש המריר לעברו וזיק כלשהו נדלק בעיניו. "הם יבואו?! אתה בטוח?! גם חלקיה אמר שיבוא ולבסוף לא בא". "הם יבואו, אני בטוח!". "טוב. יבואו אולי שניים שלשה" התערב בדיאלוג זקן נוסף.
לזקן זה מרירות משל עצמו. חמישה ילדים יש לו אבל מקסימום פעם בחודש הוא זוכה לביקור נימוסין. "הם יבואו ועוד איך! אתה תראה!... עשרות - - - תתכונן!" השיב אב הבית בהתלהבות.
רק דקות ספורות עברו מאז שוחח עם נציגים מארגוני ההתנדבות "חברה טובה" ו"מרפא לחיים". אלה הבטיחו לו, שקיימים מאות מתנדבים, ועשרות מתוכם יגיעו אליהם, ינגנו, ישירו ויאכלו ביחד סופגניות ועם הדלקת נרות החנוכה ידליקו גם אור ושמחה בליבם של עשרות הקשישים הכמעט גלמודים שבמוסדו.
"מתי זה חנוכה?" שואל מתתיהו בן השמונים ותשע ועיניו בוהקות.
"עוד חודש בדיוק". "חודש זה הרבה זמן. אבל טוב. יהיו שלושים ימיפ טובים של ציפייה ואחר כך יום אחד גדול... של הרבה אושר..." "אני אראה את הצעירים האלו כאן, לא רק מן החלון..." מלמל אבא של חיליק והסתובב שוב לכיוון השמשה.
אב הבית רק לוחש תפילה, שבאמת יגיעו עשרות, כמו שהובטח לו. כי עשרות ימים יחכו עשרות הקשישים שלו למתנדבים.
הוא ישב על הספה המרופדת שבקומה החמישית, צופה אל עבר הרחוב הסואן.
לפחות עשרה קשישים ישבו עמו אבל הוא חש בודד כל כך...
חלקיה! למה חלקיה שלו לא בא היום? ולמה הוא לא בא אתמול ושלשום? נכון, שהוא עסוק מאוד ויש לו חיים משלו; נכון, שהוא בן יחיד, שאינו יכול למלא את השעמום של אביו יום יום, אבל...
הנה קו שש עוצר. אולי חלקיה ירד ממנו בפעם הזאת?... לא! גם הפעם התבדה הקשיש, ופניו, שהיו צמודות אל השמשה, הפכו לזעופות ממש. "הצעירים הללו" מלמל בקול עם הרבה מרירות, "עסוקים. אנחנו לא מעניינים אותם. בכלל בכלל לא מעניינים אותם..."
"דוקא כן. אנחנו מעניינים אותם מאוד!" נשמע קולו של אב הבית מאחוריו מפתיע. "הם התקשרו וביקשו לבוא אלינו בחנוכה. עשרות בחורים יגיעו לכאן ויהיה שמח מאוד!". "באמת?!" הסתובב הקשיש המריר לעברו וזיק כלשהו נדלק בעיניו. "הם יבואו?! אתה בטוח?! גם חלקיה אמר שיבוא ולבסוף לא בא". "הם יבואו, אני בטוח!". "טוב. יבואו אולי שניים שלשה" התערב בדיאלוג זקן נוסף.
לזקן זה מרירות משל עצמו. חמישה ילדים יש לו אבל מקסימום פעם בחודש הוא זוכה לביקור נימוסין. "הם יבואו ועוד איך! אתה תראה!... עשרות - - - תתכונן!" השיב אב הבית בהתלהבות.
רק דקות ספורות עברו מאז שוחח עם נציגים מארגוני ההתנדבות "חברה טובה" ו"מרפא לחיים". אלה הבטיחו לו, שקיימים מאות מתנדבים, ועשרות מתוכם יגיעו אליהם, ינגנו, ישירו ויאכלו ביחד סופגניות ועם הדלקת נרות החנוכה ידליקו גם אור ושמחה בליבם של עשרות הקשישים הכמעט גלמודים שבמוסדו.
"מתי זה חנוכה?" שואל מתתיהו בן השמונים ותשע ועיניו בוהקות.
"עוד חודש בדיוק". "חודש זה הרבה זמן. אבל טוב. יהיו שלושים ימיפ טובים של ציפייה ואחר כך יום אחד גדול... של הרבה אושר..." "אני אראה את הצעירים האלו כאן, לא רק מן החלון..." מלמל אבא של חיליק והסתובב שוב לכיוון השמשה.
אב הבית רק לוחש תפילה, שבאמת יגיעו עשרות, כמו שהובטח לו. כי עשרות ימים יחכו עשרות הקשישים שלו למתנדבים.
נח גיל הוא מנכ"ל עמותת "קרן ישעי - מרפא לחיים". העמותה עוסקת ביום-יום בסיוע לחולים קשים, הנאנקים במכאוביהם ונאלצים להוציא סכומי עתק לרכישת תרופות או טיפולים רפואיים, שאינם נמצאים בסל הבריאות. בחגים ובחודשים הקיץ מקיימת העמותה פעילויות מיוחדות בבתי אבות, בתי חולים ושאר מקומות, שבהם שוכנים החולים והקשישים.
