שופטים - תפקידם ומגבלותיהם של מנהיגי ישראל
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

שופטים - תפקידם ומגבלותיהם של מנהיגי ישראל 

מאת    [ 04/10/2006 ]
מילים במאמר: 2745   [ נצפה 3695 פעמים ]

 
 
בס"ד ב' אלול התשס"ו
שופטים - תפקידם ומגבלותיהם של מנהיגי ישראל
מבוא:
פרשת שופטים הנקראת בשבת הראשונה של חודש אלול, עוסקת בתנאי הבחירה, אופי התפקיד, והמגבלות של מנהיגי ישראל השונים. כגון: שופטים, שוטרים, נביאים, כהנים, לוים, מלך, וכהן משוח מלחמה. דהיינו, מנהיגות שיפוטית, מנהיגות ביצועית, מנהיגות רוחנית, ומנהיגות מלכותית. התורה מייחסת חשיבות רבה למנהיגות עם ישראל, ולסדרי ממשל תקינים המושתתים על יסוד קיום מצוות התורה, משום שהקב"ה חפץ להיטיב עם עם ישראל לדורותיו באמצעות מנהיגות אמיתית, וע"י כך למנוע מצב של השתלטות עויינת ומושחתת, העלולה להזיק לעם ישראל. למרות שישראל נענשו לאחר חרבן הבית, בביטולה של המנהיגות הרצויה המתוארת בפרשה. שנאמר: "מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'" (איכה, ב', ט'). אף על פי כן יש בכוחה של המנהיגות השיפוטית להוות אבן יסוד לתקות שיקומו של עם ישראל, הן בהווה והן בעתיד לבוא. כפי שמצאנו שהתורה מבטיחה שמשפט צדק גורם לישראל חיים טובים, ולהאחזות קבע בארץ ישראל. שנאמר: "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך" (דברים, ט"ז, כ'). ונאמר: ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (ישעיה, א', כ"ז). לפיכך נקראה הפרשה על שם השופטים. יתרה מזאת, השילוב שבין הגבלות המוטלות על המנהיגות, האמורה בפרשת שופטים, לבין הפטרת הנחמה: אנכי אנכי הוא אלהיכם, נועדה ללמד את האדם הפשוט בישראל, קל וחומר ומוסר השכל. לפיו: על האדם להנהיג את עצמו בענוה ובצניעות, על יסוד לימוד התורה וקיום מצוותיה. משום שהתנהלותו הנכונה של הפרט, יוצרת את ההתנהגות הכללית של עם ישראל ע"פ התורה, המביאה בכנפיה כוח ועוצמה, ומקילה על ישראל את סבל הגלות. לפיכך קוראים את פרשת שופטים, בשילוב הפטרת הנחמה: אנכי אנכי ה', בתחילתו של חודש הרחמים. דהיינו, שילובם של מנהיגות אמיתית של הכלל והפרט, בכוחה להבטיח את יכולת עמידה והתקוה להתחדשות של עם ישראל, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. שופטים ושוטרים תתן לך - השופט צריך לפסוק ע"פ התורה.
ב. תפקידו של השוטר - להרתיע את ישרי הדרך, ע"מ שלא יתפתו לסטות מדרך הישר.
ג. לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל - קבלת ההכרעה השיפוטית של ביה"ד הגדול.
ד. נביא מקרבך מאחיך יקים לך - הנביא חייב לומר רק את אשר נאמר לו בפירוש.
ה. שום תשים עליך מלך - המלך מנהיג את העם בעניני החולין, ברגישות ועל פי שיקול דעתו.
ו. ולא ישיב את העם מצרימה - איסור ההשתקעות בארץ מצרים.
ז. אנכי אנכי הוא מנחמכם- נבואות הנחמה נוטעות תקוה בלב ישראל, ומחזקות אותם בגלותם.

שופטים ושוטרים תתן לך:
פרשת שופטים נפתחת בפסוק: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך" (דברים, ט"ז, י"ח). התורה מצוה למנות דיינים כשרים בארץ ישראל, על מנת שישפטו את ישראל משפט צדק ע"פ תורת ישראל הנצחית. לצורך השיפוט בצדק על השופט לפעול ע"פ חוקי התורה שבכתב, והתורה שבעל פה בלבד. במסגרת זו מוטלת על השופטים והשוטרים האחריות לפקח ולאכוף את חוקי התורה, הן ברשות היחיד והן ברשות הרבים, לטובתם של כלל ישראל. פעולת השופטים והשוטרים ליישום חוקי התורה בארץ ישראל, לא זו בלבד שהיא מבטיחה את היכולת לניהול חברתי תקין, מתוך עקירת התופעה של "כל דאלים גבר". אלא שהתורה מבטיחה שמשפט צדק יגרום לישראל גם להאחזות קבע בארץ ישראל. שנאמר: "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך" (דברים, ט"ז, כ'). ופירש הרש"י: "למען תחיה וירשת, (סנהדרין לב) כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל, ולהושיבן על אדמתן". וכן מובא בגמ': "תניא רבי יוסי בן אלישע אומר: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדייני ישראל. שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל" (שבת, קלט.). הדרישה מן הדיינים להגיע לדין הצדק המוחלט ע"פ תורת ישראל, היא הנותנת לעם ישראל את הזכות לרשת את ארץ ישראל מידי עמי כנען, ע"פ הצדק האלוהי הנצחי. לפיכך קשרה התורה בין הצדק במשפט לירושת הארץ. יתרה מזאת, משפט צדק גורם גם לנצחונות ישראל במלחמות. כפי שכתב הרש"י: "לומר לך: אם עשית משפט צדק, אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח. וכן דוד הוא אומר (תהלים קיט): עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי" (דברים, כ', א').
ודע, שפרשת שופטים נקראת בשבת הראשונה של חודש אלול, ע"מ לעורר את האדם לערוך חשבון נפש ותשובה, לפני יום הדין. לפי שכל אדם מישראל הוא בבחינת מלך, ושופט ושוטר לעצמו. וצריך הוא לשמור על ממלכתו, בעזרת כוח השיפוט והשיטור שחננו ה' יתברך. וכן "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות" (ברכות, ז.). דהיינו, אם אדם עושה חשבון נפש בעצמו, כדי לתקן את דרכיו, הדבר עדיף מאשר יוכיחו האחר. ור' אבהו אמר: "במקום שבעלי תשובה עומדין שם, צדיקים אינן עומדים שם. שנאמר: שלום שלום לרחוק ולקרוב" (סנהדרין, צט.). וכן מובא בזוה"ק: "מהו ואשלם נחומים לו ולאבליו" (ישעיה, נ"ז, י"ח)? אלא קודשא בריך הוא עביד טיבו עם בני נשא, דכיון דעאל מי"ג שנין ולהלאה, פקיד עמיה תרין מלאכין נטורין דנטרי ליה, חד מימיניה וחד משמאליה. כד אזיל בר נש בארח מישר, אינון חדאן ביה, ואתקיפו עמיה בחדוה, מכרזן קמיה ואמרין: הבו יקר לדיוקנא דמלכא, וכד אזיל בארח עקימו, אינון מתאבלן עליה, ומתעברן מניה. כיון דאתקיף ביה קודשא בריך הוא ואנהיג ליה בארח מישר, כדין כתיב: ואשלם נחומים לו ולאבליו, ואשלם נחומים לו בקדמיתא, דאיהו אתנחם על מה דעבד בקדמיתא, ועל מה דעבד השתא ותב בתיובתא. ובתר כן ולאבליו, אינון מלאכין דהוו מתאבלן עליה כד אתעברו מניה, והשתא דאתהדרו בהדיה, הא ודאי נחומים לכל סטרין, והשתא איהו חי ודאי, חי בכל סטרין אחיד באילנא דחיי, וכיון דאחיד באילנא דחיי כדין אקרי בעל תשובה" (זוהר, שמות, קו:). כלומר, שבשעה שהאדם עובר עבירה, המלאכים המלוים אותו, שהכריזו בשמחה על מעשיו הטובים, בוכים ומתאבלים עליו, וכשחוזר בתשובה אותם המלאכים שוב שמחים במעשיו. לפי שכל זמן שאדם חי, הקב"ה מצפה שחזור בתשובה. כיון שמת, אבדה תקותו. שנאמר: "במות אדם רשע תאבד תקוה" (משלי יא, ז). כמובא במדרש (קהלת רבה, פ"ז, ל"ב): משל לכת אחת של לסטים שהיתה חבושה בבית האסורין. חתר (חפר) אחד מהן חתירה אחת, וברחו כולן. נשתייר שם אחד מהן, ולא ברח. כיון שבא השלטון, התחיל לחבטו במקל. אמר לו: ביש גדא, וטמיע מזלא, חתירתא קמך לא הות עריק?! (חסר המזל, החפירה לפניך ולא ברחת?!). כך לעתיד לבא, הקב"ה אומר לרשעים: התשובה לפניכם, ולא שבתם?!. כלומר, טענת המלך על האדם שלא ברח מבית האסורים, היא משום שבמעשיו הוא הבהיר כי נוח לו להתגורר בבית האסורין, דהיינו, שהוא בז לעונשו של המלך, ובעיניו אף עדיף להיות אסיר מאשר להיות בן חורין. לפיכך המלך חובטו במקל. דהיינו, מענישו בחומרה יתרה.
תפקידו של השוטר:
הרש"י מגדיר את תפקידו של השוטר כך: "שוטרים, (סנהדרין טז) הרודין את העם אחר מצותן (של השופטים), שמכין וכופתין במקל וברצועה, עד שיקבל עליו את דין השופט (רש"י-דברים, ט"ז, י"ח). דהיינו, תפקידו של השוטר הוא לגרום שהחלטות השופט, יתורגמו הלכה למעשה. כלומר, השיטור אינו תפקיד שיפוטי, אלא תפקיד ביצועי בלבד. השילוב שבין משפט צדק ע"י שופט, ואכיפת הדין ע"י השוטר, יוצרת בלב העם תחושת בטחון, ומרתיעה את האדם מלחטוא. לפיכך נאמר בצמידות: "שפטים ושטרים תתן לך". משל למה הדבר דומה: לשוטרים שהיו עומדים בפתח השוק, כשהם מטיילים להנאתם חבוקי ידים. שאל אחד הסוחרים את רעיהו: מדוע השוטרים אינם עובדים? אמר לו חברו: זו היא עבודתם. שאלו הסוחר: ומי הוא הטפש שמשלם להם משכורת בעבור אפס מעשה? ענה לו חברו: אתה ואני הם המשלמים לו את שכרו, דרך הקופה הציבורית. כעס הסוחר ואמר: אם כן מי צריך אותם? למה הם נחוצים? מדוע לא לפטרם ולחסוך בכך ממון רב? ענה לו חברו: אלמלא מוראם על הבריות, איש את רעהו חיים בלעו (אבות, ג', ב'). דהיינו, תפקידם של השוטרים הוא לא להרתיע או לתפוס את גנבים, על הגנבים השוטרים רק מקשים את העבודה. כפי שמעידה העובדה, שלמרות שישנם אלפי שוטרים, הגנבות אינן פוסקות. לפיכך תפקידם של השוטרים הוא להרתיע את ישרי הדרך, ע"מ שלא יתפתו לסטות מדרך הישר, ולא יצטרפו אל הגנבים. מכאן ניתן ללמוד גם: כי כל אדם צריך לשפוט בכל עת את מעשיו, ולהציב לעצמו שוטרים שירתיעו אותו מללכת לדרך הרע, ע"מ שיתמיד ללכת בדרך הטובה. כפי שנאמר: "שופטים ושוטרים תתן לך".
לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל:
התורה מצוה על ישראל לקבל את פסיקתו של בית הדין הגדול, גם כאשר ברור לאדם כי בית הדין טעה בפסיקתו. שנאמר: על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים, י"ז, י"א). הרש"י מבאר את הציווי באומרו: "אפילו אומרים לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל". הטעם שהתורה מחייבת ציות להחלטת ביה"ד הגדול שבירושלים, ללא כל עוררין. משום שהתורה נתנה לבית הדין הגדול, סמכות הלכתית עליונה מתוך ידיעה ברורה כי גם בית הדין הגדול יכול לטעות לעיתים רחוקות. אך באופן כללי התורה מניחה כי מספר הטעויות של בית הדין יהיה קטן מאד, לעומת מספר הטעויות של אלה שיחשבו שבית הדין טועה. לפיכך העדיפה התורה מעט טעויות של בית הדין, אשר זוכה לסייעתא דשמיא בכל אשר יורה, מאשר הרבה טעויות של הרבה אנשים אחרים. בכך קובעת התורה לישראל תורה אחת ברורה, וחד משמעית הנקבעת בבית הדין, ומונעת מצב שהתורה תקבע על פי שיקול דעתו של כל פרט ופרט. כלומר, למרות שלפרט יש נימוקים הלכתיים כבדי משקל המעוגנים בתורה, פסיקת בית הדין מכריעה את המחלוקת, ומחייבת את כלל ישראל להשמע לה. וכן כתב הרמב"ן: "כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול" (דברים, י"ז, י"א).
ודע, שחובת הציות לבית הדין הגדול שבירושלים מוגבלת רק לשיקול הדעת הלכתי של ביה"ד, אשר לגביו קבעה התורה שלפעמים האמת מורה שכביכול יש ללכת אחר ה"שקר". אך למרות זאת, אין חובת ציות לבית הדין חלה במקרה של קביעת מציאות שכל אדם רואה במו עיניו. כפי שנאמר בגמ': "הורו בית הדין ששקעה חמה, ולבסוף זרחה. אין זו הוראה אלא טעות" (יבמות צב.).
נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך:
התורה אוסרת על ישראל לעסוק בע"ז ונבואה אלילית. שנאמר: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף. וחבר חבר ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים" (דברים, י"ח, י'-י"א). כתחליף לכל אלו כותבת התורה את מצות עשה: "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים, י"ח, י"ג). שפירושה הוא: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות. אלא כל מה שיבוא עליך. קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו" (רש"י), וזאת בעת העדר נביא בישראל. דהיינו, כפי המצב הקיים בזמננו שראשיתו בחורבן הבית, הגלות, והעדר הנבואה בישראל. שנאמר: "מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'" (איכה, ב', ט'). וכן מובא בגמ': "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים" (ב"ב, יב.). דהיינו, בהעדר נבואה בישראל לא נותר לישראל אלא להתהלך בתמימות ולקיים את דברי חכמי ישראל בתום לב. מיד לאחר מצוה "תמים תהיה" התורה מבשרת לישראל כי הקב"ה יעמיד להם נביא כמשה, כדי להמחיש לעם את הקשר ההדוק בינם לבין ה'. שנאמר: "נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון" (דברים, י"ח, ט"ו). שורש האמונה שהקב"ה מתגלה לאדם בדיבור, הומחשה לישראל במעמד סיני, שם ראו כלל ישראל כי הנבואה אינה חלום, או דמיון, או כל רגש אחר, אלא ענין מהותי. במעמד סיני הוברר לישראל כי עיקר הנבואה אינה תלויה באדם עצמו, אלא ה' יתברך הוא הנותן לאדם את הכוח האדיר הנדרש לקבלת הנבואה. כי כל כוחותיו האדם הם כאין וכאפס לעומת גודל הכוח הנדרש לצורך קבלת הנבואה. וכן נאמר: ויאמרו אל-משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל-ידבר עמנו אלהים פן נמות (שמות, כ', ט"ז). לפיכך האדם אשר ה' בוחר בו לנבא את דבריו, נהפך באותו רגע לאיש אחר. כי ה' מרומם את אותו אדם שנבחר, בעזרת כוח אלוהי רב עוצמה, אשר מאיר עליו, וחודר ללבו ולכליותיו, עד שכל חייו משתנים לחלוטין. על כן ה' הוא אשר בוחר לישראל נביא מקרב העם השוכן בישראל. דהיינו, הנבואה ניתנת לנביא רק בארץ ישראל ובעבור עם ישראל השוכנים בארצם. תפקידו של הנביא מוגבל בכך שעליו לומר לישראל, רק את אשר נאמר לו בפירוש מפי ה'. וישראל מחוייבים לשמוע לקולו של הנביא: "אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, כאליהו בהר הכרמל, לפי שעה שמע לו" (סיפרי, שופטים, פיסקא קעה). דהיינו, התורה מגבילה את הנביא בכך שהנביא מנוע מלהורות הלכה לדורות, או לשנות כהוא זה את הכתוב בתורת משה. וזאת משום שמרגע שהתורה ירדה מן השמים ונתנה לישראל, ישראל מחוייבים לפסוק ולהכריע במחלוקת הלכתית, אך ורק על פי כללי הפסיקה של התורה שבכתב והתורה שבע"פ. וכן מצאנו בגמ' בסוגיית "תנורו של עכנאי": "תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם.... חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. .. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. מאי לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול..." (בבא מציעא נט:).
שום תשים עליך מלך:
התורה אומרת: "כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי" (דברים, י"ז, י"ד). ניסוח זה של התורה גרם למחלוקת תנאים: האם מינוי מלך לישראל הוא מצוות עשה, או רשות. "וכן היה רבי יהודה אומר: ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן. שנאמר: ואמרת אשימה עלי מלך וגו'. תניא ר"א אומר זקנים שבדור כהוגן שאלו. שנאמר: תנה לנו מלך לשפטנו. אבל עמי הארץ שבהן קלקלו. שנאמר: והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו" (סנהדרין, כ:). אותה מחלוקת בין רבי נהוראי לרבי יהודה מובאת גם בסיפרי (שופטים, פיסקה קנו): "ואמרת אשימה עלי מלך, רבי נהוראי אומר: הפסוק בגנאי ישראל הוא מדבר. שנאמר: כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם (שמואל א' ח'). אמר רבי יהודה: והלא מצוה היא מן התורה לשאול להם מלך. שנאמר: שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו. ולמה נענשו בימי שמואל? לפי שהקדימו על ידם (דהיינו, שחפשו מדעתם, ולא חפשו את אשר יבחר ה')". הרמב"ן (דברים, י"ז, י"ד), הר"ן (דרשה י"א), והרמב"ם פסקו להלכה, כרבי יהודה. דהיינו, שמינוי מלך הוא מצוות עשה מן התורה. וכך כתב הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע קע"ג): "היא שצונו למנות עלינו מלך מישראל, יקבץ כל אומתינו וינהיגנו" (וכך כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פ"א ה"א). לעומתם סבור האבן עזרא, כי "שום תשים רשות" (דברים, י"ז, ט"ו), וכן כתב האברבנאל בפרשנותו (שמואל א' פרק ח'), כי מינוי המלך אינו מצווה, בדומה לאשת יפת תואר, שכנגד יצר הרע דברה תורה.
תפקידו של המלך קשה ומורכב יותר מתפקידיהם של השופטים, השוטרים, והנביאים. משום שהשופט צריך לפסוק רק ע"פ התורה, והנביא חייב לומר רק את אשר ציווהו ה' לומר. אולם למלך ניתנו סמכויות נרחבות, בכדי שיוכל להנהיג את העם בעניני החולין, ולנהל את מלחמותיהם של ישראל כנגד האוייבים. דהיינו, המלך צריך לפעול ע"פ שיקול דעתו, בכל הדברים שאינם מפורשים בתורה. לפיכך התורה מביעה את חששה מפני: "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי" (דברים, י"ז, י"ד). על כן הטילה התורה הגבלות על מינוי המלך ועל התנהגותו. שנאמר: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (דברים, י"ז, ט"ו). דהיינו, בחירת המלך נעשית ע"פ ה', אשר הוא הבוחר ביהודי רחמן מתוך עם ישראל, לשמש כמלך ישראל. בנוסף לכך, גם לאחר בחירת המלך ע"פ ה', אין ה' שולל מן המלך את זכות הבחירה החופשית, לפיכך ברום מעמדו ורוב סמכויותיו, המלך נחשף לפיתויים גדולים יותר מכל אדם אחר בישראל. על כן התורה מטילה מגבלות המיוחדות רק על המלך. שנאמר: "רק לא ירבה לו סוסים...ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד...וכתב את משנה התורה הזאת על ספר...והיתה עמו וקרא בו כל ימיו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול" (דברים, י"ז, ט"ז-כ'). דהיינו, המלך מצווה לשלוט על יצר ההתעצמות, יצר תאות הנשים, ויצר הממון. לפי שיצרים אלה דוחפים את המלכים לגאוה ולשכחת ה'. בנוסף לכך המלך מצווה גם לכתוב לעצמו שני ספרי תורה: אחת שיוצאת ונכנסת עמו, ואחת שנמצאת בבית גנזיו. התורה מדגישה שהמלך מצווה ללמוד את התורה ולקיים את כל מצוותיה. ויתרה מזאת, המלך מצווה במיוחד על מידת הענוה "לבלתי רום לבבו מאחיו". דהיינו, ע"פ גישת התורה, המלך לוקח על עצמו עבדות לעם ולא שררה על העם. כפי שנאמר: "וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה ועניתם ודברת אליהם דברים טובים והיו לך עבדים כל הימים" (מלכים-א', י"ב, ז'). וכן מובא בגמ' שהמלך נידון ראשון בראש השנה: "מלך וציבור, מלך נכנס תחילה לדין. שנאמר: משפט עבדו ומשפט עמו" (ר"ה, ח:). משום שהמלך מצווה על מצוות ייחודיות, ובנוסף לכך המלך מצווה בכפילות ללמוד תורה, ולשומרה מתוך ענווה.
ודע, שמפסיקות הרמב"ם עולה כי במרוצת הדורות השתנתה לכאורה מצוות בחירת המלך. שכן מצאנו נאמר בתורה: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא", ופסק הרמב"ם: "והמצוה השס"ב היא, הזהירנו שלא למנות מלך עלינו איש
מחברם של הספרים: אשר תקראו, מצמרת הארז, ואשר על המשכן
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב