ראש השנה ?שופרו של העבר והעתיד
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

ראש השנה ?שופרו של העבר והעתיד 

מאת    [ 04/10/2006 ]
מילים במאמר: 2742   [ נצפה 2905 פעמים ]

 
 
בס"ד כ"ט אלול התשס"ו
ראש השנה ?שופרו של העבר והעתיד
מבוא:
מצות עשה לשמוע תרועת שופר בר"ח תשרי המכונה במשנה ראש השנה. שנאמר: "ובחדש השביעי באחד לחדש...יום תרועה יהיה לכם" (במדבר, כ"ט, א'), וכן מצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני של ראש השנה, "שמצות היום בשופר" (ר"ה, פ"ג, משנה ג'). השופר הוא למעשה קרן בהמה כשרה, כמובא במשנה: "אמר רבי יוסי, והלא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר (יהושע ו), במשך בקרן היובל" (ר"ה, פ"ג, משנה ב'). אולם חז"ל קבעו לקוראו "שופר", משום שלמילת שופר ישנה משמעות לשונית יחודיות. דהיינו, מלשון "שפרו מעשיכם" (מד"ר, ויקרא, פרשה כט) לקראת יום הדין והשנה החדשה. וכן נאמר: בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש (ויקרא, כ"ג, כ"ד), ופירש הרמב"ן: "וגם יש בזה אות בשמים, שהחדש הזה מזלו מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לה'" (שם). תקיעות השופר ביום הדין הקובע את גורלו של כל אדם לשנה הקרובה, נועדו בין היתר לעצור את שגרת החיים של האדם, ע"מ שיזכור את תכלית בריאת העולם בר"ה, ואת מהות חייו עלי אדמות, ואת תלותו הבלעדית בחסדי שמים, וכל זה דוקא בעת סיומה של השנה החקלאית, ובטרם בואם של גשמי השנה החדשה. לפיכך כדי לעורר את הרחמים גם בעת השובע והשמחה, מצווה התורה להמליך את ה' בשופר, ע"מ להזכר לטובה. שנאמר: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם" (במדבר, י', י'). וכן מצאנו שקולו של השופר מבטא מחד גיסא, חגיגיות ותקוה לעתיד טוב יותר לצדיקים, שנאמר: תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו (תהילים, פ"א, ד'). ומאידך גיסא, מבשר השופר רעות לשטן ולרשעים. שנאמר: יום צרה ומצוקה...יום שופר ותרועה (צפניה, א', ט"ו-ט"ז), ונאמר: אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו? (עמוס, ג', ו'). מורכבותה של מצוות תקיעת השופר בראש השנה, מבוארת להלן בהרחבה:
א. הכוונות במצות השופר - התעוררות להמלכת ה' ע"י קיום מצוותיו עד כדי מסירות נפש.
ב. מצוות תקיעת שופר - מורכבת משני חלקים: תקיעה ושמיעה, אשר אופן קיומן שונה.
ג. תקיעות בשבת - אין תוקעים משום שהשבת מעידה על מלכותו של ה' בעולם.
ד. צורתו של השופר - שופר כפוף כדי לבקש להידון במידת הרחמים ע"י הזכרת עקדת יצחק.
ה. ערבוב השטן - כוונת ומלכותו בכל משלה, מצרפת את השטן להמלכת ה' בעולם.
ו. זכרון תרועה - השופר מזכיר למשכיחים מי הוא המלך.
הכוונות במצות השופר:
ראש השנה הוא יום תחילתה של השנה החדשה, והדבר המרכזי ביום חג זה, הוא גזירת הכתוב לתקוע בשופר. השופר אינו משמש ככלי נגינה, משום שקולו של השופר, הוא קול מאיים, מרגיז ומפחיד. וכ"ש כשהוא מחולק לקולות התקיעה, השברים והתרועה, שהם כקולות צעקה, יללה וגניחה. לפיכך הגמ' לא נתנה לתקיעת שופר בר"ה טעם מפורש, אלא כתבה רק את הכוונות שבמצוות השופר. הכוונה הראשונה מובאת בגמ': "א"ר יהודה משום ר"ע...אמר הקב"ה:..ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר" (ר"ה, טז. לד:). כלומר, שע"י תקיעת השופר ישראל מכריזים כי הם ממליכים את ה' עליהם. וכן אמר דוד המלך ע"ה: עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר (תהילים, מ"ז, ו'), בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' (תהילים, צ"ח, ו'). משום שהתקיעה מבטאת את קבלת מלכות ה' על ישראל, כזכר לקול השופר במעמד הר סיני. הכוונה השניה מובאת בגמ': "אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל (כבש בוגר ממין זכר), כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (ר"ה, טז.). כלומר, שע"י השופר של איל, ישראל מזכירים לפני ה' את עקידת יצחק בן אברהם. וע"י זה ישראל מקבלים שתי זכויות: גם את זכותו של העוקד וגם את זכותו של הנעקד. משום שהתקיעה בשופר של איל מבטאת את המשך קבלת מלכות ה' על ישראל עד כדי מסירות נפש, ומוכנות להעקד על קדושת שמו יתברך.
מכאן למדנו שלשופר ישנן שתי סגולות: האחת, בקול הבוקע ממנו, המזכיר את מעמד סיני. והסגולה השניה, בשופר עצמו, המזכיר את עקדת יצחק. דהיינו, הקול היוצא מתוך השופר, מבטא את המשכיותו של אותו הקול ששמעו ישראל בעת מתן תורה בסיני, אשר שם קבלו ישראל עליהם את ה' למלך, ואת קיום מצוותיו לדורות. והשופר המשמש גם כמכשיר לתקיעה המזכיר את קרניו של האיל שנעקד במקום יצחק אבינו, בכך מבטא השופר את המשכיות הדבקות בה' שתחילתה במעמד העקידה והמשכה הוא עד היום הזה. כלומר, השופר מאחד את "מלכויות" עם "זכרונות", משום שקול השופר מבטא גם המלכת הבורא וקבלת מצוותיו כבמעמד סיני, וגם את מסירותם של ישראל למצוות. שילובם של שתי כוונות אלה, גורם להמלכת הקדוש ברוך הוא בראש השנה, ולהעלאת זיכרונם של כלל ישראל לטובה. לפיכך פסק הרמב"ם (הלכות שופר, פ"א): "מצות עשה לשמוע קול שופר". דהיינו, אין מצווה לתקוע בשופר, אלא לשמוע את הקולות הבוקעים מתוכו, אשר הם גורמים להתעוררות, ולהמלכת ה' ע"י קיום מצוותיו עד כדי מסירות נפש. כלומר, עיקרו של יום ראש השנה הוא בהמלכת הקב"ה על היחיד, על כלל ישראל, ועל העולם כולו. משום שההכרה באדנותו של ה' ביום שבו הוא שופט את כל העולם, היא עצמה זכות המעלה את זיכרונם של ישראל לפניו לטובה בעת המשפט. בנוסף לכך, הזכרת עקדת יצחק מבטיחה לישראל את הזכיה בדין. לפיכך למרות שר"ה הוא יום דין, ישראל חוגגים אותו כיום טוב.
הכוונה השלישית במצות שמיעת קול השופר היא: הרמז המובנה בקולו, המשדר את הצורך בהתעורות לב כל אדם לתשובה, ולשיפור מעשיו. כמובא במדרש: "תקעו בחודש שופר... בחדש זה, תחדשו מעשיכם. בשופר בחדש הזה, שפרו מעשיכם (מד"ר, ויקרא, פרשה כט). וכן כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג ה"ד): "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה". דהיינו, מטרת קול השופר היא: לעורר ולזעזע, להקיץ את הנרדמים, בראשיתה של השנה החדשה. על מנת לעורר את האדם לתת דין וחשבון לעצמו, כדי שלא תהא כל שנה עבורו עוד שנה ישנה ללא שינוי, כמעין מעגל הסובב סביב אותו ציר. לפיכך ציוותה התורה לשמוע דוקא את קולו של השופר, שאינו ערב לאוזן, משום שהוא כצעקה גדולה אשר אין בה מלים כלל. כדי שכל אדם ישמע בקול השופר את הקול הנחוץ לו לשיפור עצמיותו. דהיינו, יש אדם ששומע בקול התרועה את השבר והיללה על מה שארע לו, או שאבד לו, יש אדם ששומע בקול התרועה קול של אזהרה, יש אדם ששומע בקול התרועה קול של תקוה והבטחה לעתיד טוב יותר בשנה חדשה. לפיכך תרגם אונקלוס: "יום תרועה" - "יום יבבה". כלומר, יום של בכייה. דהיינו, שעל כל אדם לבכות את מעשיו הרעים מן השנה שעברה, ולקבל על עצמו לפתוח דף חדש. בבחינת "תכלה שנה וקיללותיה, תחל שנה ובירכותיה".
ודע, שכל הכוונות הנ"ל נאמרו בכדי להעמיק את כוונת מצות השופר, כדי שיהרהר בהם האדם בחודש אלול לפני שמיעת קול השופר בתפילת מוסף של ראש השנה, אבל בזמן תקיעות החובה בר"ה, צריך שתהיה רק מחשבה אחת בליבו. והיא: הריני בא לקיים את מצוות הבורא יתברך שמו ויתעלה, לשמוע קול שופר. וכן מובא בגמ': "אמר רבי יצחק, למה תוקעין בראש השנה? - למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו!" (ר"ה, טז.).
מצוות תקיעת שופר:
מחלוקת ראשונים היא: האם המצווה היא לתקוע בשופר, או לשמוע קול שופר? מקור השאלה טמון לכאורה בנוסח הברכה: "ר"ת כתב שיש לברך "על תקיעת שופר", משום דעשיתה היא גמר מצותה" (הרא"ש, ר"ה, פ"ד, ס"י). מדיוק לשונו של ר"ת "עשיתה היא גמר מצותה", משמע שהתקיעה היא גמר המצווה ולא השמיעה, ונוסח הברכה נקבע ע"פ הגדרת המצווה, וכך כתב הסמ"ג במפורש, שהטעם הוא מפני שהמצווה היא התקיעה. לעומת זאת, הרמב"ם סבור שרק השמיעה היא קיום המצווה, והתקיעה אינה אלא הכשר מצוות השמיעה, כמו שעשית הסוכה היא הכשר למצוות הישיבה בתוכה (שו"ת הרמב"ם, קמ"ב, ד"ה השאלה הכ"ד). וכן כתב בספר המצוות: "המצוה הק"ע היא, שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי". לפיכך פסק הרמב"ם כי הברכה היא: "לשמוע קול שופר".
לשיטת ר"ת קשה מן המשנה האומרת: "התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפטס, אם קול שופר שמע, יצא. ואם קול הברה שמע, לא יצא" (ר"ה, פ"ג, משנה ז'). לפיכך לשיטת ר"ת, מדוע לא יצא אם המצוה היא רק בתקיעה? ועוד, כיצד התוקע יכול להוציא את חברו ידי חובתו במעשה התקיעה? הרי לא שייך לומר במעשה התקיעה "שומע כעונה".
גם על שיטת הרמב"ם קשה מן המשנה האומרת: "חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. זה הכלל: כל שאינו מחוייב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן" (ר"ה, פ"ג, משנה ח'). לפיכך לשיטת הרמב"ם, מדוע לא יצא השומע אם המצוה היא רק בשמיעה? הרי התקיעה היא הכשר מצוה והרמב"ם פסק שסוכת גנב"ך (סוכת גויים נשים בורגנין כותים) אע"פ שעשאוה כאלו שאינם בני חיובא כשירה, הואיל והיא רק מכשירי מצווה, והיושב בסוכה הוא המקיים את המצווה? ועוד, הרמב"ם פסק (הלכות שופר פ"ב ה"ד): "המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו. וכן השומע מן המתעסק לא יצא, נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו, או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע". לכאורה קשה לפי שיטת הרמב"ם אם המצווה היא בשמיעת השופר, כיון שהתוקע תקע לשם מצווה והשומע שמע לשם מצווה, הרי השומע מקיים את המצווה בעצמו, ומדוע הוא צריך את המשמיע שיתכוון להוציאו?
נלענ"ד שאין מחלוקת בין ר"ת לרמב"ם, משום שבמצות תקיעת שופר ישנם שני חלקים: התקיעה והשמיעה שאופן קיומן שונה. דהיינו, דברי ר"ת מכוונים לתוקע יחיד התוקע לעצמו, לפיכך מברך "על תקיעת שופר". בנוסף לכך, ר"ת אינו מתכוון לומר שאין מצוה לשמוע את קול השופר, אלא שהעיקר הוא לתקוע בשופר, והשמיעה היא חלקה השני של המצוה. משום שכדי לשמוע קול שופר צריך קודם לתקוע. לעומת זאת, דברי הרמב"ם מכוונים לתקיעה לציבור שבה האחד מוציא את הרבים, לפיכך מברך "לשמוע קול שופר". כלומר, הרמב"ם אינו מתכוון לומר שאין מצוה לתקוע, אלא שהמצוה היא לתקוע ע"מ לשמוע, דהיינו, שהתקיעה גם היא חלק מן המצוה. לפיכך גם התוקע צריך להיות בר חיוב, וגם צריך כוונת שומע ומשמיע. כלומר, ניתן לומר שהמחלוקת בין ר"ת לרמב"ם מקורה בעיקר הכוונה שבמצות השופר: לר"ת כוונת מצוות תקיעת השופר היא בעיקר להזכיר את קרני האיל מעקדת יצחק, לפיכך מעשה התקיעה חשוב יותר. ולהרמב"ם כוונת מצוות תקיעת השופר היא בעיקר להמליך את ה' ולהזכיר את מעמד סיני, לפיכך שמיעת התקיעה חשובה יותר.
תקיעות בשבת:
המשנה קובעת שאין תוקעין בשבת אלא במקדש או במקום בית דין (ר"ה, פ"ד, משנה א'). הגמ' מבארת: "אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא, כתוב אחד אומר: שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר: יום תרועה יהיה לכם. לא קשיא, כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות בחול. אמר רבא: אי מדאורייתא היא, במקדש היכי תקעינן? ועוד הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי...אלא אמר רבא: מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה, כדרבה. דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר. גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה"ר, והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה" (ר"ה, כ"ט:). לכאורה קשה, מדוע עקרו חכמים מצווה מהתורה, מכלל ישראל בכל הדורות, מפני החשש שמא יהיה יחיד שיכשל בטילטול בשגגה, וילך אצל בקי ללמוד? אלא, נלענ"ד משום שמטרת מצות תקיעת השופר בר"ה היא כדי להמליך את ה' בעולם. אולם שמירת השבת עצמה היא עדות לבריאת העולם ולמלכותו של ה' בעולם. לפיכך גם אין מניחים בשבת תפילין, ולכן לכאורה אין צורך בתקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת. למרות זאת, חז"ל סברו שכל זמן שאין חשש שאחד מישראל יפגע בקדושת השבת, צריך היה לקיים את מצות התורה לתקוע בשופר גם בשבת. משום ששמירת השבת מעידה על מלכות הקב"ה, אשר הוא בורא את העולם, ותקיעת השופר מעידה כי כלל ישראל מקבלים עליהם את מלכותו של הקב"ה. אך כשנוצר חשש כלשהוא לחילול השבת, אשר על ידי זה כביכול מתערערת האחדות בעדות של מלכות הקב"ה בעולם, לפיכך גזרו חז"ל לבטל את התקיעות בשבת, אשר הן מורות על קבלת מלכותו ע"י כלל ישראל. משום שהעדיפות העליונה היא: עדותן של כלל ישראל שהקב"ה הוא מלך העולם ובוראו, ללא יסוד זה אין טעם לקבלת מלכות ה' ע"י התקיעות. כלומר, כאשר שומרים שבת ולא תוקעים בשבת, העדות של מלכות ה' בעולם אינה מתבטלת, לעומת זאת אם תוקעים בשבת, ויש חשש שאחד מישראל יחלל שבת בגין כך, יוצא שחילול השבת פוגם באחדות העדות על מלכות ה' בעולם. לפיכך במקדש או במקום בית דין היו תוקעים גם בשבת, משום שבמקדש אשר הוא המסמל את ארמונו של המלך, עבודת קרבנות הציבור הקבועים דוחה את השבת, ואף התקיעות. יען כי ה' ציוה שקדושת עבודתו במקדש, היא כביכול למעלה מקדושת השבת, משום שהשבת היא בגדר עדות על בריאת העולם ומלכותו של ה', ואילו במקדש, ישראל מצווים להמחיש את מלכות ה' בעבודת הקרבנות והשופר. לעומת זאת ההיתר של חז"ל לתקוע במקום בית דין, נובע מכך שאין כל חשש שבמקום בית דין עלול התוקע ליטול את השופר בידו, וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ד' אמות ברה"ר.
צורתו של השופר:
במשנה מובאת מחלוקת בענין צורתו הרצויה של השופר: ת"ק סובר: "שופר של ראש השנה של יעל פשוט" (ר"ה, פ"ג, משנה ג'). "רבי יהודה אומר, בראש השנה תוקעין בשל זכרים, וביובל בשל יעלים" (ר"ה, פ"ג, משנה ה'). ובגמ' מובא: "אמר ר' לוי, מצווה (של שופר) של ראש השנה ויום הכיפורים בכפופין ושל כל השנה בפשוטין" (ר"ה, כו:). בהמשך מסבירה הגמ' את הסיבה למחלוקת בין ת"ק ור' יהודה. ת"ק סבר שופר של ראש השנה של יעל פשוט (ישר), ור"י סבר בשל זכרים כפופים. דהיינו, ר"י סובר, כמה דכייף טפי מעלי. ופירש פרש"י: כמה דכייף איניש, בתפילתו פניו כבושין לארץ טפי עדיף, משום "והיו עיני ולבי שם" (מלכים-א, ט', א'). דהיינו, משום שהשופר בר"ה נועד להזכיר את עקידת יצחק, לפיכך צריך שהשופר יהיה כפוף. ות"ק סובר: כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי. ופירש הרש"י: משום "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים" (איכה, ג', מ"א). דהיינו, משום שהשופר בר"ה הוא חלק מהתפילה לפיכך צריך שהשופר יהיה ישר.
נמצאנו למדים שמחלוקת הת"ק ור"י נובעת מן העובדה שתקיעות השופר של ר"ה מבטאות שני דברים: המלכת הקב"ה, ובקשת רחמים כדי לזכות בדין. לפיכך נחלקו ר"י ות"ק מהי הצורה העדיפה לשופר ר"ה. ר"י סבור שהשופר מסמל את האדם הבא לדין כפוף ומבקש להידון במידת הרחמים הכפופה לחסדי אבות. ות"ק סובר שהשופר מסמל את גילוי דעתו של האדם הממליך את הקב"ה אשר דן את העולם במידת הדין הישרה. הרמב"ם פסק להלכה כר"י. כלומר, שהכפוף טפי מעלי בראש השנה וביובל. למרות שהיובל לכאורה אינו ענין לתפלה ולזכירת עקידת יצחק. אלא לקרוא דרור לעבדים, אולם גם בתקיעות היובל יש בהן כדי להמליך את הקב"ה, משום שכאשר השדות חוזרות לבעליהם, ועבדים משתחררים, מוכח כי ה' הוא אדון הכל. לפיכך גם בשופרו של היובל כמה דכייף טפי מעלי.
ודע, שאבי אב"י חגבי זצ"ל דרש את המחלוקת בין ר"י לת"ק כך: ת"ק סבר שתקיעות ר"ה צריכות להיות בשופר פשוט. דהיינו, כגזירת הכתוב, כך שהכוונות העמוקות הכלולות בסוד התקיעות, לא יסיחו את דעתו של התוקע והשומע מעיקר המצוה. לפיכך אמר הת"ק: שופר של ראש השנה של יעל פשוט (ישר). דהיינו, כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי. לעומת זאת ר"י סבר שתקיעות ר"ה צריכות להיות בשופר כפוף. דהיינו, שעל התוקע והשומע להעמיק ככל שאפשר בכוונות העמוקות הכלולות בסוד התקיעות. לפיכך אמר ר"י: בראש השנה תוקעין בשל זכרים כפופים. דהיינו, כמה דכייף טפי מעלי. לפיכך יש לבחור לתקיעות החובה של ר"ה, בתוקע בקי המסוגל לתקוע ולכוון את כל הכוונות העמוקות של התקיעות, ועל ידי כך יוצא ציבור השומעים ידי חובה לכולי עלמא. וכך אכן נהג אבי אב"י חגבי זצ"ל, ללמוד את הלכות השופר וכוונות התקיעות החל מר"ח אלול.
ערבוב השטן:
נאמר בגמ': "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן" (ר"ה, טז.). נשאלת השאלה: כיצד מתערבב השטן ע"י שחוזרים על התקיעות מיושב ומעומד? הרש"י פירש בפשטות: "כדי לערבב - שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות - מסתתמין דבריו". דהיינו, מפני שהשטן פועל במידת הדין, לעומת זאת ישראל מתנהגים לפנים משורת הדין, ומגלים חביבות למצות. לפיכך ב"מידה כנגד מידה" ישראל מעוררים את מידת הרחמים, ובכך מסתתמים דבריו של שטן. התוספות פירש בדרשנות: "כדי לערבב את השטן - פירש בערוך כדאיתא בירושלמי: בלע המות לנצח, וכתיב: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, כד שמע קל שיפורא, זימנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא". נלענ"ד שמאמר חז"ל "כדי לערבב השטן", מתייחס לענין שבר"ה ישראל הופכים את השטן מיריב לידיד ע"י התקיעות. משום שעיקר כוונת ישראל בתקיעות היא להמליך את ה' על כל העולם, לפיכך בעת שישראל מרבים בתקיעות, גורמים הם בכך לערבב את השטן יחד עמם בעת המלכת ה' בשופר, על כן אין הוא יכול לקטרג על ישראל. כי אם השטן יפרוש מישראל הממליכים את ה' ויקטרג, יהא זה כאילו אין הוא מקבל את מלכותו של ה' בעולם. כלומר, היות והשופר מסמל את קבלת מלכותו של ה' ע"י כלל ישראל, באומרם: מלכותו בכל משלה, לפיכך לא נותר מקום לשטן להשטין, אלא להתערבב עם ישראל ולהמליך את הקב"ה. וכך גם יהיה לעתיד לבוא כאשר יתקע בשופר גדול, ותתגלה מלכות ה' על כל העולם, השטן יתבטל ולא יהיה קיים עוד. לפיכך גם בר"ה כאשר ישראל תוקעים בשופר ומקבלים עליהם ועל העולם כולו את מלכות ה', השטן מתבטל ונאלץ להצטרף לממל
מחברם של הספרים: אשר תקראו, מצמרת הארז, אשר על המשכן
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב