נצבים-וילך- מצות התשובה בראשית שלבי גאולתינו
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

נצבים-וילך- מצות התשובה בראשית שלבי גאולתינו 

מאת    [ 04/10/2006 ]
מילים במאמר: 2763   [ נצפה 3630 פעמים ]

 
 
בס"ד כ"ב אלול התשס"ו
נצבים-וילך- מצות התשובה בראשית שלבי גאולתינו
מבוא:
פרשיות נצבים - וילך כתובות בתורה צמודות זו לזו, ובדרך כלל נקראות פרשיות אלה במחובר, בשבת שלפני ראש השנה. הטעם לצמידותם ולהנהגת החיבור בין פרשיות אלה, נובע מן העובדה ששתי פרשיות אלה נאמרו בצמוד ביום פטירתו של משה רע"ה, כך שהן למעשה פרשה אחת. וכן מובא בסידור הרס"ג (עמ' שס"ה) שפרשת נצבים כוללת את פרשת וילך, ולעיתים קוראים את חציה בלי פרשת וילך, ולעיתים קוראים את כולה כולל וילך (וכן מובא בחלק מסידורי תימן העתיקים). הענין המשותף המרכזי של פרשיות נצבים-וילך הוא: צואתו של משה לישראל על שמירת ברית "הערבות ההדדית", ואפשרות תיקון הפרתה באמצעות מצות התשובה. קיום מצות התשובה עתיד לזכות את ישראל לתחילת הגאולה העתידית, ע"י קיבוץ הגלויות לא"י. בסיום תהליך החזרה בתשובה של כלל ישראל, יסתיים גם תהליך גאולת ישראל העתידית, במעין ברית נישואין שמחה, בין השכינה לכנסת ישראל, ובין עם ישראל לארץ ישראל. כאמור בהפטרת פרשת נצבים: "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך" (ישעיה, ס"ב, ה'). בהמשך פרשת נצבים, מציגה התורה לישראל את הבחירה החופשית בין החיים והטוב שבקיום המצוות, לבין המוות והרע שבהפרתן, והתורה מורה לאדם לבחור בדרך החיים והטוב, ע"מ שיזכה לחיי העוה"ב. לפיכך פרשת "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם", נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה, כדי לרמוז לישראל לחזור בתשובה מבעוד מועד, משום שבראש השנה כל ישראל צריכים להתקבץ ולהתאחד, ע"מ להתייצב לדין לפני הקב"ה, ולהמליכו עליהם. שילובם של מצות התשובה והערבות ההדדית, האמורים בצואתו האחרונה של משה, נכללים בפרשיות נצבים-וילך, ומהוים מסר תמידי ומרכזי גם לדורו של משה רע"ה, וגם לכלל דורות ישראל עד הגאולה העתידית. כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. אתם נצבים היום - בכוחו של כל אחד מישראל להכריע את כולם לכף זכות או לכף חובה.
ב. הקשר בין מצות התשובה והגאולה- התורה מפרטת את שמונת שלבי הגאולה העתידית.
ג. ובחרת בחיים - ה' משכיח מהאדם את המוות והקללות, כדי לזכותו בשכר גדול יותר.
ד. וילך משה - פעילותו של משה ביומו האחרון מלמדת את הצורך בתקדמות מתמדת בקדושה.
ה. שוש אשיש - השלמת הגאולה מתוארת כברית נישואין בין הקב"ה לבין כנסת ישראל .
אתם נצבים היום:
פרשת נצבים פותחת בכינוסם של כלל ישראל לפני הקב"ה. שנאמר: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל" (דברים, כ"ט, ט'). מטרת משה רע"ה בכינוסם של כל ישראל לפני הקב"ה בטרם כניסתם לארץ, היתה כדי להכניסם בברית עם ה'. ברית זו נכרתה הן עם דורו של משה והן עם הדורות העתידיים. שנאמר: "כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים, כ"ט, י"ד). מהות הברית היא: שה' הוציא את ישראל מעבדות מצרים, ובחר בהם להיות עמו ועבדיו, ונשבע לאבות שלא יחליף את זרעם באומה אחרת. לפיכך מחוייבים ישראל לעבוד רק את ה' באמצעות קיום התורה והמצוות. בפרשה הקודמת נכרתה בין ישראל לקב"ה ה"ברית האישית", שלפיה כל אדם מישראל נצטוה לקיים את התורה, ואם לא יקיים יבואו עליו דברי התוכחה. בכינוסם של כלל ישראל בפרשת נצבים כרת משה עם ישראל ברית חדשה, והיא ברית "הערבות ההדדית", הנקבעת ע"פ גודל האחריות של כל אחד מרכיבי עם ישראל. שנאמר: "אתם נצבים היום כלכם". ופירש "אור החיים": "ואין זה הברית שאמר בסוף פרשת תבא. כי אותו ברית הוא על עצמן, וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי כפי היכולת שביד כל אחד". לפיכך הופרדו הפסוקים הכוללים את כלל ישראל, ע"מ להפריד בין אלה החייבים בקיום ברית "הערבות ההדדית", שהם: ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושטריכם, כל איש ישראל, לבין אלה שחובת קיום ברית "הערבות ההדדית" תלויה באחרים, שהם: טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך, מחטב עציך עד שאב מימיך. כלומר, כלל ישראל ערבים זה לזה, ע"פ דרגתם. וכן מובא במדרש: "כלכם ערבים זה בזה. אפילו צדיק אחד ביניכם, כלכם עומדים בזכותו. ולא אתם בלבד, אלא אפילו צדיק אחד ביניכם, כל העולם כולו בזכותו עומד. שנאמר, וצדיק יסוד עולם (משלי ו', כ"ה). וכשאחד מכם חוטא, כל הדור לוקה. וכן אתה מוצא בעכן, הלא עכן בן זרח מעל בחרם וגו' (יהושע כ"ב כ'). מדת פורעניות מועטת, והדור נתפס בה. מדה טובה מרובה, על אחת כמה וכמה. לכך נאמר, כל איש ישראל. ולא גדולים שבכם בלבד, אלא אפילו טפכם נשיכם וגרך. לכך נאמר, כל איש ישראל, לפי שבשר ודם מרחם על הזכרים יותר מהנקבות. והקדוש ברוך הוא אינו כן, כי רחמיו על כל מעשיו, על הזכרים ועל הנקבות, ועל הצדיקים ועל הרשעים, שנאמר מחוטב עציך עד שואב מימיך" (תנחומא, נצבים, סימן ב). כלומר, כתוצאה מברית "הערבות ההדדית", מחד גיסא: בכוחו של כל אחד מישראל להכריע את העולם כולו לכף זכות או את כלל ישראל לכף לחובה. ומאידך גיסא: כלל עם ישראל צריכים לעמוד מאוחדים לפני ה', כדי לקבל את השפע וההגנה האלהית עליהם, כתוצאה מקיומם את ברית "הערבות ההדדית" עם ה'. שנאמר: "אתם נצבים היום כלכם".
הערבות ההדדית שבין מרכיבי עם ישראל מורכבת משני חלקים: חלקה הראשון הוא ביצוע מצוות עשה ע"י כל אחד מיחידי עם ישראל, בכדי שבזכותו יזכו גם כלל ישראל. חלקה השני של הערבות ההדדית הוא פעולת כל אחד מיחידי עם ישראל, למניעת הזולת מלחטוא, בכדי שבעוונו לא יתחייבו גם כלל ישראל. הציווי למניעת הזולת מן החטא נאמר במצות עשה מיוחדת. שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך". וכן מובא בגמ': "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו" (שבת, נד:). וכן מובא במדרש (תנא דבי אליהו רבא, פרשה יב): "כל מי שהוא ספק בידו למחות ואינו מוחה להחזיר את ישראל למוטב, ואינו מחזיר את הדמים הנשפכין לישראל, אינן נשפכין אלא על ידיו...לפי שכל ישראל ערבין זה לזה. למה הן דומין? לספינה שנקרעה בה בית אחד. אין אומרים נקרע בית אחד בספינה, אלא נקרעה כל הספינה כולה. שנאמר: הלא עכן בן זרח מעל מעל וגו' (יהושע כ"ב, כ')".
בהמשך פרשת נצבים צימצמה התורה את ברית "הערבות ההדדית" רק לעברות הנעשות בגלוי. שנאמר: "הנסתרות לה' אלהינו, ואם תאמרו מה בידינו לעשות?! אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד. שנאמר: פן יש בכם איש וגו', ואח"כ וראו את מכות הארץ ההיא. והלא אין אדם יודע במטמוניו של חבירו? אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד. אבל הנגלות לנו ולבנינו, לבער הרע מקרבנו. ואם לא נעשה דין בהם, יענשו את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש: שאף על הנגלות לא ענש את הרבים, עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה" (רש"י, דברים פרק כ"ט, כ"ח).
לפיכך האיש אשר אינו מקבל את הערבות ההדדית אין לו חלק לעולם הבא, כדברי הרמב"ם (הלכות תשובה, פ"ג, י"א): "הפורש מדרכי צבור, ואף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן, ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא". שנאמר: "והבדילו ה' לרעה". דהיינו, שלא יזכה לראות בנחמת הצבור. לפיכך בראש השנה מתקבצים כלל ישראל בבתי הכנסת, וממליכים את הקב"ה למלך. לפי שאין מלך בלא עם, כי המלכות שייכת לצבור. שנאמר: "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". על כן בר"ה ישראל מחדשים את ברית הערבות ההדדית עם הקב"ה, ומתוך כך זוכים כלל ישראל בדין. מטעם זה פרשת נצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. שנאמר: אתם נצבים היום לפני ה' אלהיכם. לפי שמילת "היום" מרמזת על ראש השנה. כמובא בזוה"ק: "רבי אלעזר פתח (איוב, א): ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' ויבא גם השטן בתוכם, ויהי היום דא ראש השנה דקודשא בריך הוא קאים למידן עלמא, כגוונא דא (מלכים ב', ד') ויהי היום ויבא שמה, ההוא יומא יום טוב דראש השנה הוה" (זוהר, שמות, דף לב:).
ודע, שברגע שהאדם מקיים מצוה אחת בכוחו להכריע את עצמו, וממילא את העולם כולו לכף זכות. למרות שנראה לכאורה שמצוה אחת אין בכוחה להכריע רוב של חוטאים. אלא שחז"ל קבעו: "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות", משום "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות" (אבות, פ"ב, משנה א'). וכן מובא בגמ': "תניא היה ר"מ אומר: גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו" (יומא, פו:).
וכן מצאנו במעשה המובא בגמ': "רבי פרידא, הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני, וגמר. יומא חד בעיוה למלתא דמצוה, תנא ליה ולא גמר. אמר ליה: האידנא מאי שנא? אמר ליה: מדההיא שעתא דאמרו ליה למר, איכא מילתא דמצוה אסחאי לדעתאי, וכל שעתא אמינא: השתא קאי מר, השתא קאי מר. אמר ליה: הב דעתיך ואתני ליך. הדר תנא ליה ד' מאה זימני אחריני. נפקא בת קלא ואמרה ליה: ניחא ליך דליספו לך ד' מאה שני? או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי? אמר: דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי. אמר להן הקב"ה: תנו לו זו וזו" (עירובין, נד:). כלומר, בזכות מסירותו של ר' פרידא ללמד תורה את תלמידו קשה התפיסה, זכה הוא וזיכה את כל דורו לחיי העולם הבא, ובנוסף לכך זכה ר' פרידא לתוספת חיים של ארבע מאות שנה.
לפיכך אומרת הגמ': "ת"ר: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה. שנאמר: וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. בשביל חטא יחידי שחטא, אובד ממנו טובות הרבה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר: וחוטא אחד כו' בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה. ר"ש בן יוחי אומר: אפילו צדיק גמור כל ימיו, ומרד באחרונה, איבד את הראשונות. שנאמר: צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו. ואפילו רשע גמור כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו שוב רשעו. שנאמר: ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו" (קידושין מ:).
הקשר בין מצות התשובה לגאולה:
בפרשת נצבים מתייחסת התורה בפירוט רב לקשר שבין מצות התשובה הכללית בזמן הגלות העתידית, לבין הגאולה העתידית. מפרוט תהליך התשובה האמור בפרשת נצבים, עולה כי מטרתה האמיתית של התשובה היא לתקן את חטאיהם של כלל עם ישראל, ולרפא את "צער השכינה", ולא רק לתקן את חטאו הפרטי של היחיד. וכן מובא בזוה"ק: "תא חזי בכל זמנא דישראל אינון בגלותא, שכינאת עמהון בגלותא, והא אוקמוה דכתיב (דברים ל'): ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך (בראשית, קכ:). על כן התורה מתנה במפורש את גאולתם העתידית של ישראל בחזרתם של כלל ישראל בתשובה, משום שהסיבה לגלותם של ישראל היא עזיבת רובם את התורה. לפיכך התורה מנבאת מראש ובמדויק, את השלבים והתהליך ההיסטורי העתיד לחול על עם ישראל לדורותיו. וכן כתב הרמב"ן: "ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל" (ויקרא, כ"ו, ט"ז). וכן מובן מדברי הרמב"ם: "ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים". משום שבפרשת נצבים התורה מפרטת את שמונת שלבי הגאולה העתידית, שהם: קבלת עונש הגלות בעקבות החטא, תשובתם המאולצת של עם ישראל בגלותם, קיבוץ הגלויות לא"י שיבוא בעקבות התשובה שבגלות, ירושת הארץ וקבלת טובה, עלית מדרגה מתשובה מיראה של גלויות ישראל, לתשובה מאהבה של כלל עם ישראל בשובם לארץ ישראל, הנקמה מאוייבי ישראל, השלמת תהליך התשובה בקבלת עול התורה והמצוות, קבלת ברכת ה' בכל תחומי העשייה והקיום של עם ישראל. שמונת השלבים הללו שיתבצעו בשלבים לאורך הדורות של עם ישראל, מפורטים בבהירות ובפשטות בתורה. שנאמר: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך. ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך. ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום. והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך" (דברים פרק ל', א-ט').
מכאן פסק הרמב"ם (הלכות תשובה פז', הל' ה') את התנאי המקדים לגאולה העתידית, באומרו: "כל הנביאים כולן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין. שנאמר: והיה כי יבואו עליך וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'" (דברים, ל' ,א-ב). וכן כתב הרמב"ן: "ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן (רמב"ן, דברים, ל' י"א). ועוד פסק מכאן הרמב"ם (הלכות מלכים פי"א, הל' א') את תאורו של המלך המשיח, העתיד לגאול את ישראל בגאולתם העתידית. וכה אמר הרמב"ם: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם...וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו. לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר. אלא בתורה ובמשה רבינו. שהרי התורה העידה עליו, שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'...ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים". וכן כתב הרמב"ן: "הגאולה בברית ההיא השנית, גאולה שלמה מעולה על כלם. אמר (דברים ל', א'): והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו', והבטיח (שם פסוק ה): והטיבך והרבך מאבותיך, שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל, לא לששית העם. ושם הבטיח שיכרית ויכלה המגלים אותנו, שנאמר (שם פסוק ז): ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך. והנה אויביך ושונאיך, רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו. ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל (ויקרא, כ"ו, ט"ז).
ודע, שלמרות אחדות דעתם של הרמב"ם והרמב"ן בענין התשובה והגאולה העתידיות. קיימת מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן בשאלה האם התשובה היא מצות עשה או לא? עיקר המחלוקת נובע מן העובדה שהתורה לא כתבה את הפועל, או את הציווי של שוב, או עשה תשובה, כי אם "ושבת", לפיכך לא מנה הרמב"ם את מצות התשובה בתרי"ג המצוות שכתב, אלא פסק (הלכות תשובה, פ"ב, ב'): "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו...ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם... וצריך להתוודות בשפתיו". דהיינו, לדעת הרמב"ם "הוידוי זו מצוות עשה". דהיינו, אין מצוות עשה לחזור בתשובה, משום שלדעת הרמב"ם התשובה היא תהליך נפשי שלא ניתן לצוות עליו, מה שכן ניתן לצוות עליו הוא: שעל החוזר בתשובה להתוודות בפה, לפרוט לפרטים את ההתחייבות והאחריות שהאדם מקבל על עצמו. לעומת זאת לדעת הרמב"ן התשובה היא מצוות עשה הנימנת בכלל תרי"ג מצוות לרמב"ן, וכן כתב הרמב"ן: "כי המצוה הזאת...אבל 'המצוה הזאת' על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן" (רמב"ן, דברים, ל' י"א). כלומר, הרמב"ן מסביר שהטעם שהתורה לא נקטה בלשון ציווי מפורש, נועד לרמוז שמובטחים ישראל שיעשו תשובה בגאולה העתידית.
ובחרת בחיים:
בפרשת נצבים נאמר לישראל צו אלהי המצמצם לכאורה את יסוד הבחירה החופשית. שנאמר: "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים, ל', י"ט). כלומר, התורה סוברת שלא כל ישראל לדורותיהם יבחרו בחיים, שהם חיי התורה הכוללים את קיום המצוות וההמנעות מעבירה. וכן נאמר: "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו... כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי (דברים, ל"א, ט"ז, כ'). לפיכך מצוה התורה: "ובחרת בחיים". ופירש הרש"י: "ובחרת בחיים, אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים. כאדם האומר לבנו: בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה, ואומר לו: את זה ברור לך. ועל זה נאמר: ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, הנחת ידי על גורל הטוב, לומר: את זה קח לך". כלומר, ה' שהוא מלך חפץ בחיים, מורה באצבעו לישראל בניו לבחור בחיים, מתוך דאגה אבהית. אך למרות זאת הבחירה הסופית אם לבחור בחיים נותרה בידיו של הבן.
לכאורה, המלצת ה' לבחור בחיים תמוהה: וכי יש אדם שיבחר במות, או בקללה מרצונו החופשי? ועוד, מדוע נאמר בכפילות "ובחרת בחיים למען תחיה"? נלענ"ד שהתשובה לכך נעוצה בידיעת הקב"ה, שאכן ישראל עתידים לבחור בדרך המוות והקללה. הסיבה לבחירת ישראל במוות ובקללה, היא תוצאה של החסד אשר עשה ה' עם ישראל, בהשכיחו מלב ישראל את המוות והקללות, ע"מ שעבודת ה' במצוות תתבצע לא מתוך אימה ופחד, אלא מתוך אהבת ה' יתברך, וע"י כך זיכה הקב"ה את ישראל בשכר הבחירה החופשית של העושים מאהבה. וכן מצאנו בגמ': "ת"ר שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן: יום המיתה..ת"ר ג' דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו דין הוא שיעלו: על המת שיסריח ועל המת שישתכח מן הלב (פסחים, נד:). לפיכך מציעה הגמ' את הזכרת יום המיתה רק כאפשרות אחרונה לנצח את יצה"ר: "א"ר לוי בר חמא, אמר ר"ש בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע... אם נצחו מוטב ואם לאו יע
מחברם של הספרים: אשר על המשכן, אשר תקראו, ומצמרת הארז
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב